שאלה:
לדעת הרמ"א יו"ד סי' ר שמברכת לאחר הטבילה, לא נתבאר בדבריו כאן דין עובר לעשיתן כמו שביאר בעניין הדלקת נרות בע"ש לנוהגים להדליק קודם ואח"כ לברך וכדי שיהיה עובר לעשייתן משימים את ידיהם נגד עיניהם שלא יהנו מאורם עד שיברכו ,מדוע כאן לא ביאר באיזה אופן יהיה עובר לעשייתן, והאם נתבאר בפוסקים לדעת הרמ"א כיצד יחשב כאן שמברכת עובר לעשייתן.
בברכה רבה
תשובה:
לענין טבילה יש לנו הלכה שמחריגה את המצוה הזו משאר מצוות, וקובעת לדעת הרבה ראשונים שאין צורך שתעשה עובר לעשייתן, כיון שיש חייבי טבילות שלא יכולים לברך קודם העשייה כמו בטבילת גר.
מקורות:
אעתיק לך מתוך הספר משנת הגר של רבי משה קליין שליט"א, הספר נמצא בעריכתי המחודשת בימים אלו.
"אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי, טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה". ובבאור החילוק בזה בין טבילת הגר לשאר מצוות אמרו שם בגמרא, דקודם מעשה הטבילה "אכתי גברא לא חזי".
ובהסבר הדברים מצינו שתי שיטות בדברי הראשונים:
א. התוס' שם פי', דכיון שקודם הטבילה עדיין נכרי הוא, אינו בתורת אמירת ברכה, דהיאך יאמר "וציונו" והוא לא נצטווה, וכן פי' הרמב"ם (ברכות פי"א הל' ז). עפ"ז כתבו התוס', דדין זה אינו אמור אלא בגר, אבל שאר חייבי טבילות מברכים קודם הטבילה, וכן נקט בפשיטות הרמב"ם שם. מיהו בשם ר"י הובא בתוס', דאחר שמצינו בגר שמברך אחר טבילתו, שוב לא חילוק חכמים בתקנתם וכל חייבי טבילה דינם כן.
ב. רבינו חננאל שם כתב: "יש מי שאומר שבטבילה דגר לבד הוא זה הדבר, דתנן עלה, וב"ה אומר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר". ומשמעות דבריו שאין זה מחמת שמופקע הוא מנוסח הברכה, אלא שטומאת העכו"ם שעליו מונעתו מלברך, והדבר צ"ב.
ויעויין בדבר אברהם (ח"ג סי' יט) שציין לאחד מגדולי דורו דפירש דברי ר"ח, דאף שכל חייבי טבילות כגון הנוגע בשרץ שטובל לטהרתו, מברכים קודם הטבילה, מ"מ הבא ושרץ בידו אינו יכול לברך כל זמן שלא יניח את השרץ (תענית טז ע"א), אף שדעתו להניחו אחר גמר הברכה ולטבול כדת וכדין.
וטעם הדבר, דכיון שהחפצא דטומאה עודו בידו מופקע הוא לגמרי מענין הטהרה, ואין זה נחשב כ"עובר לעשייתן" אלא "כעובר דעובר", שאין כל שייכות בין הברכה למצוה שתעשה אחר כך. ופי' דכן הוא נמי לענין טבילת הגר, דכיון שטומאת העממין עודה עליו מופקע הוא לגמרי מטהרה, ואינו יכול לברך עד שיטבול ותסור טומאתו ממנו. [ועיי"ש עוד בדבר אברהם שפי' דבריו באופן אחר], ועיין עוד קובץ הפרדס (שנה לג ג סי' כ).
[דברים אלו יתבארו יותר לפמש"כ הגר"ח סולובייציק (הדביר, שנת תרע"ט), כי מה שהטובל ושרץ בידו לא מועילה לו טבילה, אין זה משום שחוזר ונטמא מיד מן השרץ האחוז בידו, אלא שכל עיקרה של טבילה זו אין בה ממש כיון שאינו שייך בטהרה כל זמן שיש שרץ בידו.
