שאלה:
ראיתי בעבר באגרו'מ שאלה אם אדם מכניס את עצמו לפקוח נפש במזיד בשבת,האם יש חיוב להצילו?כמדומני שהגרמ'פ פסק שחייבים להצילו בכל מקרה,שאלתי מי הפוסקים החולקים האוסרים לחלל שבת במקרה הנ"ל?
תשובה:
שלום וברכה
למעשה מדובר בשאלה רחבה מאוד, האם החיוב להציל אדם וההיתר לחלל שבת עבור הצלתו תלויים זה בזה, וזהו נפקא מינה למאבד עצמו לדעת, אבל גם לענין עוברים ועוד, ואני מעתיק לך מה שכתב בזה בס' משנת היוחסין לרבי משה קליין שליט"א, ספר שהיה בעריכתי.
מקורות:
בס' אור גדול (סי' א, דף ג ע"ב ד"ה ועתה) נקט בפשיטות, דדין זה של "וחי בהם ולא שימות בהם" [יומא פה ע"ב], אינו מקור החיוב להציל נפש מישראל, אלא דין היתר בעלמא לענין שבת, והיינו, דנתחדש בפסוק זה שכל משפטי התורה ומצוותיה אינם עומדים בפני פיקוח נפש, ואין אדם חייב למסור נפשו אלא על ג' עבירות בלבד. אבל חיובו של אדם להציל עצמו ממיתה, נלמד מהכתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וכן חיובו של אדם להציל את חברו מן המיתה, נלמד מן הכתוב (ויקרא יט טז) "לא תעמוד על דם רעך", ולא מ"וחי בהם".
ונפקא מינה לכאורה, דאף שגילתה התורה בקרא ד"וחי בהם" שכל צד ספק הצלת נפשות דוחה כל התורה, ואפילו הוא ספק רחוק, ואין הולכים בזה אחר הרוב, מ"מ אין בכך כדי להכריח שיהיה אדם חייב להציל את נפשו או את נפש חברו כאשר הרוב מורה בזה לקולא שאין בזה חשש פיקוח נפש. דדין זה של "וחי בהם" אמור רק לענין ההיתר לחלל את השבת להצלתו, אבל לענין החיוב לעסוק בהצלה זו הרי הוא כשאר דיני התורה, שאדם רשאי להכריע בהם על פי הרוב. וממילא, לענין אסופי זה במקום שהרוב נכרים, אף לדעת הסוברים שהצלתו דוחה שבת, אין חיוב לעסוק בהצלתו אפילו בימי החול.
יסוד זה מבואר לכאורה על פי דברי הרמב"ן הידועים (ויקרא כו יא), שלאחר שהאריך במהות ענין הבטחון והנהגת ה' בטבע, כתב: "מה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה'". והיינו, שאף שניתנה רשות לרופא לרפאות, ההנהגה הראויה ליראי ה' להמנע מלהזדקק לרופא, ויתן מבטחו בה' שיושיענו. והדברים צ"ע, דאם כן היאך מותר לאדם לחלל שבת כדי ללכת לבית הרופאים, הרי אדרבה, ההנהגה הראויה לאיש ירא אלוקים שלא ללכת לשם אף בימי החול. ועל כרחך תרי מילי נינהו, ואף שמותר לחלל את השבת לצורך רפואה, אין חיוב ללכת לבית הרופא, ואדרבה, הנהגה ראויה היא לירא ה' להמנע מכך אף בימי החול.
ולכאורה מפורשים הדברים בתוס' בנדה (מד ריש ע"ב), שכתבו לענין הריגת עוברים: "אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת, שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם, כדמוכח בפ' קמא דערכין (ז ע"ב). וי"ל, דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר פרק הנשרפין (סנהדרין עח ע"א) דרוב גוססים למיתה, ומחללין את השבת עליו, כדאמר פרק בתרא דיומא (פד ע"ב) דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב". [וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' רלג, ח"ו סי' רד ביישוב קושיות התוס' שם]. הנה להדיא בדבריהם, דדין "וחי בהם" אינו תלוי בחיוב המוטל עלינו להצילו, אלא היתר בעלמא הוא לחלל עליו את השבת, ודין זה קביעא וקיימא אף באופן שיש היתר להורגו כמו בעובר, וכ"ש דאין בו כדי להוכיח שדין "לא תעמוד על דם רעך" מחייב להצילו אף באופן שיש הכרעת הרוב שאינו ישראל, ודו"ק.
