פרק יט : החזרת ריבית

י"א אדר א' ה'תשע"א

א. כללי החזרת ריבית

גם אם כבר קיבל הלווה את הלוואתו ואף התחייב כבר על הרבית בקנין או בחתימת חוזה, אסור לו לתת את הרבית, וכן אסור למלווה לקבל אותו.

ב. מלווה שעבר על האיסור וקיבל כבר רבית, יש שהוא חייב להחזירו ויש שאינו חייב, והרי זה תלוי בדרגת החומרה של הרבית, וכדלהלן:

א. רבית דאורייתא, חייב המלווה להחזיר את הרבית ללווה, ובי”ד כופים עליו להחזירו, ומכים אותו על כך עד שתצא נפשו, אבל אין מוציאים מנכסיו בעל כרחו.

ב. רבית דרבנן, אינו חייב להחזיר מן הדין, ואין בי”ד כופים עליו להחזיר, אלא שאם הוא רוצה לתקן את האיסור ולצאת ידי שמים, יחזיר את הרבית.

ג. הערמת רבית, כלומר כשהרבית היא בדרך קנס, דהיינו כשהמלווה מתנה עמו שאם לא ישלם בזמן יצטרך לשלם קנס על איחור התשלום, וכן רבית מוקדמת או מאוחרת, דהיינו שנתן את הרבית זמן מה לפני ההלוואה או לאחר הפרעון, אינו צריך להחזירה כלל אפי’ לצאת ידי שמים.

דיני רבית דאורייתא

ג. איזו רבית אסורה מן התורה

אין רבית אסורה מן התורה אלא בשני תנאים אלה:

א. החוב הוא מחמת הלוואה ולא מחמת מכירה, דהיינו דווקא כשהחוב נוצר מפני שחבירו הלווה לו, אבל אם החוב נוצר מפני שרצה לקנות אצל חבירו או לשוכרו כפועל למלאכה ולא היה לו לשלם, ומוסיף לו רבית בחובו, אין רבית זו אסורה מן התורה.

ב. סיכמו מראש, כלומר דווקא אם קבע המלווה את הרבית מראש בשעת ההלוואה, אבל אם בעת ההלוואה לא ביקש המלווה דבר, ורק אח”כ ביקש תוספת מהלווה, או שנותן הלווה מעצמו רבית, אין זה אסור מן התורה אלא מדרבנן.

ד. הפיכת האיסור לרבית מן התורה

אף בחוב הבא מחמת מכירה או שלא היה מותנה מראש, יתכן להפוך את הרבית לאיסור מן התורה, באחד משני הדרכים דלהלן:

א. הארכת זמן ההלוואה ברבית: מי שיש לו חוב מחמת מכירה, והוא מבקש מהמוכר זמן נוסף לפרעון החוב עבור תוספת כל שהיא, וכן מי שיש לו חוב שלא הותנה בו מתחילה על רבית, ואח”כ מבקש הלווה זמן נוסף לפרעון החוב, והמלווה מסכים לכך בתנאי שיתן לו תוספת, הרי זו רבית דאורייתא, לפי שהארכת זמן הלוואה הרי היא כמו הלוואה חדשה, שבה היתה הרבית מוסכמת מראש ואסורה מן התורה.

ב. זקפן במלוה: היה חייב לחבירו כמה חובות מחמת מכירה, ואח”כ צירף לו המוכר את החובות לחשבון אחד, או שכתב לו עליהם הקונה שטר חוב אחד או רשם עליהם צ’ק אחד [דחוי], הרי דינו מעתה כחוב של הלוואה ולא של מכירה, ואם באותו זמן יתנה עמו על רבית, הרי זו רבית מן התורה.

עבר וקיבל רבית דאורייתא

ה. חייב להחזיר

אם עבר וקיבל רבית האסורה מן התורה, צריך להחזיר את הרבית ללווה, ואף כופים עליו בבית דין ומכים אותו כדי שיחזיר.

ו. הכסף אינו שלו

כל עוד לא החזיר, יש סוברים כי אין הכסף נחשב שייך לו. ולכן אם קנה המלווה בכסף זה לולב ואתרוג אינו יכול לצאת בו ידי חובתו ביום ראשון של סוכות, וכן אם קנה בו מצות מצוה אינו יכול לצאת בהן ידי חובתו בליל ראשון של פסח, וכן אם קידש בו אשה אינה מקודשת.

