זכויות יוצרים,העתקת קלטות ותוכנות מחשב בהלכה

א. מהות זכויות היוצרים ובעלותם

בראשית דברינו עלינו לדון מה הם זכויות היוצרים בזה שיצרו את היצירה הראשונית, ממנה הועתקו היצירות הבאות ונמכרו לקהל הרחב.

כתב בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סימן מד):

ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל – פשיטא שיש לו בזה זכות לעולם; ואם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה, אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולבא כוחו זכות וכו'. ובשלו רשאי אדם לגזור שלא ידפיסו עולמית בלא רשותו או רשות בא כוחו וכו', והרי נודע שהר' אברהם מהרבושוב שהמציא המצאה ובגלל זה קיבל כל ימיו שכר מהשלטון בוארשה, ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהם.

וכעין דבריו כתב בחד לישנא בשו"ת בית יצחק (יו"ד סימן עה). ובשו"ת התעוררות תשובה (להגאון ר' שמעון סופר, סימן רלב) סבר שבעלות היוצר על יצירתו אינה אלא כטובת הנאה בלבד אשר אינה כממון גמור, ואין יורשי היוצר יורשים זכות זו ((כפי שמצינו ברמ"א חו"מ רעו, ו.)); והוסיף שמ"מ יש לו זכות למוכרה ולהורישה לבניו מכוח דין המלכות.

וכן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' מ אות י, ט):

בדבר אחד שעשה טייפ (=קלטת) מדברי תורה וכותב שאסור לעשות מטייפ שלו עוד טייפס (=קלטות) – ודאי אסור, כי הוא ענין שוה כסף, ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו, שאם כן ליכא משום מידת סדום ((עי' בבא בתרא יב, ב; שו"ע חו"מ סי' קעד.)). וממילא, כיון שהוא חפצו, אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות. ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות, אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בו בפירוש וכו', וטייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל.

מעניין לציין שעל אף שהגר"מ פיינשטיין אוסר בספרו העתקות קלטות משום איסור גזל, הרי שבהסכמתו לספר "נצור לשונך" אוסר הוא את הדבר מחמת איסור מזיק.

נמצאנו למדים שדעת פוסקי ההלכה הנ"ל לאסור העתקת היצירה ללא רשות היוצר, מפני שהוא הבעלים הבלעדי על גוף יצירתו ועל כל היצירות הבאות מכוח המצאתו ויצירתו.

אולם יש לפקפק עד מאד באיסור זה, מפני שאין כל קשר בין יצירתו הראשונית של היוצר לבין היצירות המועתקות ממנה. גוף יצירתו לא ניזוק כלל ונשאר ברשותו, ואין בהעתקות כי אם דבר שאין בו ממש. והדבר דומה למקרה שבו ראובן השמיע בביתו קלטת שירה ושמעון שכנו הקליט את קולות השירה מביתו שלו ((הערת הרב יעקב אפשטיין: גזל, גניבה ונזק (רגיל) הם רק בדברים שיש בהם ממש (=פיזיים) ולא בדברים רוחניים, כגון יצירות רוחניות. הדבר הדומה לכך שמצאנו בהלכה הוא נזקי 'גרמי' שהם גם בבעלות רוחנית כגון: שורף שטרו של חבירו (ב"ק צח, א) או בעושה מלאכה במי חטאת (שם עא, א). אמנם מצינו במקבילת גזל בהקדש – מעילה, שאין מעילה בקול, מראה וריח (פסחים כו, א); אולם איסורא איכא (תוס' שם ועי' ראבי"ה, סי' תנט, העונה על תמיהת תוס' פסחים שם ד"ה מעילה). וכן שלהבת (ביצה ל"ט ע"א) לא נהנין ולא מועלין עיי"ש. וע"כ לו יצוייר שאדם העתיק תוכנה של הקדש – מעל. ואם העתיק מהעתקה עבר באיסור אע"פ שלא מעל.

תשובת הכותב: נזק ב'גרמי' פירושו שהמזיק הזיק חפץ ממשי, אלא שהתוצאה אינה אלא גרמא. כאן, לעומת זאת, מיירי שהמזיק הזיק בידיים חפץ שאינו ממשי, ואינו דומה כלל לגרמי. פירוש הדברים: השורף שטר חוב של חבירו לא שרף לו כסף מזומן. רק מאחר שהשטר הוא 'אפסרא דחובא' נחשב שפעולת ההיזק היתה בצורה לא ישירה. מה שאין כן הכא, שעל ידי ההעתקה, הקלטת המקורית לא ניזוקה כלל ועיקר, וזוהי פעולה שהתוצאה שלה היא דבר שאינו ממשי.

