איסור לבועל בזנות בשוגג

הרב זאב ליטקה
י"ב שבט ה'תשע"ב

אשה שזינתה. ולטענתה, בשוגג, משום שסברה כי לאחר חתימת הסכם גירושין הרי היא כבר מותרת לכל אדם. אם היא מותרת עכשיו לבועל. לאחר שכבר נישאה לו ויש לה ממנו כמה ילדים. לאחרונה חזר הבעל בתשובה שלימה ואשתו צועדת לאט אך בעקבותיו, והילדים לומדים במוסדות דתיים.

שאלה דומה לזה נשאלו גדולי הפוסקים, ונחלקו בזה בפסקיהם. בפד”ר [ח”ח עמוד 184] משנת תש”ל בראשות הגר”א גולדשמיט זצ”ל פסקו להחמיר שלא להתיר לה להנשא לבועל מחמת ספיקא דדינא. וכן נוטה דעת הגר”י ויינברג זצ”ל [שו”ת שרידי אש ח”ג סי’ קכד ((אלא שסיים שם בדבריו אל השואל: “יודיעני נא כת”ר אם הדבר נוגע למעשה, ואם כת”ר רוצה לצרף את חוו”ד למעשה, יואל נא להחזיר לי את קונטרסו וגם את מכתבי זה שכתבתי בחפזון מפאת בקשתו להחזיר לו את קונטרסו. כי מה שכתבתי במכתב הוא, רק בתור הערות לקונטרסו ולא להורות למעשה, ושאלה זו היא שאלה חמורה שצריכה עיון רב והסכמה של גדולים”.)) ]. וכן ראיתי בקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב שליט”א ח”א סי’ קצב. ומנגד, בשו”ת חבלים בנעימים [אוצה”פ סי’ יז ס”ק תמה אות ג’] פסק להקל להתיר לה להנשא לבועל. וכן האריך בשו”ת אגר”מ אבה”ע ח”א סי’ נד בענין דומה לזה, ומסקנתו להתיר שאין בכה”ג אף איסור דרבנן. וע”ע בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ רנז הדן באשה שהתגרשה בערכאות ולא ידעה שעליה לקבל גם גט כדין, וצידד להקל בשעת הדחק.

ובעזהשי”ת ננסה לבאר דין זה, כי לענ”ד בנד”ד ישנם כמה נקודות שאפשר לצרפם להקל.

א

ידועים דברי המהרי”ק שוהבאו ברמ”א סי’ קעח ס”ג: “גדולה שזנתה בשוגג, שסברה שבעלה הוא, והוא אחר, מותרת לבעלה ישראל (הרמב”ם פכ”ד דאישות). אבל זנתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל (מהרי”ק שורש קס”ז)”. וכתבו שם הב”ש והגר”א הטעם: “דלא כתיב ומעלה מעל בה’ אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הוי כשוגג”.

וכתב הט”ז ביו”ד סי’ צט סק”ח: “ועוד נראה להביא ראיה מתשובת מהרי”ק שורש קס”ז שפסק באשה שזינתה והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וטרח למצוא סברות דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ”פ היא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה’ דלישתמע במתכוונת דווקא לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ”ל שמע מיניה בשאר דוכתי דלא שייך האי טעמא שפיר מקרי שוגג אם טעה בדין”. והביאו הב”ש שם.

ומבואר מדבריהם דעיקר הטעם של המהרי”ק הוא רק משום מעלה בו מעל, אבל בלא”ה דינו כשוגג שנתמעט כמו באונס שאינם נאסרים על בעליהן דכתיב “והיא לא נתפשה” [סוטה כח,א].

ומש”ה האגרות משה [אבה”ע ח”א סי’ נד] שנשאל “הנה בדבר האשה וכו’ ועתה השאלה אם מותרת לזה שניסת עתה אף שהוא בועל משום שאומרת שחשבה שהיא מגורשת גם בדיני ישראל מחמת שאשה אחת באה אליה זה הרבה שנים ונתנה לה נייר לחתום עליו שרוצה להתגרש ממנו ושתחתום בשם היהדות ובאותיות של עברית ובזה היא מגורשת ומחסרון ידיעתה חשבה שזה אמת שהיא מגורשת ונמצא שהיתה שוגגת וכתר”ה אומר שניכרין הדברים וברור לו שאומרת אמת שכן היתה סבורה”.

ובראשית דבריו כתב בפשיטות דאין כאן איסור דאורייתא:

והנה זה ודאי שאין זה ענין לזינתה שהיתה סבורה שמותרת לזנות שאיפסק ברמ”א סי’ קע”ח סעי’ ג’ שהוי כמזידה ואסורה לבעלה דהטעם הוא משום דלא כתיב ומעלה בה’ אלא ומעלה בו כדאיתא בב”ש ובהגר”א והוא ממהרי”ק דהכא מה שאמרה מותר הוא משום שחשבה שהיא מגורשת ואינו שוב בעלה ואין זה מעילה בו, וא”כ ליכא בשוגגת כזה איסור דאורייתא להבועל”.

אמנם, בשו”ת עין יצחק אבה”ע ח”א סי’ ע’ ענף ד’ הקשה על הגמ’ שמבואר דבסוטה לא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון, ופרש”י דכתיב “והיא לא נתפשה” למעט אונס ושוגג (שסברוה היתה שבעלה הוא) שמותרת לבעלה. מנין הם למדו למעט גם שוגג, הא הבדל גדול יש בין אונס לשוגג.

והביא מדברי הרמב”ם פכ”ד מאישות ה”כ “ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה”. ודקדק לומר שיש בה צד אונס. משום שמצינו גבי גלות שיש שוגג שהוא קרוב למזיד ויש שהוא קרוב לשוגג. ומה שמצינו שהוא קרוב לאונס זהו מה שמיעטה התורה מהפסוק והיא לא נתפשה.

ולפי”ז יסד שם שיש חילוק בין היכא שהיא טעתה לבין טעות ע”י אחרים, דבטעות ע”י אחרים הוא קרוב לאונס ומותרת לבעלה, אבל היכא שהיא עצמה טעתה זה אינו קרוב לאונס ואסורה לבעלה. ובזה רצה לדחות שם [אות יח] את דברי הט”ז והב”ש הנ”ל.

