שאלה:
יהודי שיש לו במקום העבודה חבר שהינו נוצרי קתולי, וזה מפציר בו שייקנה לו ספר תהלים. האם מותר להיענות לו?
תשובה:
שלום וברכה
אף שאסור ללמד תורה לגוי, כיון שמדובר בתורה שבכתב, ובסיוע בעלמא שאין בו ממש ולא באיסור לפני עיור, כיון שכאמור יכול היה לקנות את הספרים בכל מקום… אין חשש. מצד חשש הבזיון ודאי אין לחשוש, לא מצינו חשש זה אלא לגבי מזוזה שקדושתה חמורה, ולא בספרים הנדפסים שבלאו הכי קדושתם קלה יותר, והוא הרי מכבד את הספר ובודאי מצד עצמו ישמרנו כראוי, וגם מדובר כאמור רק בסיוע בעלמא.
מקורות:
אני מעתיק לך מה שכתב בספר משנת הגר של הג"ר משה קליין שליט"א שהיה בעריכתי:
בשו”ת יהודה יעלה למהר”י אסאד (או”ח סי’ ד) דן, האם מותר להדפיס את הש”ס ללשון העמים[8]. ויעויין שם שדן בזה משום איסורא ד”לפני עיוור לא תתן מכשול”, שע”י זה יוכלו גם נכרים לעסוק בדברי התורה, וכתב, שהיות ויכולים הם לעסוק בתורה גם באופנים אחרים לא נחשב הדבר כ”תרי עברי דנהרא”, וממילא אין בזה אלא מסייע שאין בו ממש, ואין לחוש לזה כלל.
ובהגהה שם מבן המחבר חידש, שהאיסור ללמד תורה לנכרי נאמר רק לגבי לימוד תורה שבעל פה, שאלו הן הלכות שנמסרו לבני ישראל מפה לאוזן איש מפי איש, ובהם הקפידה תורה שלא ימסרו לנכרים. אבל לימוד תורה שבכתב שניתנה להכתב ונפוצה היא בכל רחבי תבל אינה בכלל האיסור[9].
ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הגמ’ בבבא בתרא (כא ע”ב): “בני מבוי שביקשו לעשות רופא אומן ומלמד תינוקות, יכולים לעכב עליהם”. ומבואר שם בגמ’ דאיירי בתינוקות עכו”ם שבהם הוא שיכולים בני המבוי לעכב.
ועיין שם בדברי רבינו גרשום שכתב: “מלמדי תינוקות – אם רצו ללמוד ספר רפואה או מקרא יכולים לעכב”. הנה נתבאר, שאף שהמדובר הוא בתינוקות עכו”ם מותר ללמוד עמהם מקרא, ורק משום הל’ שכנים רשאים בני המבוי לעכב.
[כדבריו מוכח גם בחשבון הסוגיא שם, שהרי ממה נפשך, אם מדובר שהיו לומדים עמהם עניני חול, מפני מה הוצרכו להעמיד מימרא זו בתינוקות עכו”ם, הרי גם בתינוקות ישראל יכול למחות כאשר אינם לומדים שם תורה, שכן רק משום מצות ת”ת הפקיעו זכותם למחות מתקנת רבי יהושע בן גמלא. וראה בזה בס’ באר שבע בקונטרס באר מים חיים הנדפס בסוף הספר אות יד, ובהג’ מהרי”ץ חיות סוטה לה ע”ב, ובשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ עז].
ראיה לזה מסוגית הגמ’ בסוטה
כדבריו אלו של מהר”י אסאד דקדק המהרי”ץ חיות מדברי הגמ’ בסוטה (לה ע”ב), דאיתא שם: ת”ר כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אמר על גבי אבנים כתבוה. שנאמר (דברים כז): “וכתבת על האבנים את דברי התורה הזאת”, ואח”כ סדו אותם בסיד.
אמר לו רבי שמעון: לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב”ה ושיגרו נוטירין שלהם וקיפו את הסיד והשיאוה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להם ללמוד ולא למדו. ע”כ.