לדוגמא, סוחר באתרוגים שלווה כסף מחבירו וחבירו מתנה עמו מראש שלכבוד סוכות הוא יתן לו אתרוג מיוחד כדי לצאת בו, אינו יוצא באתרוג זה.

ז. מה מחזיר

קיבל חפץ ברבית, ישאל שאלת רב האם חייב להחזיר דווקא אותו החפץ שקיבל, או שרשאי לתת את שוויו בכסף, וכן אם מחיר החפץ עלה, כמה עליו להחזיר.

וכן אם הבטיח הלווה לתת סכום מסויים לרבית ונתן יותר מהסכום, ישאל האם עליו להחזיר הכל או רק את הסכום המוסכם מראש.

ח. מחילה לאחר קבלת הרבית

אם הלווה מוחל לו על הרבית לאחר שכבר נתנה, פטור הוא ואינו צריך עוד להחזיר את הרבית אפילו לצאת ידי שמים.

הוצאת הרבית מהמלווה

ט. כופים אותו להחזיר

מלווה שאינו רוצה להחזיר את הרבית, כופים עליו בבית דין וכמבואר לעיל, אולם אין בית דין יכול לקחת ממנו כסף שלא מרצונו או לעקל את נכסיו וכדו’, כיון שהלווה נתן את הרבית מדעתו.

י. אופנים שמוציאים ממנו את הכסף

אולם אם נתן הלווה את הרבית שלא מדעתו, כגון שלא ידע מכך כלל, או שהוציא זאת ממנו המלווה בעל כרחו כגון ע”י תביעה בערכאות, מוציאים זאת בית דין מכספי המלווה ואף מעקלים את נכסיו.

יא. לא ידע שיש בו איסור

באופן שהלווה נתן הרבית מדעתו אך לא ידע שבתשלום זה ישנו איסור רבית, לדעת הרבה פוסקים מוציאים בי”ד את הכסף מהמלווה, אולם יש סוברים שאין מוציאים, וישאל על כך שאלת רב.

יב. תפיסת הלווה

ואף כשאין בי”ד מוציאים את הכסף ממנו, אם תפס ממנו הלווה בעצמו חפץ או כסף בעל כרחו, הרי זה נשאר בידי הלווה ואין מוציאים זאת ממנו.

יג. קיזוז בחוב קיים

וכן אם נשאר עדיין הלווה חייב חלק מהקרן למלווה, רשאי לקזז את הרבית שכבר נתן לחשבון הקרן. ואפי’ אם כבר גמר לשלם חוב זה, אלא שיש לו אצלו הלוואה אחרת, רשאי גם כן לקזז את הרבית שנתן שתזקף לו לקרן ההלוואה השניה.

יד. החזרת הרבית אצל קטן

קטן שהלווה כסף וקיבל רבית דאורייתא, אינו צריך להחזיר. אך לאחר שנעשה גדול אם הרבית עדיין קיימת, צריך להחזיר.

טו. החזרת הרבית אצל בעל תשובה

אדם שהיה שקוע באיסורי רבית ר”ל, ועתה הוא בא לחזור בתשובה, אינו צריך להחזיר את הרבית ללווים, ואף אם ברצונו להחזיר את כל הרבית שקיבל, אסרו חכמים לקבל ממנו, כדי לסייע בידו ולפתוח לו דרך תשובה, חוץ מחפץ מסויים שקיבל ברבית וניכר עליו שזה אותו חפץ שקיבל, צריך להחזירו שלא תהא ניכרת בו הרבית, אך שאר רבית שקיבל אינו צריך להחזיר מן הדין.

טז. וכל זה מעיקר הדין, אולם אם הוא רוצה לצאת ידי שמים צריך להחזיר את כל הרבית שקיבל.

יז. אם מותר ליורשים לקבל רבית

מי שהלווה כסף ברבית ומת, אסור ליורשים לגבות את הרבית של אביהם.

יח. החזרת הרבית אצל יורשים

ואם עברו היורשים וגבו רבית של אביהם, אינם צריכים להחזיר את הרבית שעלתה עד שמת אביהם, אבל הרבית שעלתה לאחר מכן חייבים להחזיר.