ומה שכתב המהרי”ק הטעם משום מעלה בו מעל, שמא כתב כן אפילו לרב חסדא דס”ל במכות דאומר מותר אונס הוא. וסיים: “ואפשר להעמיס כן בלשון המהרי”ק”.

וראיתי בשו”ת ברית יעקב אבה”ע סי’ פט שהרבה להקשות על המהרי”ק, ועיקר קושייתו הוא מדברי הירושלמי בפ”י דיבמות ה”א אשה שנשאה ע”פ ע”א או ע”פ שנים שאמרו מת בעלך, ובא בעלה תצא מזה ומזה. ואמרינן שם דהיינו קנס דרבנן משום שהיה לה לבדוק היטב. ולדברי המהרי”ק הרי יש כאן איסור מה”ת.

אלא שהן לפי מש”כ הב”ש והט”ז והן לשיטת העין יצחק אין מקום לקושייתו, להב”ש והט”ז בכה”ג לא שייך מעלה בו מעל, שהרי סבורה שכבר מת. ולשיטת העין יצחק כיון שהטעו אותה הרי הוא שוגג קרוב לאונס ומותרת לבעלה.

ב

וברשב”א בתשובה א’ קפט נשאל בנערה שנתקדשה וסבורה היתה שאין זה קידושין והלכה ונישאה לאחר. והשיב: “ואם תאמר אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להנשא. הא ליתא דהוה לה למידק וכל דלא דייקא תצא מזה ומזה. כדאיתא בפרק האשה רבה (דף צ”ג ב’) ומשום דלא דייקא ואנסיבא לא אמרינן אנוסה היא זו”. אבל אם נשאת ע”פ הוראת חכם הוה אונס גמור ומותרת לבעלה.

ובפשטות כוונת הרשב”א דבכה”ג אסורה מדרבנן משום קנס, אבל מה”ת חשיב שוגג ומותרת. כך הבינו הגרע”א בתשובה רו, ובשו”ת חיים שאל להחיד”א סי’ מח, ובאגרות משה הנ”ל, וכן בשדי חמד [מערכת א’ אות רג], ובזה רצה להשוות את המהר”ק להרשב”א שלא יהיה מחלוקת שהרי הרמ”א הביא הן את דברי המהרי”ק והן את דברי הרשב”א בסו”ס יז. וכ”כ בעין יצחק הנ”ל אות כו.

וכן נראה בדעת הט”ז והב”ש דכל הטעם של המהרי”ק הוא משום מעלה בו מעל, ובלא”ה אין של סיבה לאסור מה”ת, שהרי העירו על המהרי”ק שהוצרך לטעם זה משום דקיי”ל אומר מותר הוה שוגג. ואי נימא דלהרשב”א בלא”ה אסור מה”ת אין כל מקום לקושייתם על המהרי”ק.

ואע”ג דהביא הב”ש בסי’ לא סק”י בשם המהרי”ק [שורש פד] דהיכא שנשאת ע”פ הוראת חכם אסורה לבעלה. וחולק על הרשב”א הנ”ל, ופסק כהמהרי”ק. ומ”מ היינו רק מדרבנן, וכן מבואר שם במהרי”ק, אבל מה”ת ודאי הו”ל אונס. וכ”כ גם בתשובת הגר”ח ואלז’ין בחוט המשולש סי’ יג דבכה”ג לכו”ע הוה רק מדרבנן.

אך בחוט המשולש שם הובא באוצה”פ שם סו”ס יז [תשובה זו נדפסה גם בבית הלוי סוף ח”א סי’ ג’] כתב בדעת הרשב”א בכה”ג הו”ל איסור מה”ת דאינה שוגגת כיון שהיה לה למידק. ובזה עשה מחלוקת בין המהרי”ק להרשב”א, דכיון שהמהרי”ק הוצרך לטעם מעלה בו מעל משמע שבלא זה הו”ל שוגג דהיינו באשה שסבורה היתה שאין קידושין דל”ש הטעם דמעלה בו מעל אינה אסורה מה”ת.

אמנם תשובה זו של הגר”ח חסרה, ולא ברור אם ראה את תשובת הרשב”א ממה שהביא הב”י, או שראה אותם בתשובותיו. כי בתשובותיו, ברור שכוונתו לאיסור דרבנן, עיי”ש שסמך על הסוגיא ביבמות צא באשה שהתירוה להנשא ובא בעלה וכד’, דהיא אסורה רק מדרבנן.

העולה, כי בנד”ד, שלכאו’ לא שייך הטעם של המהרי”ק מעלה בו מעל, לדעת רוב הפוסקים אין כאן איסור דאורייתא. דהא לדעת הט”ז, והב”ש, הגר”א, הגר”ח ולאז’ין עיקר הטעם של המהרי”ק הוא משום מעלה בו מעל.

ואף לשיטת הגרי”א בעין יצחק דאין זה עיקר הטעם, אלא משום דהוה קרוב למזיד, וחילק בין טעתה מעצמה לבין הטעו אותה, א”כ לדבריו בנד”ד הוה איסור דאורייתא. ועי’ בקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב שליט”א ח”א סי’ קצב שהביאו.

אלא שהמעיין שם בעין יצחק אות כו יראה שהקשה על עצמו מהרשב”א הנ”ל בסבורה היתה שאינה מקודשת, ומשמע דהרשב”א אוסר רק מדבריו כמבואר לעיל, אף שהיא טעתה מעצמה. וע”ז כתב: “ואפשר לומר דטעות כזה באשה גם זה קרוב לאונס כמש”כ החלקת מחוקק בסי’ י”ג דשוגג בע”ה כיון דלא ידע הדין שוגג גמור הוא עי”ש וכש”כ באיתתא”. וא”כ י”ל גם בנד”ד שהמדובר הוא באנשים חילונים שסברו כי לאחר שנפרדה מבעלה באופן סופי ואף חתמו על הסכם גירושין, הוה שוגג גמור. [ועי’ אוצה”פ סי’ יז ס”ק תמה אות ג’ בשם שו”ת חבלים בנעימים].

