שאלה:
שאלה: יש מהפוסקים שמורה שב7 נקיים , אשה לא יכולה ללבוש צמוד לגוף, דבר שאינו מקבל טומאה, כגון לשים נייר טואלט בתחתונים, או יותר מעשי פד לשיטות שאינו מקבל טומאה. האם יש מישהו מהפוסקים שכתב שזה אסור מצד דיני 7 נקיים?
השאלה על אשה שאין לה בעיות מיוחדות,ואינה ביחס לצבע, אלא האם יש דין שב7 נקיים הדבר הצמוד לגוף צריך להיות מקבל טומאה? טואלט ופד לבנים שניתן להבחין בהם בכל אדמומית , האם יש בהם איזה חסרון לכתחילה. אני יודע שיש הרבה שמורים בעל פה שזו בעיה. אבל לא מצאתי התייחסות בספרים. להיפך מצאתי בשו"ת עמק תשובה סימן עד שהאריך להקל, שתקנת 7 נקיים היא רק דלמא ארגשה ולאו אדעתה
תשובה:
שלום וברכה
הגר"מ גרוס בספרו שיעורי טהרה פרק י' מתיר לכתחילה שימוש בפד לבן, הפקפוק בזה הוא משום שאמנם אין מטרה להאסר, אבל יש מטרה לכך שהשבעה יהיו נקיים, וכאן כל עוד היא תראה כתמים, ובזמנינו נשים הרי בלאו הכי לא מרגישות, אם היא סומכת שפד אינו מקבל טומאה היא תחזיק עצמה טהורה וזה בעצם חוכא ואיטלולא מכל השבעה נקיים… הרי ברור שמחזור ממש לא תקבל עכשיו שוב, וברור גם שלא תראה בהרגשה כי היום נשים לא מרגישות, אז בעצם באופן זה בשביל מה השבעה נקיים…
לכן, אי בדידי תליא הייתי מורה כך:
שאשה שנוהגת בפד לחשוש לכתמים יותר מגריס, כפי שהורה הגר"ש וואזנר ועוד, יכול לשים פד בשבעה נקיים ואין לחשוש שיבלע שם דם ולא יראה וכדומה. אבל מי שנוהגת להתיר כל כתם שעל פד, אין מקום לשים אותו בשבעה נקיים [אלא באשה שסובלת מפצעים וכדומה וזו כבר שאלה פרטנית], כי אם כן כמעט ואין משמעות לשבעה נקיים שלה.
אולי תקנת 7 נקיים היא רק דלמא ארגשה ולאו אדעתה?
או כדי שלא תפספס ראיה בשפע?
ושוב השאלה אינה מה סברת המחמירים, אלא האם יש מי מפוסקי דורנו שכתב שלכתחילה אין לשים בתחתונים משהו שאינו מקב"ט?
ובכלל לשון חזל היא ימי הליבון, ורק בפוסקים מפורש שלא רק בגד נקי אלא גם בגוון לבן, אז מנין להרבות בחומרות מסברא?
מטעמי היגיינה ושמירת הבגד יותר נוח לשים פד. וכמובן אם יש כתם אז גם יותר נוח לשאול עליו וגם סברא להקל,
הסברתי שודאי אתה צודק ביסוד התקנה, רק כיון שנשים היום לא מרגישות יוצא כאן דבר מגוחך, אני יודע לומר בבטחה שאשה שתשים פד כזה, תצלח את השבעה נקיים ללא חשש… אז איזו משמעות יש לגביה לגבי החובה ללבוש לבן? אינני קובע בזה הלכה ולא מצאתי משהו מפורש בענין זה, רק אמרתי את דעתי.
לא הבנתי מה מגוחך בזה שאשה שהשפע שלה הסתיים ועשתה הפסק ומוך ובדיקות נקיות, והיה לה כתם גריס בגוון אוסר על שאינו מקב"ט, ואנו מתירים אותה.
יתכן שכבודו חושש שנשים יעשו שקר בנפשן ויאמרו שהשפע הסתיים לפני שהסתיים
לא, זה בודאי לא מגוחך ודברים שבכל יום הם, כאן זה משהו אחר, לא מדובר במשהו מזדמן, הפד צמוד אליה כל הזמן ומונע אפשרות להאסר!
אז נשאל מנין שחזל רצו למנוע מצב כזה שמונע אפשרות להאסר
לא אמרתי שחז"ל רצו למנוע מאשה אפשרות להמנע מאיסור, אלא שאם אני יודע מראש שכמעט אין סיכוי שהיא תאסר בשבעה נקיים אז מה בעצם המשמעות שלהם? בשביל מה לעשות שבעה נקיים? שתטבול כבר בלי זה וגמרנו… ואני חוזר ואומר שלמרות ההחלטיות בה אני מציג את הדברים, לא ברור לי ההכרעה בזה להלכה כיון שאין לי מקור, רק מסברא כך נראה בעיני.
מישהו הציע שיש סברא להחמיר ב7 נקיים מלשים משהו שאינו מקב"ט: כי חלק מתקנ"ח היתה מי שטמאה בודאי, לא תיטהר ללא 7 נקיים לגמרי, שנקיים מכתמים, ולכתחילה לא תסתמך על היתרים צדדים כמו צבעוני ואינו מקב"ט.
אבל גם לזה צריך מקור.
למעשה מקילים בדבר שאינו מקבל טומאה וצבעוני גם בשעה נקיים.
השאר תגובה