האם מצת מצוה חייבת להיות של האוכלה, כמו 4 מינים שצריכים להיות "משלכם" ?
תשובה:
שלום רב.
בענין זה נחלקו הדעות. השפת אמת בסוכה דף לח כתב שבעל הבית צריך להקנות את המצה לאורח, אלא שציין שמנהג העולם אינו כך, ויש שסברו שדי בכך שיש לאורח רשות לאכול ואין צורך שתהיה המצה שלו ממש וכך המנהג בדרך כלל.
מקורות:
בגמרא בפסחים דף לח עמוד א נאמר: מצות של מעשר שני לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמים יוצא בה ידי חובתו בפסח אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב +במדבר טו+ עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב +ויקרא כג+ ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא +דברים טז+ לחם עני וכתיב התם +במדבר טו+ והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם.
על פי דברים אלו כתב השפת טמת בסוכה לח שבעל הבית חייב להקנות את המצה לאורח כדי שיצא בה ידי חובת מצוה זו. אולם, באמרי בינה דיני פסח סי' כג כתב ליישב את מנהג העולם שלא חששו לכך, שהואיל ולא נאמר במפורש בתורה שיש דין לכם במצה והדבר נלמד מחלה, אין כוונת הדברים שתהיה המצה שלו ממש, אלא שיהיה לו בה היתר אכילה, ובקנין כל שהוא זה די לקיום מצוה זו.
בשו"ת אור לציון פרק טו הביא מדברי האחרונים שתירצו, שבשונה מלולב שהוא דבר הניתן ליחזרה, כאשר אדם נותן מצה לפני האורח מונח בזה הקנאה גמורה, שהרי דבר זה לא ניתן לחזרה. ויש לפקפק בסברא זו שהרי מכל מקום צריך כוונת קנין. וע"ע בס' חוט שני עמ' שכג שהלעיסה נחשבת קנין, וידוע שהחזון איש לא הקפיד להקנות את מצותיו לאורחיו.
בכף החיים סי' תנד ס"ק מא כתב אף הוא כדברי השפת אמת, ועל פי זה העלה שיש לשלם עבור המצות לפני החג, וראה חזון עובדיה פסח שהקשה עליו שהרי להלכה פסק שאדם יוצא ידי חובתו במצה שאולה, ומה חילוק יש בין הנידונים, אלא שסיים שראוי לחוש לדבריו.