וכ"כ בשערי יושר (שער ב פ"כ): "אדם טמא שמתטהר ע"י טבילה וכן כל דבר טמא כיוצא בזה, אם קודם טהרתו נטמא שנית, לא נטהר בטבילתו גם מטומאה הראשונה, דטבילה הוא טהרה, ואם לא מתטהר בטבילתו אינה טבילה. וטובל ושרץ בידו, אין הענין שהוא מתטהר כל רגע ומתטמא כל רגע, אלא כל שהשרץ בידו אין זה טהרה. ורק היכא שהטומאה הראשונה היא טומאה חמורה והשניה טומאה קלה, כגון בטמא מת שטובל ושרץ בידו, אז בודאי נטהר מטומאתו החמורה ומתטמא בטומאה קלה, אבל בטמא מת שטובל ונוגע במקוה במת הוא טמא גם מחמת טומאה הראשונה, כיון שהוא בטומאתו אין הטבילה פועלת כלום. וע"ע צפנת פענח (ע"ד הרמב"ם תשובה פ"ב הל' ב)].
בעצם גדר הלכה זו דהגר מברך אחר הטבילה, נחלקו אחרונים: בשאגת אריה (סו"ס כו) פי', דאף שברכת המצוות יש לאומרה קודם עשייתה ולא לאחריה, בטבילת הגר דלא אפשר למיעבד הכי תיקנו חכמים ברכה מיוחדת לאחר מעשה הטבילה אף שאין זה עובר לעשייתה.
לעומת זאת במעשה רוקח על דברי הרמב"ם (ברכות פי"א הל' ה) כתב, דכיון שזכור הוא מחובת הברכה כבר קודם הטבילה, וחפץ לברך, אלא "דאריא הוא דרביע עליה" – שאינו בכלל חובת הברכה עד שיטבול, נחשב לו שבירך עובר לעשייתה. וכמש"כ הרא"ש בפ' ג' שאכלו, גבי מי שהכניס משקין לתוך פיו ונזכר שלא בירך, שיבלעם ואחר כך יברך, ופי', דכיון שנזכר קודם הבליעה חשיב קצת כעובר לעשייתן. נמצא לפי דבריו, שאין זו תקנה מיוחדת לענין טבילת הגר שא"צ שתהא ברכת הטבילה עובר לעשייתה, אלא שהלכה זו גופא מתקיימת אצל גר אף שהברכה נאמרת לאחר הטבילה ולא לפניה.
ובאמת שיטת השאגת אריה בזה צ"ב, היאך יתכן לומר שברכת הטבילה נתקנה לכתחילה לברכה אף שאינה עובר לעשייתה, וכי מחמת ההכרח שבדבר נשתנו כללי ברכת המצוות, הא יותר היה ראוי לומר שלא יברך כלל על טבילתו, דכל שאינו יכול לברך לפניה אינו מברך לאחריה.
ויש שפירש, שחלוקה ברכת הטבילה בגר משאר חייבי טבילות, דבכל מצוה הברכה היא על עצם המעשה, דאחר שחייבה תורה נטילת לולב או תקיעת שופר וכדו', תיקנו חכמים לברך על קיום המעשה שנצטוינו בו מקרא, וכן הוא בכל חייבי טבילות. אבל בגר שאינו מחוייב לטבול, אין טעם לברך על עצם "מעשה הטבילה", אלא עיקר חובת הברכה הוא על תוכנה של טבילה זו – שעל ידה הוא בא לכלל ישראל, ואפשר שהחיוב לברך על המצוה עובר לעשייתה נאמר רק כאשר הברכה היא על עצם עשייתה, ולא כאשר הברכה היא על תוכנה של המצוה ותוצאתה.