ופי’ רש”י שם, שעיקר קושית הגמ’ בזה היא, דאף שלא נצטוו ישראל לתרגמה לשבעים לשון בכדי ללמדה לכל העולם, מ”מ נתחייבו ליתן אפשרות לכל נכרי ללומדה אם ירצה, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר לא היה לנו היכן ללומדה.
והקשה המהרי”ץ חיות, היאך למדו אומות העולם שבאותו הדור תורה, הא קיימ”ל שאין מוסרין דברי תורה לעכו”ם. וכתב, דמכאן מוכח כדברי הפוסקים שחילקו בזה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
ובטעם הדבר כתב המהרי”ץ חיות, ע”פ דברי הירושלמי במסכת פיאה (פ”ב), דיסוד האיסור ללמד תורה לנכרי הוא בכדי שלא יאמר ישראל אני, וזה דוקא בתורה שבע”פ שלא ניתנה להכתב, וממילא יהיה נראה כישראל, אבל בתורה שבכתב שמסורה לכל העולם אין לחוש.
[אמנם, לשיטת הטורי אבן שהאיסור למסור דברי תורה לנכרי אינו אלא מדרבנן, אין מקום לקושיא זו, שהרי כשתרגמו ישראל את התורה לשבעים לשון בשעת כניסתם לארץ היה זה קודם שאסרו זאת חכמים. אכן, לסברא זו עדיין צ”ע, היאך תיקנו חכמים לאסור דבר שנתפרש בתורה להדיא להיתר].
טעם בזה ע”פ דברי הט”ז בבאורו לנוסח הברכה “לעסוק בדברי תורה”
באור נוסף מצינו בתשובת מהר”י אסאד שם ביסוד החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ע”פ מש”כ הט”ז (או”ח סי’ מז ס”ק א) בבאורו לנוסח שתיקנו חכמים בברכת התורה – “אקב”ו לעסוק בדברי תורה”. והוא, ש”עסק התורה” זהו לימוד התורה ע”י מו”מ ופלפול החברים ביגיעה, והיינו תורה שבע”פ, והרצון בזה, שנצטוונו במצות תלמוד תורה לעמול ולהתייגע עליה ולא כאותם המשתעשעים ומתענגים בלא עמל. דע”פ זה י”ל, כי מה שאמרו בגמ’ בסנהדרין שם “עכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה”, היינו דוקא בתורה שבע”פ, אבל בתורה שבכתב מותר לעסוק.
נמצא לפי דבריו אלו, שאין כל מקור לדינו של המהרש”א מהמעשה בהלל שהרי שם הנידון הוא בלימוד המקראות כמבואר בדברי הגמ’ שם באורך.
חילוק בזה בין האיסור המוטל על הנכרי לאיסור המוטל על הישראל ללמדו בפועל
אלא דלכאורה יש לומר, דבזה גופא חלוק גדר האיסור המוטל על הנכרי עצמו לאיסור המוטל על הישראל שלא ללמדו, והיינו, דהיתר זה של לימוד בלא “עסק” אמור רק לגבי האיסור המוטל על הנכרי עצמו, שלגביו הוא שאמרו שמותר בלימוד תורה שבכתב שאין בה טורח ועמל, אבל הישראל אינו מותר ללמדו אפי’ תורה שבכתב.
והיסוד לחילוק זה, הוא מדקדוק לשון הגמ’ במקורה של הלכה זו. דהנה, בלישנא דסוגיא בחגיגה שם שדנה באיסור המוטל על הישראל שהוא מוזהר שלא ללמד תורה לנכרי, לא נאמר לשון “עסק”, אלא לשון הגמ’ שם: “אין מוסרים דברי תורה לעכו”ם” וממילא אפשר שאין בזה כל חילוק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע”פ. ורק לענין האיסור המוטל על הגוי עצמו “עכו”ם שעוסק בתורה חייב מיתה” שייך חילוק זה.
ואם כנים אנו בזה, אתיא שפיר ראית המהרש”א מהמעשה דהלל להתיר ללמד תורה לגר הבא להתגייר, שהרי במעשה ההוא לא למד הנכרי בעצמו, אלא הלל לימדו, וא”כ אין כל חילוק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע”פ. וע”ע מוכח שבגוי הבא להכנס לקהל ה’ לא נאמר איסור זה.
