שאלה:
מתי הזמן הנכון להושענות? אמנם לא הגעתי למסקנה מוחלטת בדבר אך לי הקטן נראה כי אמירת ההושענות צריך להיות אחרי מוסף כפי שממע לכאורה במשנה שרק אחרי קרבן מוסף היו מקיפים. ולכאורה לענ"ד מה שיש שמצמידים זאת להלל נעשה מטעמי נוחות בעלמא. אם כבר מחזיקים את ארבעת המינים ביד אז למה להוריד ולקחת שוב אחרי מוסף. אך הסיבות שראיתי למעשה לא כ"כ תקפות. סיבה אחת שראיתי הינה מצד "אין מעבירין על המצוות". כשהמינים ביד לא ננניח אותם כעת וניטול שוב יותר מאוחר. אך לכאורה זה הרי שייך כשאין סדר מסויים בדווקא. אך אם יש סדר מסויים וטרם הגיע זמנו הרי שאין חשש. ואדרבה אם כבר נגענו בזה אולי יש סברה הפוכה שמחמתה ראוי דווקא כן לדחות זאת ללאחר מוסף משום תדיר ושאינו תדיר. סיבה נוספת שראיתי הינה שלא להוציא את הס"ת שלא לצורך. אלא להוציא להקיף ומיד לקרוא בו. אך אנו הרי לא עושים כך. אנחנו (המקיפים לאחר ההלל) הרי בכל מקרה מחזירים אחרי ההקפות לקדיש ומוציאים שוב לקריאה.
תשובה:
שלום וברכה
בענין זה הדעות חלוקות: הטור הב"ח קיצור שו"ע ועוד פוסקים הביאו כדבריך שהזמן הנכון הוא לאחר מוסף, ויש לזה מקור עוד בגאונים, אולם בשערי תשובה סו"ס תרנא הביא שמנהג ירושלים היה לאומרם לאחר ההלל, ושהוא מנהג ותיקין, וכן הביא הביכורי יעקב שיש לנהוג בזה כמנהג ירושלים. וכ"כ החיד"א בס' מורה באצבע וכן הביא הכף החיים שם בשם האר"י ועוד. וביארו, שהמנהג המבא בטור היה לפי מנהגם שהיו אוחזים את ארבעת המינים כל התפילה.
למעשה המנהג הרווח בהרבה מקומות, שרק בשבת שאין לולב אומרים אחרי מוסף, וכן נהג החזון איש.
מקורות:
מקורות:
טור אורח חיים הלכות לולב סימן תרס: אחר כך אומר הושענות ויש שאין אומרין קדיש קודם הושענא ונוהגין להקיף התיבה פעם א' בכל יום ומעלין ס"ת על התיבה כשמקיפין אותה וביום השביעי מקיפין אותה ז' פעמים זכר למקדש דתנן בכל יום מקיפין המזבח פעם אחד וביום השביעי ז"פ ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא: אני והו שני שמות של ע"ב ומה שמזכירין אלו השנים על שם עמו אנכי בצרה וכתיב ואני בתוך הגולה והוא אסור בזיקים כביכול. וגם אני והו בגי' אנא ה' ובירוש' איתא זכר ליריחו ורב סעדיה כתב שמקיפין מיד אחר קריאת ההפטרה בעוד הספר על התיבה ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך כיון שאין קורין בו אלא שאין נוהגין כן וסדר ההקפה כ' רב האי בכל יום ב"פ א' לימינו וא' לשמאלו וביום הז' ג"פ לימינו וג"פ לשמאלו ואחד לימינו ואין נוהגין כן עתה אלא בכל יום אחד לימינו ובשבת אין מקיפין כ' רש"י דאף בחול מי שאין לו לולב לא יקיף כמו בשבת שאין מקיפין כיון שאין לו לולב וכ' רב שרירא גאון שאין לומר הושענא בשבת מפני התינוקות שישמעו שאומרים בשבת כמו בחול וילכו גם ליטול הלולב אבל כשאין אומרים הושענא מתברר להם ונראה דכיון שאין מקיפין בשבת מתברר להם במה שאין מקיפין וא"צ למנוע מלומר הושענא וכ"כ ב"ה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהם:
