כהן גדול צדוקי מת כל שנה? / עמידה בקדושה דסדרא / שדים וכוחות טומאה בזמנינו

שאלה:

בס"ד

שלום וברכה,
בעבר שלחתי פה שאלה ונעזרתי בתשובתכם.
יישר כח!
כעת הצטברו אצלי מספר שאלות ורציתי לשאול:

1)למדתי את ספר החינוך מצוה קס"ט, והתבוננתי לחשוב על הצורך שכהן יפסוק על מצורעת גם במקום הסתרים, וכן שהוא מגלח אותה – מה עם חוסר הצניעות שבדבר לכאורה (לא נראה לי שזה דומה לטרוד בעבודתו)?

2)קדושא דסדרא – האם צריך לשבת בה? וכמו כן, ראיתי בתחילת סי' קל"ב שאפשר לאומרה ביחיד, וטוב לאומרה בציבור – האם יש צורך או שמותר לעצור בפסוקי דזמרא עבור קדושא דסדרא עם הצבור (או לדלג בפסוד"ז כדי שלאח"מ יספיק קדושא זו עם הציבור)?

3) מבחינת מרבה בקדישים – האם אפשר (ואולי אף צריך) לומר קדיש עבור מניין כשהוא אינו חלק ממנו, או שזה ריבוי? ואם כן, כאשר יש אחרים שכבר אומרים קדיש שם, ו/או כשהאדם אינו בתוך השנה על אביו, האם הדין דומה?

4)רש"י בדברים (ב לד) – מביא מהספרי שכשנתמלאו ישראל מן הבזה התחילו מבזים את הבזה: מקרעים כסות ומשליכים, ומקרעין בהמה ומשליכים – ולכאורה מה עם "בל תשחית" (ולא נראה לדחוק שאי"ז קריעה ממש, וגם חרם לא היה פה)?

5) באב קראתי הרבה בענייני הבית והחורבן, וראיתי כמה שהיו כהנים גדולים רשעים ושהכל היה בשוחד למלך/פקידים – והשאלה היא איך הם לא מתו? (אני מכיר את התפא"י ביומא פ"ה אות כ"ב, ואת הזוה"ק באמור קב שהכהן ימות בקוה"ק אם נוהג שלא כראוי, וגם את הסיפור ביומא יט: (מהתוספתא שם בשינוי), ויומא ע. שהיה כה"ג עושה יו"ט לאוהביו כשיצא בשלום). וראיתי שבדף ט ביומא הגמרא אומרת שמתו מהם רבים. ואני לא מבין – האם הכוונה שמתו תיכף לעבירה שלהם או בסמוך? אם כן איך לא שבו בתשובה? ולמה נלחמו להשיג משרה זו, זה נשמע מוזר מאוד.

6) לגבי שדים – שמעתי מאדם שיש היום שדים ואף בארץ ישראל, והתווכחתי איתו. ידוע לי בשם האר"י הק' שאין בא"י שדים וביותר, אני זוכר שהתפארת ישראל (בסנהדרין או חולין) כותב בשם הרב חגיז שכל כוחות הטומאה וכדו', זה שטויות והבל בדורות האחרונים שכלה כח הקדושה וכנגדו הטומאה. האם יש לכם מקורות לדברים מעין אלו?

באופן כללי אשמח למקורות ופירוט שאוכל לראות בפנים.
בתודה ובברכה מקרב לב!

תשובה:

שלום וברכה,

1. לא מצאתי למה כוונתך.

2. על פי הקבלה יש לאומרה דוקא בישיבה ראה כף החיים נט, כ, אולם על פי הנגלה היא חלק מענין חזרת הש"ץ ויש לאומרה בעמידה, לכן כל המנהגים אמת וכל אחד יעשה כמנהג רבותיו, ראה שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' יג וראה שם שהוא נוהג לאומרה בעמידה. באמצע פסוקי דזמרה ניתן רק לעמות עם הציבור פסוקי קדוש וברוך.

3. אם יש שם מישהו שאומר אין טעם לומר איתו, ואם אין, ראוי לומר לפחות את הקדישים שהם חלק מנוסח התפילה, קדיש דרבנן וקדיש שאחרי עלינו.

4. הם ודאי לא טרחו לקרוע סתם…, אלא הכוונה כאשר אתה לוחם, אתה יכול לנהוג בזהירות עם פינצטה כדי שלא לפגוע ברכוש, ואתה יכול לפעול במהירות ובחוסר זהירות כי הביזה פחות חשובה לך.

5. ראשית פשטות הגמרא ביומא שאכן היו מתים כל שנה, וז"ל הגמרא ביומא ט א: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי י,כז): "יראת ה' תוסיף ימים, ושנות רשעים תקצרנה"? יראת ה' תוסיף ימים – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים; ושנות רשעים תקצרנה – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום – מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו. עכ"ל הגמרא.

אמנם בתוספתא יומא א ו נראה שהמלכים היו מחליפים אותם כל שנה, אבל זו הפשטות, וכן אמרו בגמרא שם יט ב:

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו – מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. עכשיו שבא לידי – לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל. ע"כ. ומבואר שיש מחלוקת בגמרא אם מתו מיד או בסמוך לכך.

6. ראה ים של שלמה חולין פרק ח סי' יב שבטלו בזמנינו וראה עוד מקור חיים לבעל חוות יאיר סימן ד.