יט. יורשים שקיבל אביהם רבית

ואם קיבל הוא עצמו רבית לפני שמת, אין היורשים צריכים להחזירו אם לא שב אביהם בתשובה לפני שמת, ואף אם שב בתשובה ורצה להחזיר ולא הספיק עד שמת, אין היורשים צריכים להחזיר את הרבית שקיבל, חוץ מחפץ שניכר עליו שזהו שקיבלו ברבית, שעליהם להחזירו מפני כבוד אביהם.

כ. הוצאה ע”י תביעת הלווה

בכל אופן כשמוציאים בי”ד את הרבית מהמלווה, טוב שיתבענו הלווה קודם.

דיני רבית דרבנן

כא. איזו רבית אסורה מדרבנן

בשני אופנים דלהלן הרבית אינה אסורה אלא מדרבנן, ולמעשה הם רוב הריביות השכיחות היום:

א. אם החוב נוצר מחמת מכר או שכירות, אפי’ הותנה ביניהם על כך מראש.

ב. נתן רבית במשך תקופת ההלוואה, אך לא הותנה על כך ביניהם בשעת ההלוואה.

כב. עבר וקיבל רבית דרבנן

אם עבר וקיבל רבית האסורה מדרבנן, אינו חייב להחזירו ללווה, וכסף זה שייך לו מן הדין, ולכן אם קידש בו אשה מקודשת, וכן אם קנה בו אתרוג יוצא בו ידי חובתו בחג.

כג. ומ”מ אם הוא רוצה לצאת ידי שמים ולתקן את חטאו, יחזיר את הרבית לידי הלווה.

כד. וכל זה אם נתן לו הלווה את הרבית מדעתו, אולם אם נתן הלווה רבית שלא מדעתו כגון שלא ידע מכך כלל, או שהוציא זאת ממנו המלווה בעל כרחו כגון ע”י תביעה בערכאות, חייב המלווה להחזירו מן הדין.

כה. מחילה לאחר קבלת הרבית

ואם הלווה מוחל לו על הרבית לאחר שכבר נתנה, אינו צריך עוד להחזיר לו.

כו. הוצאת הרבית בבית דין

אף על פי שברבית דרבנן אין בית דין כופים עליו להחזירו, וכ”ש שאין יכולים להוציא זאת ממנו שלא מרצונו, כיון שהלווה נתן את הרבית מדעתו, מכל מקום אם הלווה נתן את הרבית שלא מדעתו, או שהוציא ממנו המלווה בעל כרחו כגון ע”י ערכאות, חייב המלווה להחזירו, ואם אינו רוצה מוציאים ממנו בבית דין אפי’ ברבית דרבנן.

כז. לא ידע שיש איסור דרבנן

וכן אם הלווה נתן רבית מדרבנן מדעתו אלא שלא ידע שיש בזה איסור, אם לא סוכם על כך מראש, מוציאין אותו ממנו בבית דין אפי’ ברבית דרבנן, ואם סוכם על כך מראש, לדעת רוב הפוסקים מוציאים ממנו בבי”ד, אך יש הסוברים שאין מוציאים, וישאל שאלת רב.

כח. הלכה למעשה במציאות זמנינו

בימינו מצויים הרבה מכשולות של רבית דרבנן, כגון מי שקונה רהיטים או רכב וכדו’ בתשלומים, והיה מדובר שאם היה משלם במזומן היה מחירו זול יותר, וכן אם משלם לפני הקניה ומקבל עבור זה מחיר זול יותר, או שהמוכר מפרסם שני מחירים, למזומן ולתשלומים, וכן אם שילם הקונה את הכסף מראש, ועד שהחפץ הגיע אליו עלה מחירו, וכמובן שהוא מקבל אותו במחיר הראשון, ונמצא שהרויח את סכום ההפרש ברבית דרבנן.

בכל אלה, כיון שהלווה לא היה מודע לאיסור רבית הכרוך בכך, הרי צריך המלווה להחזיר לו את הרבית וההפרשים, ואפשר להוציאם בבית דין לרוב הפוסקים.

כט. אלא שאם המלווה חוזר בו בתשובה ומקבל על עצמו להזהר מעתה באיסור רבית, דהיינו ללמוד את ההלכות היטב ולקיימם כראוי, יש לו פתח היתר על פי הוראת רב כמבואר לעיל (סעיף טו).

ל. תפיסת הלווה

במקום שאין בי”ד מוציאים את הכסף מהמלווה, אם תפס הלווה בעצמו את הכסף ברבית דרבנן, מוציאים ממנו ומחזירים לידי המלווה.

מתי נחשב הכסף ביד המלווה

לא. אופני תשלום

נתבאר לעיל שברבית דרבנן אם שילם כבר לידי המלווה שייך כבר הכסף למלווה ואינו חייב להחזירו [אם הלווה נתן זאת בידיעתו], ועתה נבאר באיזה אופן נחשב הכסף כבר ביד המלווה.

א. שילם בשטר: שילם הלווה את הרבית בשטר חוב, או בצ’ק, אף אם עדיין לא פדה אותו המלווה, הרי זה נחשב כבר ביד המלווה ואינו חייב להחזיר.

ב. שילם ע”י שליח: אם נתן הלווה את הרבית ביד שליח אך השליח עדיין לא נתן אותו למלווה, אין זה נחשב ביד המלווה והכסף שייך ללווה.

ג. הפקיד בבנק: אם הפקיד הלווה את הרבית בבנק לחשבון המלווה, אם המלווה ידע זאת ולא מיחה, או שדיברו ביניהם שישלם לו בדרך זו, הרי זה כבר שלו, אבל אם לא סיכמו וגם לא ידע מכך, או שידע מכך ומיחה בו, לא זכה בו המלווה והכסף שייך ללוה.

ד. נתן משכון: נתן לו הלווה משכון על ההלוואה והרבית, כגון דירה, רכב או כל חפץ אחר, או שרשם לו משכנתא בטאבו או אצל רשם המשכונות, הכסף עדיין שייך ללווה ואסור לו למלווה לקבל את הרבית.

ה. השתמש המלווה במשכון: אם המלווה השתמש בינתיים במשכון והרוויח את שווי הרבית, כגון אם קיבל דירה כמשכון והשכיר אותה, או שגר בה בעצמו במשך זמן של שווי הרבית, ישאלו שאלת רב, אך אם מיחה בו הלווה שלא ישתמש בו, והמלווה השתמש בו בעל כרחו, עליו להחזיר לו וכמבואר לעיל.

ו. זקפן במלווה: היה חייב כסף מחמת מכירה וצירף לו המוכר חוב זה לחוב אחר בחשבון אחד, הרי הכסף נחשב כבר ביד המוכר ואינו חייב להחזיר.

ז. ניכוי מהקרן: שילם את הרבית כולו או חלקו אך עדיין חייב מהקרן, רשאי הלווה לקזז את הרבית ששילם מהקרן.

ח. ניכוי מחוב אחר: שילם את החוב כולו עם הרבית, אך יש לו חוב אחר למלווה, אינו רשאי לנכות את הרבית מהחוב השני.

הערמת רבית

לב. רבית מוקדמת או מאוחרת

רבית מוקדמת דהיינו שנותן לפני ההלוואה, או רבית מאוחרת שנותן לאחר פריעתה, אפי’ באופנים האסורים כגון כשניכר שנותן זאת בשביל ההלוואה, או שמפרש לו שזה בשביל ההלוואה, כמבואר לעיל (פרק ג סעיף יח), מ”מ אם כבר נתן הלווה למלווה אינו צריך להחזיר לו אפי’ לצאת ידי שמים.

לג. אך אם הרבית מותנית בהלוואה, דהיינו שאם לא ילווה לו יצטרך להחזיר את הרבית, חייב להחזיר.

לד. קנסות

וכן קנסות שאסרו חכמים לתת משום איסור רבית, כמבואר לעיל (בפרק יח), אינם אלא הערמת רבית, ולכן אף אם עבר המלווה וקיבל קנסות באופנים האסורים, אינו צריך להחזיר אפי’ לצאת ידי שמים [אלא אם כן היה זה קנס הגדל עם הזמן כמבואר שם (בסעיף ג)].

לה. שילם בעל כרחו בהערמת רבית

ואפי’ שילם אותם הלווה בעל כרחו או שלא ידע כלל שיש איסור בדבר, גם כן אין בי”ד מוציאים את הכסף מיד המלווה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *