שאלה:
איך זה מסתדר שרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו הרי את שלו יש לו כבר והוא רגיל לזה ומכיר את זה על כל מעלותיו וחסרונותיו משא”כ של חברו תמיד נראה יותר נוצץ. והרי לא מדובר כאן על מעלה כלשהי שאליו אדם אמור לשאוף אלא למציאות שמחמתה גם נקבעה הלכה.
תשובה:
יש כאן נקודה שלדעתי פיספסת… בודאי אדם רוצה שכל מה שיש לחברו יהיה שלו, ולא רק תשעה קבין, אלא גם קבא דמוריקא, הלא תחמוד אינו יודע שובעה… כאן מדובר על נקודה אחרת, כאשר מה ששל חברי ישאר שלו, במה אני מעדיף להשתמש, האם בשלי למרות שהוא מועט, משום ששם אני בעל הבית ונוח לי, או בשל חברי וכאורח נטה ללון, הנהנה מחסדי הבריות?! בודאי רוצה אדם בקב שלו. אבל שכל ששל חברו יהיה שלו, זו משאת ליבו של אדם…
אבל לדעתי השאלה שלך אכן נובעת מהבנה נכונה וחשובה מאוד של כל ענין מצות לא תחמוד, שאכן אנו מצווים על כך בעשרת הדברות! וזה אומר שיש לאדם יצר חזק לכך וזהו דבר מצוי. נביא כאן דברי החינוך על הענין ונבאר. כתב החינוך במצוה תטז: שלא להתאוות מה שביד אחינו בני ישראל שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו, או על ידי מקח או חליפין, או בחזקה אם לא נוכל בענין אחר, ועל זה נאמר [דברים ה', י"ח], ולא תתאוה בית רעך וגו'. וכתב הרמב"ם ז"ל [בספר המצוות], שאין שני הלאוין, שהן לא תחמוד שבסדר וישמע יתרו [שמות כ', י"ד] ולא תתאוה שבסדר זה לאוין כפולין בענין אחד, אבל הם שני ענינים. שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנה זולתנו, אם איננו חפץ למכור אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למוכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חברו, שנים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם. ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה' אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות [פ"ב מ"ט]. והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכילתא [דרשב"י]. לא תחמוד בית רעך, ולהלן הוא אומר ולא תתאוה, לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו, ושם נאמר, מנין שאם נתאוה סופו לחמוד, תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד, מנין שאם חמד אדם סופו לגזול, תלמוד לומר [מיכה ב', ב'], וחמדו שדות וגזלו. שורש מצוה זו ידוע הוא, כי הרחקת הגזל מבין בני אדם תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר, ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבואר בכתוב.
מתוך דבריו אנו למדים כי אכן לאדם ישנה תאווה לדברים אחרים שעדיין אין לו אותם, הלב חומד וחושק ורוצה בדברים שאין לו. החינוך מאריך ומסביר כי הדבר נתון בידו של האדם שהוא יכול למנוע את עצמו את לבבו מלהתאוות לדברים ששייכים לאר, כי הלב מסור ביד האדם. לכאורה זו בדיוק הנקודה שאתה עומד עליה, הצורה של האדם לעצור את התאווה הזו לדברים אחרים היא בדיוק באופן שאתה מציע לראות את הטוב שיש בקב שלו, במה שה' הזמין ויעד לו, במה שהוא כבר שלו והוא לא צריך לקחת מן האחר, יש בזה יופי ואמת. וכשאדם שם את הלב לכך זו הצורה להתגבר על התאווה לחמוד.