אולם לשיטת הגר”ח ולאז’ין בדעת הרשב”א כה”ג הוה איסור דאורייתא ((ובפד”ר שהובא בהקדמה, כנזכר, פסק לחומרא משום דלשיטת הרשב”א בכה”ג הו”ל איסור דאורייתא, ולשיטת המהרי”ק מותר כיון שלא שייך הטעם דמעלה בו מעל, וא”כ ספיקא דאורייתא לחומרא. אך כאמור, רוב הפוסקים סוברים בדעת הרשב”א כי בכה”ג אין איסור אלא מדרבנן. ועיי”ש שרצה להביא ראיה מדברי הרמ”א ברדכי משה בסי’ קטו ס”ק טו אחר שהביא הב”י דברי המהרי”ק, כתב בדרכי משה: “וכן משמע ברשב”א אלף קפט”. אך לכאו’ קשה להוכיח מזה נגד כל האחרונים שהובאו למעלה, ונראה גם שכוונתו רק לומר שנראה מהרשב”א ג”כ שאוסר בכה”ג אבל באמת לא מהאי טעמא, וכעין זה כתב בשו”ת חיים שאל שם.)) .

ג

אכן ידידי הגרא”י מלכא שליט”א העיר כי חילוק יש בין טעתה וסברה כי היא כבר גרושה שבזה מצינו בפוסקים הנ”ל שיש שהקילו בזה לדונה כשוגגת. משא”כ בנ”ד שידעה היטב שעדיין לא קיבלה גט, וגם ידעה שצריכים את הגט בשביל להתגרש סופית מבעלה, וכל מה שלא ידעה כי אסור לזנות בנתיים למרות שכבר נפרדה ממנו, זה לא מצינו בדבריהם שהיא ג”כ כשוגגת.

וכדי להשיב ע”ז, עלינו לבאר תחילה היטב את שיטת המהרי”ק הנ”ל.

הנה זה ברור בדברי המהרי”ק, כי לא בא לחדש דרשות מעצמו, וכתמיהת החדי”א עליו, אלא הוא בא לבאר גדר איסור סוטה לבעל.

כן מבואר בדבריו דעיקר איסור סוטה לבעלה אינו משום שעברה איסור שזינתה, והביא ראיה מקטנה שהיא כשוגגת לענין האיסור, ואפ”ה מבואר ברמב”ם שנאסרה לבעלה אם נבעלה ברצון. וכן באסתר כתב מהרי”ק כי לא יתכן לומר שעברה על איסור, ואדרבה מצווה עשתה, ואפ”ה נאסרה על בעלה. אלא ודאי דיסוד איסור סוטה לבעלה הוא משום שמעלה מעל בו וכמו שביאר שם.

אלא שבגדר זה יש לכאו’ שני אופנים לבאר. או דאיסור סוטה גדרו הוא ‘מעשה מעילה בבעל’, וגם באיסור זה נאמר דין שוגג ומזיד, אונס ורצון, כמו בכל האיסורים שבתורה. דהיינו שאם עשתה מעשה מעילה בבעלה – הוא הסיבה לאוסרה על בעלה, אלא שחידשה התורה שאם נעשה המעשה בשוגג לא נאסרה. וזהו כוונת המהרי”ק באופן שזינתה תחת בעלה, אבל הוא בגדרי השוגג לגבי איסור זנות, דאפ”ה נאסרת משום שהסיבה שנאסרת על בעלה הוא המעילה בבעלה, וזה לא היה בשוגג.

או י”ל, שחידשה תורה באיסור סוטה לבעל שנאסרת רק משום שמעלה מעל בבעלה, אבל שוגג ואונס אינו בגדר מעלה מעל ולכן אינה בכלל בגדר איסור סוטה לבעלה. ולפי דרך זה אם יהיה שייך אופן שיחשב מעילה בבעלה גם כשהיה באונס, היתה נאסרת על בעלה למרות שנבעלה באונס ומאי הו”ל למיעבד, משום שאין זה ענין כלל לאיסור שיש ע”ז עונש וכד’, אלא במציאות של מעילה בבעלה הוא האוסר, ואמרה תורה דכשנבעלה באונס או בשוגג אין זה מוגדר כמעילת מעל.

ד

ועתה נברר הדין בנ”ד לפי שתי הדרכים הנ”ל בביאור שיטת המהרי”ק.

הנה לפי הדרך הא’, דכשם שיש דין שוגג בשאר איסורים ה”ה באיסור זה – והיינו מעשה מעילה בבעל בשוגג שזה אמרה התורה שלא נאסרה על בעלה. וא”כ גם באומר מותר בכה”ג – שאומרת שסברוה שזה לא מעשה מעילה בבעל, ג”כ לא נאסרה לבעלה.

וא”כ, לפי דברי האחרונים שהובאו לעיל כי בכה”ג אומר מותר דינו כשוגג, וא”כ ה”ה באומרת מותר במעילת מעל, ג”כ לא נאסרה על בעלה, ולכן גם בנ”ד שהיא היתה סבורה כי לאחר שכבר נפרדו באופן רשמי, ומעשי, וכבר חתמו על הסכם גירושין מפורט אצל עו”ד, כבר אינה מחוייבת כלום לבעלה. ואמת היא כי ודאי ידעה שעליה לקבל עדיין גט, ולזה קבעו כבר תאריך לקבלת הגט בבי”ד, מ”מ זה רק כדי שתוכל להנשא לאחר וכד’. אבל עצם המחוייבות לבעלה היא היתה מופתעת לגמרי שגם אח”כ יש איזה מחוייבות ושיעבוד גם בכה”ג.

ואין זה יותר מאומר מותר של מעילת מעל, דהיינו – סבורה שאין זה מעילת מעל שבזה התורה לא אסרה לבעלה.

אכן, גם אם נלך לפי הדרך השניה – שגדר האיסור הוא המעילה, ומה שהתירה התורה את השוגגת הוא משום שבזה אין מעילה שהרי שוגגת היא. גם נראה כי אין חילוק בין אופני השוגג השונים.

וכפי שכבר הוזכר, לפי דרך זה יסוד איסור סוטה לבעלה הוא משום המעילה בבעלה, ואם נבעלה בשוגג אין זה מוגדר כמעשה מעילה, ובזה אין חילוק בין אם השוגג הוא שסבורה היתה שזה בעלה, לבין אם השוגג הוא שסבורה היא שכבר גרושה היא, כנזכר לעיל, וכן מצינו באחרונים [אגר”מ ועוד פוסקים כנ”ל]. וכן משמע מרבים מהאחרונים שהסבירו את תשובת הרשב”א שלא נאסרה אלא מדרבנן.

