ה. נהנה
הנודע ביהודה (מהדורה תניינא חו"מ כ, ב) דן באדם שנתן למדפיס להדפיס עבורו ש"ס עם פירוש משלו, והמדפיס (לאחר שמילא את רצונו של בעל הפירוש והדפיס לו את הש"ס ופירושו) הדפיס ש"ס חדש בצורת האותיות של הש"ס של בעל הפירוש. ופסק הנודע ביהודה שעל המדפיס לשלם לתובע דמי "נהנה", מפני שנהנה מצורת האותיות שהוכנו לפי תכנון בעל הפירוש, על אף שהאותיות עצמן שייכות למדפיס ולבית הדפוס שלו.
והנה ישנם ב' חידושי דינים מופלגים בד' הנוב"י: א-) כיון שבד"כ בעל הדפוס מקלקל את סידור האותיות ומחזירם למתכונתם הראשונה, וע"ז לא יוכל המח"ס לתובעו, א"כ מהיכ"ת שיש להמח"ס זכות בסידור האותיות, אחר שהסתיימה מלאכת הדפסת ספרו. ובפרט שהמח"ס תובע זכות רק בזה שהמדפיס נהנה מאותיותיו ע"י שהשתמש בהם בהדפסה אחרת, וגם המח"ס מסכים שברשות המדפיס לקלקל את הסידור או להדפיס את אותו הסידור בעבור צרכיו האישיים. והערה זו כבר העיר הגרב"פ בהגהותיו על הנוב"י וכ' שדבריו מאד נפלאים. וכן שו"ת דברי מלכיאל חו"מ סי' כ"ב וכן בשו"ת ישועות מלכו להגר"י מקוטנא סי' כ'. ב-) עצם חידושו שזה שהקונים יקנו את סידור הש"ס של המדפיס ולא את הש"ס עם פירוש המח"ס, הוי "חָסֶר", זהו דבר חידוש, שהרי אינו חסרון בגוף הדבר (כמו שחרוריתא דאשייתא, ע"ז אמרו בב"ק כ"א. דהוי "חסר"). והגם שבגמ' בב"ק כ' א' בתוס' שם איתא שזה שאנשים לא ישכרו אצל בעה"ב את דירתו כיון ש"הנהנה" התגורר בה, זהו חשוב "חסר", מ"מ אכתי י"ל דהתם דוקא הוי "חסר", כיון שלא שכרו את גוף הדירה בה דר הנהנה, אך בנדו"ד נהנה מסידור האותיות והוחסר במה שלא קנו את יתר הספרים שנשארו באמתחת המח"ס, וזה לא שמענו, שכשהאדם נהנה מדבר א' ששייך לבעה"ב, והבעה"ב נחסר עי"ז בדבר ב' שלו, דג"כ חשוב "חסר", וזה הערני ידי"נ הרה"ג ר' ישי שנדרופי שליט"א.
וחכמי זמנינו שליט"א (והראשון שבהם הוא הגרז"נ גולדברג שליט"א, והחרו החזיקו אחריו בכל הספרים שדנו בדין "זכויות יוצרים") דימו את ד' הנוב"י לנידו"ד, בכך שקונה היצירה רכש את "האותיות" והיוצר הוא בעל סידור האותיות", וטענו דא"כ על הקונה לשלם ליוצר את הנאתו מ"סדור האותיות" – היינו הנאתו שנהנה מהעתקת היצירה, שסודרה כך באופן שניתן להאזין לה ולהעתיקה שוב ושוב. והם הבינו כנראה שאין ממשות ממונית ל"סידור אותיות" ללא "האותיות" עצמם. וממילא סברו שאף א"נ שאין בזכות ההעתקה זכות ממונית ובעלות ליוצר, מ"מ על הנהנה מהיצירה לשלם ליוצר על דמי הנאתו.
ואולם נראה דזה אינו. שודאי "סידור אותיות" נחשב לדבר ממוני, וכל היצירה בעולם כמו בית וספר, מטבח וארון, מורכבים מחומרי היצירה בשילוב סידורה ותיקונה על מתכונתה, וגם על סידור האותיות שילמו המדפיסים ממון ולא הדפיסו את הספר בלי סידור האותיות, רק משום שהיה להם את האותיות, וזה פשוט. וע"ז סבר הנוב"י שעל הנהנה מסידור האותיות לשלם על הנאתו. אך ביצירה כמו קלטת ודיסק, ספר או דף וכדו', מכר היוצר את היצירה ללקוח, את ה"אותיות" עצמם וגם את סידורם, הפקתם ואופן שימושם. שהרי בלא סידורם-לא היה הקונה יכול להאזין ליצירה, או לקרוא אותה. וממילא אם נאמר שיוצר שמכר את כל היצירה, אינו יכול לשייר אצלו את זכות אי-העתקתה, לאחר שמכרה כדי שישתמשו בה בדרכים המקובלות והרגילות (וכפי שהארכנו בזה בס' ויאמר שמואל סי' ס"ג), א"כ אחר שמכר לקונה גם את זכות השימוש ב"סידור האותיות" – היינו השימוש ביצירה במתכונתה הנוכחית אזי אי"ז דומה כלל לנידון הנוב"י, בו רק האותיות עצמם היו שייכות למדפיס והסידור נרכש ע"י המח"ס, וממילא א"ז שזכות העתקת היצירה אינה יכולה להישאר ברשות בעל היצירה אחר שמכר אותה.