אלא דסברא זו תליא במה שנחלקו הראשונים לענין זמן אמירת הברכה בטבילת הנדה, וכבר הוזכרו הדברים לעיל, שיש מן הראשונים (רש"י פסחים ז ע"ב, ובברכות נא ע"א), דס"ל שאין לחלק בזה בין חיובי הטבילה השונים, וכיון שבטבילת הגר [ובעל קרי, שאינו יכול לברך לפניה מחמת שגזרו על בעלי קריין שלא יאמרו דבר שבקדושה בעוד טומאתם עליהם] זמן הברכה הוא אחר הטבילה, ה"ה בשאר חייבי טבילות שמברכים לאחריה. [וברא"ש פסחים פ"א סי' י בשם ר"י שאין למחות ביד הנוהגים כן]. ויש שחילקו בין חייבי הטבילות בענין זה (ראה רי"ף פסחים ד ע"א מדפי הרי"ף בשם הגאונים, וכן הובא בתוס' רמב"ן ר"ן ורבינו דוד שם ז ע"ב, וכ"כ הבה"ג הו"ד בס' בעלי הנפש לראב"ד שער הטבילה, וכ"ה ברמב"ם ברכות פי"א הל' ז, רא"ש שם, ראב"ן סי' שכח, הרוקח סי' שמט, הראבי"ה ברכות פ"ג סי' פב, ס' האשכול ח"א סו"ס ב, ובס' המנהיג הל' נדה), ולדעה ראשונה נמצא שאין מקום לסברא זו, שהרי בטבילת הנדה הברכה היא על עצם מעשה הטבילה ואפ"ה מברכת עליה לאחריה, ופשוט.
[לענין הלכה בזה בטבילת הנדה, כתב בשו"ע שם וז"ל: "כשפושטת מלבושיה, כשעומדת בחלוקה, תברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול. ואם לא ברכה אז, תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים. ואם הם צלולים, עוכרתן ברגליה ומברכת". נמצא לפי דבריו, דלכתחילה ראוי שתברך קודם הטבילה בעודה לבושה חלוקה, שלא כבטבילת הגר שמברך לאחריה. אמנם ברמ"א שם כתב: "ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה, וכן נוהגים, שלאחר הטבילה בעודה עומדת תוך המים, מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה, ומברכת"].
יישר כח.
אז ברור שלדעת השו"ע צריך לברך עובר לעשייתן ואף אם שכחה ולא בירכה בתחילה כל זמן שלא טבלה לגמרי כל גופה עד צורה עדיין יכולה לברך ותטבול והוי עובר לעשיין, וגם מדברי הרמ"א לענ"ד ממה שכתב שלאחר שטבלה בעודה במים מכסה את גופה בבגד ומברכת ,משמע שאח"כ שוב טובלת ורק טבילה שניה היא לשם טבילת מצוה והוי עובר לעשיין,אלא שזה באמת אי אפשר לומר כן שהרי בטבילה הראשונה היא כבר נטהרת,השאלה אם שייך גם לומר היות וקיימא לן מצוות צריכות כוונה ואם אכן היא לא התכוונה בטבילה הראשונה לשם מצוה אז היא אינה נטהרת אלא בטבילה השניה או שזה לא שייך הואיל ובמציאות היא טבלה במקוה טהרה עלתה לה טבילה בטבילה הראשונה.
בברכת התורה ובהערכה רבה
ברמ"א הנושא לכאורה הוא שכיון שהיא רגילה לטבול כמה טבילות, כמו שכתבו התוס' בסוכה לגבי לולב שאף שיצא ידי חובה בהגבהתו עדיין ניתן לברך עד תום הנענועים כי הם חלק מהידור הצוה, כך גם כאן. יש עוד אפשרויות מחודשות יותר, ואצרף עוד מתוך הספר שם:
בטעם מה שמברך אחר שמוציא ראשו מן המים ולא אחר שיצא לגמרי וילבש בגדיו, י"ל בשני דרכים:
א. בכדי שלא להפסיק הרבה בין הטבילה לברכה. ב. גם כאשר מברך אחר הטבילה בעודו תוך המים מתקיים במקצת דין "עובר לעשייתן", דאף שכבר חלה טבילתו ונעשה ישראל, מ"מ "מעשה הטבילה" טרם נגמר עד שיצא כולו מן המים.