ואין לחלק בין מקום שסבורה שהיא כבר גרושה, לבין נד”ד שידעה שהיא עדיין לא גרושה, רק חשבה שבמצב כזה כבר אין כל מניעה להבעל לאחר.

דבשלמא אם איסור זה היה כשאר איסורים שיש בהם “מעשה איסור” ואת המעשה הזה ניתן לעשותו או במזיד או בשוגג, שלעולם יש כאן מעשה עבירה, וכל החילוק הוא בעונש, אם יענש על זה או יביא קרבן וכד’. ומה”ט הפורק עול נענש גם על השוגג כמבואר ברש”י [נצבים, כט,יח].

ובזה נחלקו בגמ’ באומר מותר אם הוא כמזיד או כשוגג, והטעם, משום שיש כאן פשיעה מצד עובר העבירה שלא למד שאסור. ולכן הוא קרוב למזיד, דהיינו שאנו באים אליו בתביעה מסויימת על פשיעתו, ולכן אנו מדמים את המעשה איסור שעשה ל”קרוב למזיד”.

אבל איסור סוטה לבעלה כל עניינו הוא המעילת מעל, והטעם שבשוגג או אונס מותרת לבעלה אינו משום שאין כאן פשיעה, זדון, וכד’, שהרי אפילו אם באמת ובתמים לא היתה כל פשיעה היא אסורה כמו באסתר, משום שהמעשה שעשתה מוגדר כמעילת מעל, ורק בשוגג מותרת כי אין זה מוגדר כ”מעשה מעילה”.

א”כ אין כל מקום לחלק בין סוגי השוגג למיניהם, ואם מצאנו בשוגג שלמרות שהביאה היתה ברצון גמור, אפ”ה כיון שהוא בשוגג אין בזה מעילת מעל, אין כל מקום לחלק בין שוגג כזה או אחר, שהרי אין עניינו כלל לפשיעה. ולכן לענ”ד אפילו אם נאמר לא כדברי האחרונים הנ”ל שאומר מותר שוגג הוא, אלא נדונו כמזיד, דהיינו – מחמת הפשיעה שלא למד, אפ”ה בסבורה שאין זה מעילת מעל שלדעתה לפחות לגבי זה היא כבר גרושה, אין כאן “מעשה מעילה” ((ולענ”ד, דברי גם אינם סותרים למש”כ כמה אחרונים, לגבי שזינתה בהסכמת בעלה. משום דהתם יודעת היטב, שיש כאן מעשה מעילה שהיא מועלת בעצם הנישואין, אלא שהיא חושבת שאם בעלה מסכים, אין בזה איסור, אבל עכ”פ היא מודעת לכך שיש בזה מעשה מעילה הנוגד את כל “הרי את מקודשת לי”, שהרי גם היא יודעת שמחר כשבעלה יתנגד, ודאי יהיה זה מעילה גמורה.

משא”כ בנד”ד, הם היו סבורים ש”הרי את מקודשת לי” נגמר, ואין כל מחוייבות הדדית ביניהם לאחר שנפרדו באופן סופי, ישבו, סיכמו, חילקו את נכסיהם, ואף חתמו על כך אצל עו”ד. וביותר, אפילו אם יהיה מצב שהבעל כן יתנגד ולא יסכים שתזנה קודם הגט, היא הרי לא תבין כלל מדוע יש לו בכלל זכות להתנגד. )) .

ודוגמא לזה, לשיטת הנתיבות בסי’ רלד בעבר על איסור דרבנן בשוגג, א”צ כפרה ואין לו כל עונש, והטעם, משום שלא תיקנו חז”ל תקנתם אלא ביודע. ולפי”ז י”ל דאף אם נאמר שאומר מותר הרי הוא כמזיד, מ”מ בכה”ג ג”כ י”ל שא”צ כפרה שהרי סו”ס לא היה מודע לכך שיש כאן איסור דרבנן, ובכה”ג לא תיקנו.

ואמנם היה מקום לומר כי גם באומר מותר שהיה לו ללמוד ולא למד תיקנו חז”ל, אבל בנ”ד הסברא אומרת שאם ביאת שוגג מוגרדת שאין בה מעילת מעל, ה”ה ביאת שוגג של אומר מותר, שהרי סו”ס שניהם עשו ביאת שוגג.

וכן נראה לשון המהרי”ק שם כשהוא מגדיר את האיסור: “לעניות דעתי נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה’ דלשתמע דוקא במכוונת לאיסר אלא ומעלה בו מעל כתיב”.

ה

אלא שבפשטות אע”ג שכאמור לדעת רוב הפוסקים אין כאן איסור דאורייתא. ומ”מ איסור דרבנן יש כאן, דלא גרע מהא דהרשב”א הנ”ל שהביאו הרמ”א בסבורה שאינה מקודשת.

אך באגרות משה הנ”ל [ח”א נד], האריך שבכה”ג שסבורה כי גרושה היא אין אפילו איסור דרבנן. והביא מגיטין צא בנתגרשה בגט פסול שאסורה לבועל מצד קנס, וכן הביא דברי הרשב”א הנ”ל בסבורה שלא נתקדשה שג”כ אסורה מצד קנס.

ועיי”ש שדקדק מלשונות השו”ע דרק שבטעתה קונסים רק בקידושין ולא בסבורה שכבר נתגרשה. וביאר: “והטעם, דבנותן לה קידושין שמחשבתה שלא נתקדשה הוא סותר להמעשה לא הי”ל לסתור בעצמה אף שלפי דעתה היו קידושין בטלין בהחלט ושייך לקונסה. אבל בגט שבמחשבתה קיימה את המעשה שנעשה בה לא שייך לקונסה לענין לאוסרה עלייהו כשלא ידעה שיש מה להסתפק שמא אינו כלום מה שנעשה”.

“ומה שאסורה לשניהם בניסת בגט בטל מה”ת, צ”ל שהוא דמאחר דאצרכוה גט מהשני כדי שלא יאמרו שגירש בגט כשר ונמצאת א”א יוצאה בלא גט נאסרה מטעם זה אראשון שלא יאמרו החזיר גרושתו משנשאת ונמצא שאסרה אראשון לכן אסורה גם לשני כיון שנאסרה לבעלה בשבילו גזרה מדין סוטה. ולא יהיה בהו מדין קנס אלא מצד החשש שלא יאמרו”.

עיי”ש עוד שהאריך בכל זה. וסיים ענין זה: “וכיון שהוכחתי שבטעתה שהיא מגורשת אינו מטעם קנס אלא מצד שלא יאמרו שהיה גט כשר אין שייך זה בטעתה על איזה מעשה שנעשה שהוא גט דע”ז הא אין לטעות שגם אחרים יאמרו שהיא מגורשת. אפשר שאין לאוסרה לא לראשון ולא לשני מאחר שהיתה שוגגת שלא נאסרת מדין סוטה וכיון שהוא רק איסור דרבנן היה ראוי לסמוך ע”ז”.

אכן דבריו הם חידוש, לחלק בין טעות בקידושין, שהיה עליה לבדוק היטב, לבין טעות בגירושין שלא קנסו אותה, אא”כ שייך הטעם השני כגון בנשאת, וממילא צריכה גט מהשני שלא יאמרו אשה יוצאת בלא גט, וממילא אסרו אותה כל הראשון שלא יאמרו גירש זה ונשא זה.

וכפי הנראה לא ראה האגר”מ תשובת הרשב”א בתשובותיו אלא רק במה שהביא הב”י. כי הרשב”א כתב שם להדיא וז”ל :

“וא”ת אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להנשא. הא ליתא דהוה לה למידק וכל דלא דייקא תצא מזה ומזה. כדאיתא בפרק האשה רבה [צא,ב] ומשום דלא דייקא ואנסיבא לא אמרינן אנוסה היא זו. וא”ת א”כ מיכל בת שאול איך הותרה לדוד וכו”. הרי להדיא שכתב הטעם דהוה ליה למידק – מקורו הוא הסוגיא ביבמות בנשאת בהיתר בי”ד, במת בעלה או בנשאת עפ”י גט פסול וכד’ דהיינו שאין כל חילוק בין טעות בקידושין או בטעות בגירושין.

ו

ובאמת נראה כי לעולם אין חילוק כזה, וגם לא מצינו שקנסו חז”ל אלא רק בסוגיא ביבמות שם, דהיינו בבאו שני עדים שמת בעלה ונשאת ובא בעלה. ובנשאת עפ”י גט פסול דהיינו שבי”ד היתר לה להנשא, או ביבמה שנתיבמה צרתה, והלכה ונשאה, ואח”כ התברר כי צרתה שנתייבמה היא אילונית, וממילא היא יבמה האסורה לשוק.

ובזה נחלקו הרי”ף והרא”ש בטעם שקנסו חז”ל. דעת הרי”ף דהכל הוא קנס שקנסו חז”ל משום דהוה ליה למידק יותר, כמבואר בגמ’ שם. ובבית מאיר סי’ קנט הביא שכן הוא גם דעת הרשב”א.

ודעת הרא”ש דהטעם הוא משום דכיון שנשאת, וממילא הצריכו גט מהשני שלא יאמרו וכו’, הצריכו גם גט מהראשון כדי שלא יאמרו גירש זה ונשא זה. ואף שבגמ’ איתא שם מאי הו”ל למיעבד, וענתה הגמ’ בכל הדוגמאות הנ”ל שהיה לה להזהר יותר, היינו שאם לא היה לה מה לעשות כלל, לא היו קונסים אותה רק משום שלא יאמרו וכו’, אבל עיקר הטעם הוא שלא יאמרו וכו’. והובא מחלוקת זו בב”י סי’ קנט, ובב”ש סו”ס טו.

ובשו”ע קנט ס”ד: “נתיבמה בטעות כגון ששמעה שמת בעלה ואחר כך בא אם היתה נשואתו אינה צריכה גט מהיבם”. והוסיף הרמ”א: “ומותרת לבעלה” והוא מהטור. דהיינו שפסקו הטור והרמ”א כהרא”ש דבמקום שא”צ גט מהשני לא גזרו שתהא אסורה לבעלה. והב”ש שם העיר, כי הרמ”א לא ראה דברי הב”י בבדק הבית שמשמע מהרי”ף שהיא אסורה לבעלה גם בכה”ג.

וא”כ בנד”ד שלא נשאת, אלא זינתה, תלוי במחלוקת זו, להרי”ף שבכל ענין גזרו, א”כ גם בנד”ד אסורה. אולם לשיטת הרא”ש והרמ”א כי רק בנשאה גזרו, בנד”ד לא גזרו.

ועתה דברי הרשב”א שהובאו ברמ”א סו”ס יז פשוטים ביותר: “אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה, ונשאת לאחר, תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ”ל בה. אבל אנסוה להנשא, או שהורו לה בית דין בטעות ונשאת על פיהם, הוי כאנוסה, ומותרת לבעלה הראשון”. היינו אמת היא שדעת הרשב”א גם בזינתה גזרו, אבל הרמ”א קאי רק בנשאת ולא אסורה ((וכל האחרונים התקשו בדברי הרשב”א והרמ”א, עי’ ב”ש שהניח דבריו בצ”ע, ובט”ז מסיק שלא לעשות מעשה ע”פ תשובה זו, משום שבסוגיא הנ”ל ביבמות מבואר דכל כה”ג הוה ליה למידק וגזרו בה, כמו בשני עדים שמת בעלה ונשאה עפ”י גט פסול וכד’. א”כ למה בהורו לה בי”ד כתב הרשב”א דמותרת להנשא.

וז”ל הרשב”א שם: וא”ת א”כ מיכל בת שאול איך הותרה לדוד, זו אינה דומה לזו דהתם אנוסה גמורה היתה שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה וכענין אסתר אצל אחשורוש. א”נ התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה בבית דינו של שאול דמלוה ופרוטה דעתו אמלוה. ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה כאונס הוא. אבל זה אי זה אונס היה שתסמוך עליו לינשא. אם כן כל הנשים שזינו נתיר ונאמר סבורה היתה שאינה אסורה בכך. וזה דבר ברור” עכ”ל.

ולכאו’ י”ל דכוונת הרשב”א לחלק בין הדוגמאות שם בגמ’ שהאשה עצמה ידעה כי למרות שהתירוה להנשא, מ”מ היתר זה הוא רק על סמך שבעלה אכן מת וכד’. אבל היכא שבי,ד הורו לה כי אין בקידושין כלום, כמו שם שאמרו לה מלוה ופרוטה דעתה על המלוה וממילא אינה מקודשת, מה לה לחשוב שוב, אולי הם טועים.)) .

וגם המהרי”ק בשורש פד שפסק כי גם בהורה לה המורה שקידושיה אינם כלום, מדבר רק בנשאת.

נמצא, כי אין לנו כל מקור לומר כי גם בדעת הרא”ש באופן שזינתה יש איזה קנס שקנסו חכמים.

וא”כ, כיון שאין זה אלא קנס דרבנן, שלדעת הרי”ף קנסו, ולדעת הרא”ש לא קנסו, נראה כי יש להקל בזה, וכ”כ בקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב שליט”א ח”ג סימן רז.

ז

ומ”מ סיבה נוספת יש לנו להקל בנד”ד, ולא רק משום שלרוב הפוסקים בכה”ג ליכא איסור דאורייתא כנזכר לעיל.

מבואר ביבמות כד,ב לגבי הנטען על א”א שאפילו אם כנס תצא: “בד”א כשאין לה בנים, אבל יש לה בנים – לא תצא, ואם באו עדי טומאה, אפילו יש לה כמה בנים תצא”. ופרש”י כשאין לה בנים מן הראשון, אבל אם יש לה מהראשון לא תצא שלא יהיה לעז על הבנים שהם ממזרים. אבל אם באו עידי טומאה תצא גם אם יש לה בנים דהרי אסורה היא לבעל ולבועל מה”ת.

אבל הרי”ף פירש אם אין לה בנים מהשני, אבל אם יש לה בנים מהשני לא תצא, אא”כ באו עידי טומאה אז אפילו ביש לה בנים תצא. ופירשו הראשונים [רמב”ן, רשב”א, ריטב”א, מאירי] שאין חוששים ללעז על הבנים [באופן שבאו עדים], אע”פ שכשרים הם מ”מ הם “מזוהמים ליוחסין” משום שהם בני זונה.

ועי’ בנמוק”י [ו,א מדפי הרי”ף] שהקשה מה החידוש שחייב להוציאה אף ביש לה בנים, הא יש כאן איסור דאורייתא. ותירץ, דהחידוש הוא אע”פ שהעדים מעידים רק שזינתה ואין הם יודעים אם באונס או ברצון, והיה מקום לומר דבכה”ג כיון שיש לנו ספק נלך לקולא משום שיש לה בנים, ונסמוך על חזקת כשרות שלה. קמ”ל דסתם זנות הוא ברצון וא”כ לפי עדותן יש כאן איסור דאורייתא. וכ”כ שם הריטב”א. [ודברי הנמוק”י הובאו בבאר היטב ובבית מאיר סי’ יא].

ולפי דבריו לכאו’ עולה, כי אפילו אם ימצא לנו ספק אמיתי אם יש כאן איסור דאורייתא לבועל או לא, נלך לקולא כיון שיש לה בנים וחוששים ללעז על הבנים ולכן נסמוך על חזקת כשרות שלה. וא”כ, בנד”ד, שלכאורה דינו של האגר”מ בספק הוא, כיון שיש לה כבר כמה בנים חיישינן ללעז ונסמוך על חזקת כשרות שלה [שאינה זונה, והמעשה שעשתה יוגדר כשוגג].

אמנם, מדברי הנמוק”י עולה כי בכה”ג יש מקום להקל רק משום חזקת כשרות שלה. וכבר ידוע מש”כ הרבה פוסקים כי בספיקא דדינא אין הולכים אחר החזקה, שהרי החזקה אינה יכולה להכריע את הדין. מ”מ דעת הר”ן בריש קידושין גבי הספק דנתן הוא ואמרה היא דהוה ספד”ד ואפ”ה כתב שהולכים אחר החזקה.

אכן, היה מקום לדחות, דהתם שהספק של העדים אם הוא אם באונס או ברצון ודאי, צ”ל שהיא אומרת שהיה באונס, דאל”כ פשיטא שתצא מהבועל. וא”כ אפשר שטענת ברי שלה מצטרף בחזקת כשרות ולכן לא תצא.

אלא שלא משמע מדברי הריטב”א והנמוק”י כי הוא משום ברי בצירוף חזקת כשרות. וגם לכאו’ אין זה קולא מיוחדת בגלל שיש לה בנים, דהרי ברי בצירוף חזקה ודאי מהני כמובאר בראשונים בכתובות בסוגיא דפתח פתוח [עי’ רא”ש סי’ ח’ בשם רבינו יונה, ועוד ראשונים]. ומדברי הריטב”א והנמוק”י נראה ברור שיש כאן איזה קולא מיוחדת משום שיש לה בנים וחוששים ללעז, ולכן די בחזקה לבד כדי להקל בספק. ולזה חידשה הגמ’ דאם יש עדים שזינתה סתמא ברצון הוא ואין כאן ספק כמבואר בנמוק”י.

ובכל אופן, אפילו אם כל יסודם להקל בספק הוא רק משום חזקת כשרות, וכאן ובספד”ד לדעת הרבה פוסקים לא שייך כמבואר, מ”מ ודאי שמצינו בדבריהם שיש יסוד להקל כשיש חשש ללעז על הבנים כמו בנד”ד. וא”כ מאחר שכבר העלינו לעיל כי לדעת רוב הפוסקים בכה”ג אין כאן אלא איסור דרבנן, א”כ הוה ספק דרבנן, ובכה”ג שיש בנים שיש חשש ללעז עליהם [לשיטת הרי”ף והראשונים], ודאי טפי יש להקל.

ח

נקודה נוספת אולי היה מקום לצרף להקל בנד”ד.

בשיחה עם האשה שאלתי אותה גם מה הרקע לגירושיה עם בעלה הראשון, והיא השיבה לי כי “הם לא הסתדרו ביניהם” אולם עיקר הסיבה היתה משום שבעלה היה עקר – לא היתה לו אפשרות להוליד ילדים.