ב"ח אורח חיים סימן תרס: א ואחר כך אומר הושענות ויש שאין אומרים קדיש קודם הושענות. טעם הושענות אלו שאנו אומרים אחר תפלת המוספין הם דוגמת מה ששנינו (מה א) בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים אנא יי' הושיעה נא ובגמרא (מג ב) שקלינן וטרינן אי הואי האי היקף בלולב או בערבה ואנו סוברין כמאן דאמר בלולב ולפיכך נוהגין להקיף בלולב כל שבעה ואומרים הושענא זכר למקדש ומאחר שאותה ההקפה שבמקדש היתה אחר הקרבת קרבן מוסף והתפללו תפלת מוספין כדמשמע מדתנן (מה א) בשעת פטירתן מה היו אומרים יופי לך מזבח וכו' דאלמא שתיכף אחר ההקפה נפטרו והלכו להם אף אנו עושין כן ואומרים הושענא אחר תפלת המוספין ונפטרין לשלום אלא דיש אומרים דלאחר שסיימו כל התפלה ואמרו קדיש מתחילין לומר ההושענות ויש אומרים דראוי לכלול תפלה זו דהושענות דרך תחנונים סמוך לתפלת המוספים ואחר כך לומר קדיש על הכל וכן אנו נוהגין:
שערי תשובה סימן תרס: [א] פעם. עבה"ט ועיין בא"ר דלכן אבל שיש לו לולב יש לו לכבד את מי שאין לו שיקיף הוא דשמא הלכה כמ"ד האבל יקיף וכשאינו מקיף עושה רעה ובאשל אברהם כ' בשם בית יהודה דהיינו שאינו מחויב להקיף וליתא ונראה שמצויין בטעות וצריך לציין על תחילת הג"ה שמי שאין לו לולב ולא יקיף ע"ז כ' שאינו מחויב להקיף וכ"כ ב"ח בשם רש"ל ועיינתי בשו"ת בית יהודה ומצאתי בסימן י"ח שם כדברי ושם הביא משם שכנה"ג שהביא מהב"ח בשם רש"ל ע"ש וסדר הפיוטים שבכל יום וביום הו"ר עיין בלבוש כ' שנוהגים כשאומרים הושענא לנענע את הלולב ע"ש אז ירננו עצי יער כו' וע"ש באמירת אני והו הנזכר במשנה שפירש"י שהם שני שמות משם של ע"ב ע"ש בלבוש ביאור הדברים ובא"ר הביא מ"ש ב"י ולבוש ואבודרהם והתי"ט בשם אני שהוא אלף דישראל ורש"י בסוכה כ' שהוא אלף דאחריהם וע"ש ועיין בר"י שהביא מהירושלמי ועיין בספרי שו"ת בית אפרים בפירוש הפיוט כהושעת אלים כו' בחרוז כהושעת גוי ואלקים דרושים לישע אלקים עפ"י הירושלמי דסוכה דדריש אשר פדית ממצרים גוי ואלקיו כביכול את עצמך פדית ע"ש וגם החרוז חנון בידם מעבירים כתבתי שלענ"ד הוא ט"ס שנפל בספרים הישנים [הלום ראיתי בסידור כ' על קלף ישן כתו' גם כן כנוסחא שלפנינו] וצ"ל חנם בידם מעבידים ע"ש מלתא בטעמא:
לא זכיתי להבין את מנהג החזו"א. אם לחלק בין אם יש לולב לאין לולב נראה על פניו כדבר שפשוט יותר נוח. הלולב ביד למה להניחו. וכטענת השואל
למה זה לא מובן? זה לא מעכב הזמן ולכן הסמיכוהו ללולב.
השאר תגובה