אמנם בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט) האריך להוכיח דט"ס היא בתוס', ואסור להמית עוברים [והגיה שם בלשונם שאצ"ל 'מותר' אלא דההורגו 'פטור'], וכן מוכח מראייתם לגבי גוסס, שודאי אסור להורגו. ועוד הוסיף: "גם בלא זה, אם היה מותר להורגו, איך שייך שיהיה מותר לחלל עליו שבת, וכי חילול שבת תלוי ברצונו של האדם, דאם ירצה לא יציל וגם יהרגהו בידים, ואם ירצה לקיימו יהיה רשאי גם לחלל שבת, שליכא ענין כזה כלל, דכל חלול שבת המותר להצלת נפש – הוא חיוב ולא רשות". הנה להדיא בדבריו שלא כמש"כ, אלא דכיון שיש היתר לחלל שבת להצלת עובר בהכרח גם חיוב יש בדבר. וה"ה נמי בדידן, דכיון שיש היתר לחלל שבת על אותו אסופי, אפשר שגם יש חיוב לעשות כן.
אמנם שמא יש לחלק, דכיון שהנדון כאן אינו במהות החיוב, אלא בדיני הספקות, אין חילוק בין מצות "לא תעמוד על דם רעך" לשאר מצוות התורה שהולכים בהם אחר הרוב. ואפשר שאף בעל האגרות משה, כל כוונתו אינה אלא שאין אדם זכאי להכריע בעצמו אם הוא רוצה להצילו או לאו, וכל שהתירה תורה לחלל עליו את השבת ודאי הוא בכלל הגדרת החיוב של "לא תעמוד על דם רעך", אבל מה שאינו נוגע לבחירתו של אדם אלא לגדרי החיוב מצד דיני הספקות, שפיר יש לחלק לגביו בין שני דינים אלו.
ונראה שאף הנהגת העולם כך היא, שהרי הלכה פסוקה היא שמותר ללוות חולה או יולדת לבית החולים בשבת כדי ליישב דעתו, אף כאשר הדבר כרוך בחילול שבת. ואם כן, מן הדין היה לכאורה לחייב כל אדם שנזקק אפילו לטיפול פשוט יחסית כמו לידה או ניתוח קל, לבזבז הון רב מממונו ולטרוח למקום רחוק כדי לשכור רופא מומחה ביותר, שהרי פשיטא שדבר זה יישב דעתו עוד יותר מליוויו של אותו בן משפחה. ולא שמענו כזאת מעולם, ובהכרח הטעם, דאף שמשום "וחי בהם" יש "היתר" לעשות כל צרכי חולה, מכל מקום אין "חיוב" על החולה לעשות לעצמו כל צרכיו כדי ליישב דעתו.
וכ"כ להדיא בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' לה): "נהי שהתורה התירה לעבור על דברי תורה בשביל חשש פקו"נ, ואף במיעוט נגד רוב, מ"מ מי שאינו חושש בזה למיעוט במה שנוגע לעצמו לא מיקרי מאבד עצמו לדעת. ויסוד הדבר נראה, דהא עיקר הלימוד שמותר לעבור על ד"ת במקום סכנה הוא מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם, כדאיתא ביומא (פה ע"ב) ובע"ז (כז ע"ב), וילפינן מזה שחייבה התורה לעשות המצות רק כשאין חשש סכנה בזה, אבל במקום חשש סכנה הוא פטור מלעשותם. ומי שרוצה להחמיר על עצמו ולקיים המצוה הרשות בידו, רק שאסור משום מאבד עצמו לדעת. וזה שייך רק היכא שגורם לעצמו מיתה באיזה פעולה. אבל היכא שאינו גורם לעצמו רק שאנס אומר שיהרגנו, הוא רק חשש סכנה, ואין זה בכלל מאבד עצמו לדעת".
ועי' בס' משנת פיקוח נפש (לורנץ, סי' א) שהביא כמה ראיות לכך שיש היתר לחלל את השבת לצורך חולה, גם באופן שאין בכך חיוב אפילו בימי החול. דהנה בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' סה) כתב דאין איסור בהריגת עובר בתוך ארבעים יום ראשונים, דאינו אלא כמיא בעלמא [ולדינא בזה ראה שו"ת משנה הלכות ח"י סי' שיא], ואעפ"כ כתב הר"ן (יומא פב ע"א) דמחללין עליו את השבת [ועי' בזה שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' של]. ועוד הביא שם מכתבו של הגרי"ש אלישיב, דאף שהמאבד עצמו לדעת אין חיוב להצילו, מ"מ מותר לחלל את השבת להצלתו [אמנם ראה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א אות לד) דהמאבד עצמו לדעת יש חיוב להצילו בשבת, ולכך מחללין עליו את השבת כעל כל ישראל, וחילק שם בין הבא במחתרת, דכיון שאין לו דמים כמת דמי, לבין המאבד עצמו לדעת]. והביא עוד ממכתבו של הגרש"ז אויערבך, לענין תינוק פג שסיכויו לחיות קלושים מאוד, דאין חיוב להצילו, ואעפ"כ אם ירצו בכך, מותר לחלל עליו את השבת [וע"ע בזה שמירת שבת כהלכתה פל"ו הערה כו]. ועוד הביא שם מס' שמירת שבת כהלכתה (פל"ו הערה ד) שאף שהאם אינה חייבת לסכן עצמה בניתוח להצלת העובר, מותר לעשות ניתוח כזה בשבת. ועוד הביא משו"ת מהר"ם שיק (ח"א סי' קמ), דאף שאין חיוב להציל מומר מן המיתה, מותר לחלל עליו את השבת, ונוהג בו דין "וחי בהם" [ועי' בזה שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' נה אות ב].
ומכל הלין נראה דלא ס"ל כדעת האגרות משה בזה דנקט בפשיטות שההיתר לחלל עליו את השבת והחיוב להצילו מיתלא תליא זה בזה [באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קנא) תמה על דברי הנודע ביהודה (מהדו"ת סי' י) שהתיר לנתח מת כדי להתלמד כיצד לרפא חולה המצוי לפנינו, וכתב דאף שהחולה לפנינו אין בכך היתר, דלא מצינו חיוב ללמוד דרכי הרפואה להצלת חולה, עכ"ד. ולכאורה אף זה תליא בהנ"ל, דהאגרות משה פשיטא ליה שההיתר והחיוב כרוכים ירדו מן השמים, ואילו הנודע ביהודה פשיטא ליה כנ"ל, דיש איסורים שנדחים מפני פיקוח נפש אף שאין חיוב לנקוט באותו הפעולות].
אמנם לכאורה יש לדחות ראיות אלו, דהמאבד עצמו לדעת ומומר, הם עצמם מצד מצות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" חייבים לעשות כל שבידם כדי להנצל, רק הדין ד"לא תעמוד על דם רעך" אינו נוהג לגביהם משום שאינם בכלל "רעך", אבל אין כוונת הדברים דההיתר להצילם בשבת הוא רשות בעלמא ואין בו חיוב, וממילא י"ל דאף ההיתר להצילם עדיין במקומו עומד. וכן לענין נדונו של השש"כ, לעולם ודאי יש חיוב להציל עובר מחשש סכנה כל שאין הדבר מסכן את האם, אלא שאין חיוב לאשה לסכן עצמה לצורך מצוה זו, ובזה חידש שמותר לה לעשות כן לקיום המצוה, אבל אין הכוונה שעצם הצלתו היא בגדר "דבר הרשות". וממילא גם אין בזה נפק"מ לנדונו של הנודע ביהודה, דאם כדברי האגרות משה שאין חיוב לאדם להתלמד כיצד יציל את חברו מן הסכנה, אה"נ צדקה טענתו לכאורה כנגד דברי הנודע ביהודה.
הן אמת, דבשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' לז) נראה שלא כדברי האור גדול הנ"ל, שכן כתב: "כיון דהאי מצוה דפקוח נפש על כל ישראל רמיא, משום וחי בהם ולא שימות בהם ומשום לא תעמוד על דם רעך, והזריז הרי זה משובח והנשאל הרי זה מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים וכו'". הרי דס"ל דדין "וחי בהם" הוא חיוב גמור המוטל על כל איש ישראל ולא רק היתר בעלמא. וכ"כ הפרי חדש (יסודי התורה פ"ה הל' א), דדין "וחי בהם" כולל את האיסור למסור נפש על שאר מצוות שלא נצטוינו בהם כך, כיון שענינו חיוב גמור המוטל על האדם לעשות כל מה שיזדקק לצורך הצלת נפשו. ועי' בשיירי קרבן (נדרים פ"ב ה"א) דמחלוקת קדומה היא בין הפוסקים אם דין "וחי בהם" הוא חובה או רשות. וע"ע מה שדן בזה בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שז) ושמצדד שם דדין "וחי בהם" הוא מצות עשה ממש, וחיוב גמור המוטל על האדם לעשות את מה שיזדקק לו להצלת נפשו.
כמו כן, ראה שו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' קנא, הערות על הקבא דקשייתא קושיא א) שדן בקושיתו של החלקת יואב, מדוע הבא במחתרת בשבת אין מפקחין עליו את הגל [ראה סנהדרין עב ע"ב], הרי עתה שהוא תחת הגל כבר אינו רודף, ולא מצינו שאין מפקחין את הגל על אדם רשע [וע"ע ישועות מלכו שבת פ"ב ה"א ובאור גדול סי' א בעיקר קושיא זו, ומש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות ח"ח סי' נז]. והאריך שם לבאר, כי אף שכבר אינו רודף ואסור להורגו, מכל מקום אין חיוב להצילו, וממילא גם אין מחללין עליו את השבת להצלתו. הרי שגם לדבריו ההיתר לפקח עליו את הגל מיתלא תליא וקאי בחיוב להצילו מן המיתה.