ובהקדם הדברים, יעויין ברמב"ם (שאר אבות הטומאות פ"ו הל' טז) שכתב: "וכן זב שדרס על משכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא, וכשיעלה המשכב מן המקוה יטהר, שהרי עלתה לו טבילה. וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה, אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים, ואצ"ל שהוא מטמא אוכלים ומשקין".
וכתב הכסף משנה: "ונראה שהטעם, מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מן המקוה ולא בעודו בתוך המקוה". והיינו, דטעם דברי הרמב"ם שהנוגע במשכב זה בעודו תוך המים נטמא, הוא דכל זמן שלא עלה המשכב מן המים עודנו בטומאתו, דעיקר טהרת המקוה נעשית בעת היציאה מן המים ולא בעודו מכוסה במי המקוה [ועיין שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' לה שהאריך לדחות דבריו].
ראיה לדברי הכסף משנה, הביא האור שמח (מטמאי משכב ומושב פי"ב הל' כב), מדברי הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ג הל' יא) גבי טבילת עבדים, דכתב: "לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שעבודו, ומודיעו בפני הדיינים שלשם עבדות מטבילו". ומשמע שאם תקפו בעודו תוך המים וכשעלה מן המים לא היה תחת שעבודו, לא מהני, דעיקר חלות הטבילה היא בעת היציאה מן המים ולא בעת שהייתו בתוכן.
[אמנם בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' מג) הקשה מסוגיא זו לאידך גיסא, דהיאך מהני שמניח דבר על ראשו בעודו תוך המים, הרי נמצא לפ"ז שקודם יציאתו מן המים ניתן דבר החוצץ על ראשו, וכיון שחלות הטבילה היא בעת עלותו מן המים צריך שלא יהיה עליו דבר חוצץ באותה שעה. ועיי"ש דפירש דנעשה הדבר באופן שהיו מים מקדימין ואינו חוצץ (ראה שו"ע יו"ד סי' קצח סעי' ל). באופן אחר י"ל, דזמן חלות הטבילה אינו דוקא בעת עלייתו מן המים, אלא בעת הפקעת הטבילה וסיומה, וממילא בו בזמן שנותן את הכלי על ראשו ונעשית חציצה, חלה הטבילה ונעשה עבדו. ובזה תתיישב נמי קושית האבני נזר (חו"מ סי' עב) ע"ד הכסף משנה, היאך מהני טבילת אדם במ' סאה מצומצמות, הרי מיד כשמוציא ראשו מן המים נעשה המקוה חסר מהמ' סאה את אותן הטיפות העולות עם ראשו, והיאך חלה טבילתו בשעה שהמקוה חסר. וי"ל דהיא הנותנת, דבזמן שנעשה חסר חשיב שיצא ונעשית הטבילה, דמאי נפק"מ אם הוא יוצא מהמקוה או שמפקיע את דין המקוה ממנו], וע"ע שו"ת צפנת פענח (סי' רעו), שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' לח-לט), ושו"ת שערי דעה (ח"א סי' עה).
האם די לזה בהוצאת הראש או צריך שיצא כולו מן המים
בעיקר דברי הכסף משנה יש לדון, האם מיד שמוציא ראשו מן המים עולה לו טבילתו, דכיון שאין המים מכסים כל גופו אין משמעות להיות פלג גופו התחתון תוך מי המקוה, דטבילת כולו בעינן וליכא, או שמא צריך שיצא כולו מן המים ורק לאחר מכן תעלה לו טבילתו.
ומנידון דידן יש להוכיח דא"צ להוציא כל גופו מן המים, דכיון דנקטינן דגר מברך על טבילתו אחר הטבילה בעודו תוך המים, ע"כ שכבר נעשה ישראל באותה שעה אף שלא יצא כל גופו מן המים, ובזה לא מצינו למי שחולק, וע"כ דאף לכסף משנה א"צ שיצא כולו מן המים. וכ"כ בשו"ת דבר אברהם (ח"ג סי' יט). וכן נקטנו בפשיטות לעיל בביאור שיטת האור שמח גבי טבילת עבדים, ודו"ק.
אמנם יש מן האחרונים שנקטו בדעת הכסף משנה שעד שלא יעלה כולו מן המים לא מועילה לו טבילתו, ראה שו"ת כוכב מיעקב (וידנפלד, סי' פז) שהביא ראיה לדברי הכסף משנה מדברי הר"ן בנדרים (טו ע"ב), שכתב, דכי אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו אין פירוש הדבר שהנאה הבאה בעת קיום מצוה לא חשיבא הנאה, אלא שהנאת קיום המצוה עצמה אינה מן המנין, ולמד דבריו מהא דאמרינן "הנודר מן המעין מותר לטבול בימות הגשמים אבל לא בימות החמה", כיון דנהנה גופו מצינת המים. דלכאורה קשיא, מאי אכפת לן בכך שנהנה מן המים, הא סוף סוף מצוה קעביד, ועל כרחך, דאף שמקיים מצוה בטבילה זו אין הדבר מתיר לו הנאה אחרת הנגרמת לו מן הטבילה. עיי"ש.
ולכאורה קשיא, מאי ראיה היא זו, הרי בטבילה במי מעין ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה, שהרי מיד כשמוציא ראשו מן המים אזדא לה מצותו, וההנאה נמשכת עד שיצא כל גופו מן המים. וכתב בתשובה הנ"ל, דמכאן ראיה לכסף משנה, שעד שלא עלה כל גופו מן המים לא נתקיימה מצוותו, וע"כ שפיר למד מכאן הר"ן, דכל הנאה מן המים אסורה למודר הנאה, גם בעת קיום המצוה ממש.
ומדבריו למדנו, דפשיטא ליה בדעת הכסף משנה, דכל זמן שלא יצא כולו מן המים לא נתקיימה הטבילה, שאל"כ קושיתו במקומה עומדת, דאין כל ראיה ממודר הנאה מן המעין לסברת הר"ן, שכן שם ההנאה נמשכת גם אחר קיום המצוה, ודו"ק [וע"ע שו"ת בית יצחק הנ"ל].
ונפק"מ בין שני דרכים אלו, בגר שטבל ומת או חזר בו קודם שעלה כל גופו מן המים, דלהבנת האחרונים הנ"ל מיד כשהוציא ראשו נעשה גר, ואילו להבנת הכוכב מיעקב דינו כגוי לכל דבר.
ביאור שיטת הכסף משנה לדעת הכוכב מיעקב
בטעם דברי הכוכב מיעקב נראה לומר, דאף שטהרת המקוה היא בעת שכולו מצוי תוך המים ומכוסה בהן לגמרי, מ"מ מעשה הטבילה אינו נגמר עד שיצא כולו מן המים, וסבר הכסף משנה דחלות הטבילה אינה נגמרת אלא בסופה.
וראיה לדבר, מהא דכתב השל"ה (שער האותיות אות כ): "ראיתי לחסידים ואנשי מעשה שהנהיגו נשותיהם כך, לאחר שתטבול כל גופה בפעם אחת תעשה הברכה, ולאחר שתברך תטבול פעם שנית ובזה תעשה קדושה יתירה, ותהיה יוצאת בזה לשתי הדעות". וכוונתו, דכיון דנחלקו הפוסקים בטבילה הנדה האם מברכים לפניה או לאחריה [עיין בית יוסף יו"ד סי' ר, ונתבארו הדברים לעיל], תטבול שתי טבילות ותברך ביניהם.
ודבריו צ"ב וכבר עמדו בזה בדגול מרבבה (תנינא שם) ובחקרי לב (יו"ד ח"ב סי' לא), מה מהני שתטבול שתי טבילות הרי כבר יצאה מידי טומאתה בטבילתה הראשונה. ובחקרי לב שם דחק לפרש, דכוונת דברי השל"ה שתעשה תנאי, שרוצה לצאת ידי חובתה באיזו מהן שראויה טפי מדין הברכה.
מיהו מדברי השל"ה לא משמע הכי, דלהדיא כתב שטבילתה הראשונה מטהרתה אלא שטובלת טבילה שניה לתוספת קדושה.
וע"כ צ"ל, דכיון שכל זמן שלא יצאה מן המים חשיב שלא נגמר מעשה הטבילה, ממילא חשיב קצת כעובר לעשייתן. ועפ"ז יש לבאר דברי הכסף משנה וכדלעיל, דסבר לחדש יתר על דברי השל"ה, ולדעתו, כל זמן שלא נגמר מעשה הטבילה אכתי בטומאתו קאי.
ומעתה תהא נפק"מ בסברא זו נמי לדידן, דאף דדעת רוב האחרונים דגם לשיטת הכסף משנה כל שיצא ראשו מן המים אזדא ליה טבילתו, ודלא כהבנת הכוכב מיעקב, מ"מ אפשר דכו"ע מודו שיש טעם להקפיד שתהא ברכת הטבילה נאמרת תוך המים, דבכהאי גוונא כיון שמעשה הטבילה טרם נגמר לגמרי חשיב קצת כעובר לעשייתן.
ויתיישבו בזה שפיר דברי הרמ"א דנקיט דהנדה נמי מברכת אחר הטבילה, שכבר נתקשו בדבר באחרונים, דהא קיי"ל בכל דוכתא דספק ברכות להקל, וא"כ כיון שלדעת רבים מרבותינו הראשונים רק במילת הגר מברכים לאחריה, נמצא לדבריהם שברכה זו שאחר הטבילה אינה נאמרת עובר לעשייתן וברכה לבטלה היא, והיאך נייד הרמ"א מדבריהם ופסק בזה בפשיטות לנדה לברך אחר הטבילה, ולא חשש לכל הנהו ראשונים דס"ל דהוי ברכה לבטלה.
וצ"ל, דהרמ"א סבר שכל זמן שנמצא תוך המים מתקיים בדיעבד לכו"ע דין עובר לעשייתן, ולא הוי ברכה לבטלה גם לדעת הסוברים דלכתחילה יש לברך לפניה, וכעין סברת השל"ה, וצ"ע בזה.
ומ"מ נהדר לדידן, מסוגית הגמרא כאן נתבאר שלא כהבנת בעל הכוכב מיעקב, דלדבריו קשיא, היאך הגר מברך על הטבילה אחר שמוציא ראשן מן המים, הרי עדיין גוי הוא באותה שעה כבתחילה ואינו בתורת אמירת ברכה.
[מטעם נוסף ניתן לומר דכל זמן שכוונתה לטבול שוב לא חשיב שנגמרה טבילתה, שכן בפוסקים הובא שלכתחילה הנהיגו לנדה לטבול ג' פעמים שמא לא תטבול יפה, ראה ס' המהיג עמ' תקסז, בן איש חי שנה שניה פ' שמיני אות יט שכן מנהג בגדד, שו"ת מעשה אליהו (מני) סי' כט. וביותר נראה כן גבי טבילת גר ומטעם נוסף, שכן יש לדמות טבילתו לטבילה של תשובה שלכתחילה נהגו לעשותה בג' פעמים, ראה מגן אברהם סי' תרו ס"ק ח וראה בדרכי משה שם ס"ק ג השיטות בזה].
יישר כח
אכן דברים מעניינים וצריכים לימוד. לא כל כך התבאר לי מה הסברא אם הטהרה בפועל היא כאשר כל גופו מכוסה במים בתוך המקוה או רק כל גופו יוצא מהמים אז רק הוא נטהר? נראה שהטעם הוא יותר רוחני ע"פ קבלה שרק כאשר כל גופו מכוסה במים וגופו בטל למים אז הטומאה שרובצת עליו מסתלקת ממנו ולסברה שאינו נטהר עד שכל גופו יהיה מחוץ למים ,נראה שרק כאשר הוא עוקר את רגליו מתוך המים אז הוא משיל את הטומאה מעליו.אבל אני כמובן כותב זאת כמסל"ת.
השאר תגובה