ו. הפרת זכויות היוצרים של גויים
שאלה זו אקטואלית בהתחשב בנסיבות ובמציאות הקיימת, בה רוב החברות המייצרות את תוכנות המחשב הן חברות מחו"ל, השייכות לגויים ולבני לא ברית. והנה לדעת הפוסקים שבהעתקת יצירות ישנו איסור גזל גמור, הנובע משיור בקנין, הרי שאין כל הבדל בין גזילת יהודי לגזילת נכרי, כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ רסו, א), שגזל הגוי אסור. אך לשיטות שאין בהעתקה לצרכים פרטיים כל איסור, הרי שגם בכה"ג הדבר מותר; ואף יתכן שאף לצורכי מסחר מותר להעתיק יצירות גויים ולמכרן, כפי שנבאר.
איסור השגת גבול (אשר הוא האיסור מחמתו נאסר להעתיק יצירות ולמכרן) נלמד מהפסוק "אשת רעהו" (עיין סנהדרין פא, א) או מן הפסוק "לא עשה לרעהו רעה" (עיין מכות כד, א). משום כך נקטו הפוסקים שאיסור זה אינו שייך בנכרים, מפני שאינם נכללים בהגדרת "רעהו", כפי שנאמר במסכת בבא קמא (לח, א) ((יעויין בספר פתחי חושן (חלק גזילה ואונאה, עמ' רפז).)).
יתרה מזאת פסק הרמב"ם (הל' נזקי ממון ח, ה) שאנו דנים לנכרים כדיניהם. ומאחר שבדיניהם וחוקיהם אין איסור "השגת גבול", משום כך אנו לא מחויבים לנהוג בהם כדיננו שלנו.
עוד יש לטעון, שאם החובה לכבד את זכויות היוצרים נובעת מדין "נהנה", יוצא שאין כל איסור בעצם העתקת התוכנה או הקלטת, אלא שיש חובה לשלם ליצרן את דמי ההנאה. ואם מדובר ביצרן גוי, הרי אף שגזל הגוי אסור, הפקעת הלוואתו מותרת (שו"ע חו"מ שמח, ב בהג"ה) במקום שאין בזה משום חילול השם, ולכן אין חובה לשלם לו את דמי ההנאה ((הערת העורך (ע. א.): בהקשר זה יש להביא כאן את דברי באר הגולה (חו"מ שמח, ב) ביחס לטעותו של גוי, שאף היא מותרת מעיקר הדין: "וכתבו הגדולים שראו בעיניהם שאותם האנשים שהרוויחו מטעותים לא הצליחו ונכסיהם ירדו לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קידשו שם שמים והחזירו טעותים בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם (ספר חסידים)…".)).
אך יתכן שמאחר שגם החוק הבינלאומי אוסר להפקיע זכויות היוצרים, עלינו לנהוג בהם כדיניהם, על אף שהחוק אוסר זאת מטעמי גזל ולא מפאת "השגת גבול", והדבר צריך עיון. עוד יש לומר, שכמובן דברינו אמורים רק כשאין בכך משום חילול השם, כגון שמעתיק ומשתמש בביתו, בהשקט ובצינעא, וכדאיתא בבבא קמא (קיג, ב), דבמקום דאיכא חילול השם, לכו"ע גזל הגוי אסור.
ולמעשה, אף אם נאמר שיש מקום להתיר העתקת תוכנה של גויים, יש לבדוק אם אכן מדובר ביצירה השייכת לגויים. הרי אנשי עסקים יהודים מצויים בכל העולם, ומצויים עוד יותר בענפי ה"היי-טק". מסתבר שבין בעלי המניות של רבות מחברות התוכנה יש גם יהודים. ובאם נקבל את הכרעת הפוסקים, שלכל הפחות לחומרא, נוקטים שהחברה בע"מ אינה אלא שותפות, יוצא שאם יש יהודים בין בעלי המניות, ובמיוחד אם יש יהודים בין בעלי השליטה בחברה, נמצא שאף יהודי נמצא בין הנפגעים מן ההעתקה ((ועי' שו"ת משפטיך ליעקב, חלק ב. ועי' בספרי שלהי דקייטא בענין חברה בע"מ.)).