לדבריה, היא היתה נשואה כשלש שנים. שנה ראשונה השתמשה באמצעי מניעה. לאחר שהפסיקה להשתמש באמצעי מניעה, המתינה שמונה חודשים, ובראותה שאיננה מתעברת, הלכה להיבדק אם יש לה בעיה כלשהי. בבדיקות התגלה כי הבעיה נמצאת בבעלה [ספירת הזרע שלו מאד נמוך. ובשפה פשוטה יותר – כמעט שאין כל סיכוי לילדים ממנו בצורה טבעית]. ובתחילה החלו בתהליך של “השבחה” [בערך 6 נסיונות] שלא צלחו, לדבריה היה לה מאד קשה עם הענין, ומלבד ההרגשה הפיזית בטיפולי הפוריות, היה לה גם מאד קשה נפשית עם זה, כל פעם התקוות ולאחר מכן האכזבות. עד שכעבור זמן נפרדו.

כאמור, לשאלתי, האם זהו הסיבה שהחליטה לעזוב אותו, השיבה, כי הסיבה העיקרית היה המצב של אי יכולת להוליד ילדים, וילדים אצלה זה דבר חשוב מאד. [והדגישה, כי באמת עם בעלה הנוכחי לא קבעו חתונה עד שהיה ברור לה שאין לו כל בעיה כזו].

עוד שאלתי אותה למה היא לא המשיכה לנסות את טיפולי הפוריות, השיבה, כי הם גם לא הסתדרו ביניהם כ”כ ולכן החליטה שהיא לא מעוניינת להתאמץ בשבילו.

לשאלתי, האם יש בידיה מסמכים על הבעיה שלו, השיבה, כי אין בידיה כל מסמכים, אולם יתכן שהיא יכולה לבקש מקופ”ח אישור על הטיפולים שהם אך מעבר לזה היא לא מאמינה שהיא יכולה לקבל בלא אישור של בעלה לשעבר. [מאז הגירושין אין להם כל קשר].

[מבדיקה שעשיתי נכון להיום אין לאיש ילדים].

הנה, כת”ר יודע כי כבר הארכנו בענין עקר אי הוה ספק קידושין משום קידושי טעות. בהיתר שניתן בשאלת הממזרות בביה”ד בלונדון בשנה שעברה. ולא רציתי שוב להאריך בכל זה רק להביא כמה נקודות בקצרה.

דעת הב”ש בסי’ קנד סק”ב כי גם מום שהתגלה שיש באיש ואפילו “מהמומין הקטנים” [עי’ כתובות עז,א] שלא היה ידוע קודם לקידושין הוה ספק קידושין, וכן האריך להוכיח בבית הלוי ח”ג סי’ ג’. והבית מאיר שם חולק, וס”ל שיש חילוק בין מומין שבאיש ולמומין שבאשה. ועי’ שו”ת אור גדול סי’ ה’ שהאריך בזה, והעלה, כי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים.

סריס, למרות שאין לו כל חסרון בכח גברא, ודאי לא גרע מהמומין הקטנים שהוזכרו בפרק המדיר. אמנם, בשו”ת שבות יעקב ח”א סי’ קא כתב דאפילו אין בזה ספק קידושין. ומקורו הוא מדברי השו”ע סי’ מד: “סריס שקידש בין סריס חמה בין סריס אדם וכן אילונית שנתקדשה הוי קדושין, ויש אומרים שאילונית ודאית אינה מקודשת”. אך לא רציתי להאריך בזה כאן דכוונת המחבר לעיקרי הדינים דסריס ואילונית קידושיהן קידושין, וכמו כל הסעיפים שם בסימן, גוי, כותי, שיכור, ועוד. ואין זה שייך כלל לקידושי טעות שנזכר בסי’ לט. וע”ע בנוב”י תניינא סי’ עח. ואכמ”ל.

אכן מדברי האשה עולה כי מיד כששמעה שיש לבעלה מום לא הקפידה והמשיכה לנסות להתגבר על המום באמצעות טיפולי פוריות. אך אין זה מעיד על מחילה משום שסברה שאולי בצורה זו יהיה לו יכולת להוליד.

וגם מה שאמרה שזו הסיבה העיקרית לכך שהחליטה להתגרש ממנו, אולם היתה סיבה נוספת משום שהם לא הסתדרו ביניהם, וא”כ לכאו’ נאמר כי אין כאן ודאות שהיתה הקפדה רק על המום. זה אינו, כי העיקר במק”ט אינו ההקפדה, אלא אי המחילה, וכל שלא מחלה לו על המום שפיר הוה מק”ט וכבר הבאנו הרבה ראיות לכך בתשובה הנ”ל.

אלא שקשה לעסוק בקידושי טעות בלא לדעת את מהות המום, משום שאין אנו יודעים מה הם סיכויו להוליד ע”י טיפולי פוריות. וכל שאנו יודעים הוא שסיכויו להוליד כאחד האדם הם אפסיים. ויתכן מאד כי אין לנו אפשרות לדעת היטב מה הם הסיכויים בטיפולי פוריות. משום דבר כזה כשיש לו ספירת זרע מאד נמוך [כמה עשרות זרעונים חיים מול מיליוני מתים]. קשה לצפות וצריך רק לנסות הרבה עד שיקלט ותוכל ללדת.

ועי’ בשו”ת הר צבי אבה”ע ח”ב סי’ קפא שכתב דאע”פ שבמום שיתכן שיוכל להתרפאות ממנו אין כופין אותו לגרש. מ”מ זה רק מדין כפיה, אבל במק”ט אם היה המום קודם הנישואין, אף על הספק הוה מק”ט והוה וצריכה גט רק מספק.

אך לזאת י”ל כי לדעת הב”ש כי אפילו “במומין הקטנים” דהיינו כל המומין שאין כופין עליהם אם היא לא ידעה קודם הקידושין הוה קידושי ספק, א”כ בנד”ד שיש לו מום שאין לו יכולת להוליד בצורה טבעית, ועל ידי טיפולי פוריות שנוסף לזה שיש לה סבל פיזי ונפשי, גם אין לדעת כמה זה יצליח.

א”כ, אף שמצב זה אין זה מום כמו אלו שכופין עליהם, מ”מ הוא כמו מומין הקטנים שלדעת הב”ש הוה קידושי ספק. מ”מ קשה לעשות קידושי ספק בנד”ד, משום שהרי לאחר שנתיים לנישואין כשהתברר לאשה שיש לו מום, ידעה היטב מה המשמעות של מום זה – אי יכולת להוליד באופן טבעי, וצריכים לנסות ע”י הפריות. ובעצם לאחר שנה נוספת כשהם נפרדו לא חל כל שינוי במצבו, ועדיין לא מוצה האפשרות ע”י הפריות שניתן לומר שלא מחלה משום שסברה שהדבר יתאשר ע”י טיפולי הפריה.

ולכן לענ”ד אין לצרף ספק זה כדי להקל בנד”ד.

ט

והנה, לאחר שכבר הבאנו לעיל כי לדעת רוב הפוסקים אין כאן אלא שאלה של איסור דרבנן. ולכאו’ יש עוד צירוף להנ”ל, ע”פ מש”כ הגרע”א בתשובה [קמא רו]. עיי”ש שהעיר על דברי המהרי”ק שורש קסח דמשמע שם באשה שסברה שמותר לזנות אסור רק משום מעלה בו מעל, אבל בלא טעם זה הרי היא מותרת לבעלה לכתחילה.

ואילו בשורש פד כתב דאפילו אם הורו לה שיכולה היא להנשא, איכא איסור דרבנן משום קנס, וכמו שנשאה ע”פ עדים שמת בעלה או כמו נשאת בגט פסול שהובא לעיל. א”כ אמאי בסבורה שמותר לזנות אין לכה”פ גם את האיסור דרבנן הזה.

וע”ז כתב: “והנלענ”ד בכוונת המהרי”ק מלבד מה די”ל דבכלל קסח בא ללמד דאפילו איסורא דאורייתא איכא, כיון דמעלה באישה, י”ל ג”כ דס”ל למהרי”ק דקנסא דחז”ל היה רק במידי דשכיח דהיינו דרך נשואין. אבל בב’ עדים דמת בעלה וזינתה, כיון דזנות לא שכיחא י”ל דלא קנסוה, וכמו דמחלקין בשומרת יבם בין זינתה לנישאת הכי נמי י”ל בעלמא”.

ולפי”ז כיון שבנד”ד היה רק זנות ולא היה דרך נישואין א”כ לא שייך בזה קנסא דרבנן כמש”כ הגרע”א. [ועיי”ש שבהמשך דבריו כתב עוד תירוץ על המהרי”ק דלפי”ז ליתא לחילוק זה].

לסיכום נראה, כי מאחר שלדעת רוב הפוסקים אומר מותר מה”ת הוה שוגג ואינה נאסרת רק מצד מעלה בו מעל שכתב מהרי”ק. ובאופן שלא שייך מעלה בו מעל אין איסור אלא מדרבנן. והיכא שסבורה היא שהיא כבר גרושה כתב האגר”מ שגם איסור דרבנן ליכא.

וגם בלי דברי האגר”מ, כיון שבנד”ד לא נשאה לבועל [קודם שקיבלה גט כדין מבעלה], א”כ להרא”ש והרמ”א לא שייך גזירת חז”ל שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. א”כ לשיטתו אין כלל קנס דרבנן בכה”ג. והעלינו כי בספק דרבנן יש להקל.

ואף שיש חולקים [הגר”ח ולאז’ין] וסוברים כי כה”ג הוה איסור דאורייתא כנזכר, [אף שמדברי הרשב”א מוכח שלא בא מצד איסור דאורייתא], מ”מ גם לשיטתו אפשר לצרף סברת העין יצחק שהובא באות ב’ שוגג בעמי ארצות הוה קרוב לאונס ((אמנם סברת ר’ יצחק אלחנן שם נאמרה על תשובת הרשב”א דהיינו דס”ל ברשב”א שאסור רק מדרבנן, והקשה על עצמו למה אין בזה איסור דאורייתא שהרי שוגג כזה הוא קרוב למזיד לשיטתו, לזה ביאר, משום דבכה”ג דהוה ע”ה הוה קרוב לאונס. אבל לשיטת הגר”ח ולאז’ין ברשב”א דהוא דאורייתא אין מקום להכרח של הגרי”א. מ”מ י”ל כי סברתו עומדת גם בפני עצמה.)) , ולפי”ז י”ל כי לכו”ע אין כאן איסור.

ובלא”ה, יש מקום להקל מאחר שלדעת רוב הפוסקים זה רק איסור דרבנן, וגם יש לה ילדים מהבועל שלדעת הרי”ף ועוד ראשונים יש חשש ללעז, והבאנו ראיה מדברי הריטב”א והנמוק”י שבכה”ג מקילים בספק. ולזה אפשר לצרף גם את סברת הגרע”א הנ”ל כי בזנות לא גזרו רבנן ((ואולי גם אפשר לצרף לזה גם את דעת החלקת חלקת יואב ח”ב סי’ נז שהרבה להשיב על דברי המהרי”ק, ובתוך דבריו אף הוסיף כי גם איסור דרבנן ליכא באומר מותר. אלא שדבריו הם נגד כל הפוסקים שקיבלו את דברי המהרי”ק לדינא.

ובכל אופן מה שהוכיח שם דלא כמהרי”ק שיטת הרמב”ן בכתובות כו,ב דהיכא שנבעלה מפחד שלא יהרגנה לא נאסרה לבעלה כלל, משמע דאע”פ שמעלה מעל בו כיון שלא מעלה מעל בה’ לא נאסרה וכן הביא שהוכיח כן האבני מלואים סי’ ז’ סק”ד. ומכאן הוכיח החלקת יואב דאין ג”כ איסור דרבנן דהא להרמב”ן מותרת לבעלה לגמרי. ודבריו צ”ע, דבשלמא אם רוצה להוכיח מהרמב”ן דלא כמש”כ מהרי”ק שהעיקר הוא מעלה מעל בו כמו כמש”כ האב”מ ניחא, אבל לאחר שנאמר כי מדינא הוה אונס ולכן מותרת לבעלה למה שיקנסו חז”ל שתצא מבעלה, ולא מצינו שקנסו רק בשוגג, אבל באונס לא קנסו.)) .

לאור כל זה יש להתיר להם שלא תצא, ובפרט שנראה כי אם תתפרק המשפחה, עננה של ספק ירבוץ על עתידם הרוחני של האשה הילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *