שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א
כתוב בספר מלאכי ג-י:
הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי
אם כן, האם יעשה כן אדם במעשר כספים מן הכנסה שלו בדרך כבוד שיקרא הפסוק הזה ויאמר אנא ה' שלא יהיה כחוצפה מלפניך הדבר הזה הריני זקוק לפרנסה וכיון שאמרת ככה הרי עושה כדבריך ויתן המעשר מן הכנסה קודם לשלם שום כלום בכמות בעין יפה, האם מובטח שיעשה לו השם נס כפי פשוטו של המקרא ויעזור לפרנסה?
הרי שיכולים לבוא עם כל מיני תרוצים שזקוקים לפרנסה ושיש כמה חשבונות לשלם וגם החיוב רק אחרי שישלם ויזון המשפחה ואז עם יהיה משהו יתן וכו' אבל אם בכל זאת יעשה גם כן כפי פשוטו של הדבר (יחמיר) ויתן המעשר מן ההכנסה כללית, האם יקבל השכר המדובר בפסוק? כדי שיכול לשלם חשבונות וכו' ?
נשמח לקבל חוות דעת על זה ומי יתן יהיה לכל ישראל עד בלי די חיים ולשלום!
שבת שלום
תשובה:
שלום וברכה
בודאי כך היא ההנהגה הנכונה, בכל חודש, מיד כאשר מקבלים את המשכורת, מפרישים ממנה עשרה אחוזים למעשר ונותנים לצדקה, ובעזרת ה' בזכות זה נזכה לכל הטוב, לשפע ברכה והצלחה בכל הענינים.
כאשר ההכנסות לא מספיקות למחייה סבירה אין חיוב מעשרות, אבל כאשר מסתדרים ודאי יש להקפיד בכך. ראה כאן.
שבת שלום ורוב שפע.
מקורות:
מדברי התוס’ בשם הספרי מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף, בדומה לחיוב מעשר בתבואה (וכן כתב בשו”ת בית אפרים, סימן פד). אין בכך הכרח שחובת מעשר כספים הוא חיוב דאורייתא, שכן יתכן שאינו אלא חיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בלבד היא, כמו שמשמע מדברי המדרש תנחומא הנ”ל שהזכיר רמז למעשר כספים מן התורה.
מאידך, כתב הב”ח (יו”ד סי’ שלא, אות יט) שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן (לפדיון שבויים, או לסעודות עניים). בזה חילק הב”ח בין דין מעשר שני לבין דין מעשר כספים: מעשר שני הוא חיוב, ולכן אסור לפרוע חיובי צדקה ממעשר שני, שכן פוטר חיוב אחד בחיוב אחר. מעשר כספים, מאידך, אינו אלא מנהג, ולכן מותר לפרוע את חיובו מכספי מעשר. הט”ז (שם, ס”ק לב) חולק על הב”ח, וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו ((ומדייק כן הט”ז מדברי השו”ע בסי’ רמט סעיף א, שמעשר כספים הוא חיוב גמור. אמנם הט”ז כותב שם שאפשר לתת כספי מעשר לפדיון שבויים, ואפילו מעשר עני, אלא שאם בני העיר הטילו עליו להשתתף בסך מסוים אינו יכול לפטור את עצמו בכספי מעשר. הבית מאיר שם מסכים לדעת הב”ח, ודוחה את ראיית הט”ז מהשו”ע בסי’ רמט, שלא כתב השו”ע אלא שיש שיעור של מעשר למי שרוצה לקיים מצות צדקה במידה בינונית, ועל כל פנים מצוות צדקה היא, אבל לא שיהיה דינו כמעשר עני, ומה שבני העיר מחייבים אותו מדין כפייה על הצדקה שפיר נכלל בשיעור המעשר. וכדעת הב”ח והבית מאיר כתבו כמה פוסקים: כן מבואר בשו”ת תשובה מאהבה (סי’ פו), ומוכיח כן משו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ עד), שכתב “מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצווה אחרת דנראה כגוזל לעניים דאף על גב שאינו מן התורה אלא מנהג… אבל מעות מעשר כבר זכו בה עניים ע”י מנהג”. וכן דעת שו”ת פני יהושע (סי’ ג), ולכן התיר לקנות עליה לספר תורה בכספי מעשר, אף בקהילה שקבעו שכל אחד חייב לקנות עליה לפחות פעם בשנה. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (סי’ רלא) בדעת המהרי”ל שהובאה ברמ”א (סי’ רמט סעיף א). וכן נראה דעת האהבת חסד (ח”ב פרק יט), וכן מוכח ממה שכתב להיזהר לפרש ‘בלי נדר’ שלא יחול עליו נדר, ונדר לא שייך שיחול רק במנהג ולא בדבר שחייבים מן הדין. וכן מוכח ממה שפסקו בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”ב), בברכי יוסף (סי’ רמט אות יח) ובשו”ת מנחת יצחק (ח”י סי’ פה), שאפשר להתנות ליתן ממעות מעשר לשאר מצוות וכדומה, ואם המעשר הוא חיוב לא שייך להתנות.)). רוב רובם של פוסקים הסכימו לדעת הב”ח, שדין מעשר כספים אינו אלא מנהג.