מה שדימה המשיג העתקת קלטות למעילה, דאע"פ שאין מעילה בקול, מראה וריח, מ"מ עובר על איסור, לענ"ד אינו דומה כלל לכאן. דבהלכות גזילה קי"ל דאדם חייב רק על לקיחת דבר ממשי מחבירו, ורק בהקדש התחדש דין מיוחד שאדם הנהנה מן ההקדש עובר איסור אע"פ שלא לקח ממנו מאומה. ולהיפך, משם ראיה. שכן כתב הגרח"ס שדין מעילה בא מדין גזל, וזה שקול, מראה וריח אין בהם דין מעילה, הוא המורה שאין בהם איסור גזל. ועי' תוס' (ב"ק קא, א ד"ה או) שכתב שהנאת מראה אינה חשובה הנאה לענין חיוב תשלום ב'נהנה'. וכן פסק הש"ך (חו"מ שצא, ס"ק ב').)). וכי נאמר שנטל דבר מה מראובן או מהיוצר?

גניבה, גזילה ואיסור מזיק, המצויים בתלמוד ובפוסקים, אינם דומים כלל ועיקר להעתקת יצירות. זאת משום שגניבה פירושה לקיחת גוף החפץ ללא רשות הבעלים, וכן מזיק, עניינו היזק גוף החפץ של חבירו. אולם כאן החפץ נשאר ברשותו של היוצר והמעתיק משתמש רק ב"אחיה התאום" של היצירה הראשונית, אך לא בה עצמה ((ויעויין בשו"ת ברכת שלמה (להגאון ר' שלמה טנא ז"ל, חו"מ סי' כד) שהאריך בענין זה.)).

ואכן רבים וטובים מפוסקי הדורות סברו שאין בהעתקת יצירות כל איסור, והדבר מותר לכתחילה ללא שום פקפוק. וכן כתב בשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' עה):

בכלי מלאכות, אם אין לו רשיון מהמלכות ששייך לו הזכות – לא אדע איסור שאחר לא יעשה תכונתו.

גם רבי אברהם (אבד"ק זאוויחווסט) כותב בהסכמתו לספר 'מסגרת השולחן':

אמנם אודה ולא אבוש כי לפי עניות דעתי לא אדע על פי הדין למה יש למחבר הספר הכוח הזה לעצור בעד הרוצה להדפיס חיבורו עוד הפעם, אחרי אשר מכוח חיבורו אשר הדפיס המחבר בפעם הראשונה ולא יבוא לידי הפסד.

וכן נראה להוכיח מעשרות הסכמות ואזהרות גדולי ישראל ((למספר הסכמות שכאלה ציין הר"ע בצרי, תחומין כרך ו.)) בכל הדורות, אשר אסרו להדפיס ולהעתיק את ספרי המחברים ללא רשותם. הם אסרו זאת מטעמים צדדיים, של השגת גבול ותקנת הקהילות (אשר תיקנו שלא יעתיקו וידפיסו את ספרי המו"ל בכדי שלא יוזקו ויימנעו משום כך להדפיס ספרים נוספים לרווחת הכלל), ולא אסרו את הדבר באיסור גזל ומזיק. וכפי האמור, אכן בהעתקת קלטות וספרים, תוכנות מחשב וכדו', אין כל איסור גזילה ומזיק; ומה שנאסר הוא להעתיקם ולהפיצם לצורכי מסחר ורווח משום יורד לאומנות חבירו, השגת גבול ותקנת החכמים, אך לצרכים פרטיים יוצא שמותר להעתיק ((הערת הרב יעקב אפשטיין: אמנם האיסור אינו על גזל היצירה כדבר שיש בו ממש, אלא על השגת גבולו של בעל היצירה או על גרמא בנזקיו על כל שהוציא לכך. החתם סופר (שו"ת חו"מ סי' עט) כתב עפ"י תשובת המשאת בנימין ועפ"י עיונו שבדין יורד לאומנות חבירו לא רק מעכבים את השני, אלא אף מוציאים מידו בדיינים, מפני שזהו גזל מן התורה. ואע"פ שאלו גדרים שקבעו חכמים, מסביר החת"ס: "וכן פי' רמב"ן גבי 'שׁם שׂם לו חוק ומשפט'… שהוא מנהגי יישוב המדינה שמסרן הכתוב לחכמי ישראל, ואין ספק דדינא דבר מבואה נשתנה בגולה מאשר היה כשישראל שרויין על אדמתן וארמון על משפטו ישב, מ"מ ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא". וע"כ אע"פ שמדובר בגדרים שגדרו חכמים, עם גדירתם בידי חכמים הפכו לגזל דאורייתא.

בנוסף נראה לומר, ששימוש לצורכי הפרט הוא ג"כ אחד מסיבות הייצור של תוכנות או קלטות, וע"כ המפריד בינם לבין שימוש מסחרי (שעפ"י הכותב הוא רווח ממוני) הוא קלוש. ועי' מש"כ בפתחי חושן (הל' גניבה ואונאה עמ' רפז).

תשובת הכותב: למרות כל האמור, יש לומר שהשגת גבול היא איסור צדדי כלפי איסור גזל; ואיסור זה קיים רק במה שנעשה לצורכי מסחר, ולא בעניינים פרטיים, שהעושה לא מסיג בהם את גבול מסחרו של חבירו.

)).

כן כתבו רבים מחכמי זמננו ((עי' בספר מנחת צבי (להרב צ. שפיץ, סי' יח אות ז ואילך) ובס' דרכי חושן (להרב י. סילמן, עמ' רנז) ובספר "לא כל הזכויות שמורות" (לידידי הרב א. לוי, קרית ספר תש"ס).)). וכן שמעתי ממו"ר הגאון רבי חיים קנייבסקי שלצרכים אישיים מותר להקליט ולהעתיק, וכן העידו בפניי תלמידי חכמים ששמעו מפיו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ((ואמנם שמעתי מידידי בישיבה"ק ישיבת קול תורה שרבנו רה"י זי"ע אמר דאע"פ דאי אפשר לומר שבהעתקת קלטת עובר על איסור גזל, מ"מ יש בזה כעין "תקנת השוק", שהיות שאם יעתיק כ"א לעצמו שוב לא ישתכרו המפיצים ונמצא שלא יוציאו קלטות נוספות וכולם יינזקו עי"ז, לכן אין להעתיק קלטת. ואמנם עיין במש"כ לקמן שע"פ החוק מותר להעתיק קלטות באופנים שונים, עי' לקמן. וא"כ ודאי דכה"ג גם להגרשז"א שרי, כיון דאם החוק מתיר לעשות זאת וסובר שאין חשש להיזק השוק באופנים מסוימים, א"כ כה"ג ליתא לתקנת השוק, הנתקנת ע"פ החלטות המנהג והמדינה הנקבעים באותו מקום, כנודע. ועי' במש"כ לקמן בזה.)), וכך מובא בספר פתחי חושן (להגר"י בלוי, חלק גזילה ואונאה עמ' רפז).

אציין רק בזאת מה שכתב רבי שמואל אליעזר שטרן במכתבו בספר "משנת זכויות היוצר" (במילואים שבסוף הספר):

אף שמעיקר הדין היה מקום לדון ולהקל בזה, מ"מ להלכה למעשה ראוי להימנע מלהתרגל בדברים שיש בהם חשש שמץ פגיעה וזלזול בממונם של אחרים.

למותר להזכיר שההיתר הנ"ל תלוי ברשות החוק להעתיק לצרכים פרטיים. כשהחוק אוסר זאת, עלינו לאסור הדבר מפני ש"דינא דמלכותא דינא" (בבא קמא קיג, א). אך באופנים שאין דין זה אמור (וכגון בארץ ישראל שאין בה "דינא דמלכותא דינא", וכן במקרים שאין החוק אוסר את הדבר) יש להקל ((הערת הרב יעקב אפשטיין: באנצ"ת (ערך 'דינא דמלכותא' אות ו') הוסיפו: "וכתבו אחרונים שאף להסוברים שבמלכי ישראל אין אומרים דינא דמלכותא דינא, אין הדברים אמורים אלא במסים ומכס שמטיל על כרחם, שאין אומרים בהם בני המדינה רצונם בכך, אבל במנהגים ונימוסים שהם לטובת המדינה – לדברי הכל אין לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם". ולפי חוקי מדינת ישראל ומדינות אחרות ישנן זכויות יוצרים ורישום פטנטים, אע"פ שהם חלים על דברים שאין בהם ממש. וצריך לעיין שם מה הם מתירים לצרכים פרטיים בכל ענף של יצירות רוחניות.

תשובת הכותב: מקובלנו מרבותינו שאין למדינת ישראל דין "דינא דמלכותא דינא" (ועי' בספרי 'שלהי דקייטא' בפרק "בעלות למדינה על אתרי שמורות הטבע"), וראה בהסכמת הגר"י סילמן שליט"א לספר "המשפט בהלכה" שאין לצרף במדינת ישראל האי "דינא דמלכותא דינא" אפילו בתור סניף. ואכמ"ל. אמנם בנדו"ד יש להתייחס לחוקי מדינת ישראל, משום "תקנת השוק", וכפיש"כ בהערה 8.)). וכן נדפס בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להעתיק משום "דינא דמלכותא דינא", (ואולם יעויין בשלהי מאמרנו, שגם ע"פ החוק מותר להעתיק באופנים שונים, וממילא יהיה שרי להעתיק בכה"ג).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל