טעה בהלכה על פי הוראת הרב / בית דין

[1] בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף קפט) כתב, שמיכל בת שאול הותרה לשוב לדוד לאחר שנשאת תחתיו לפלטי בן ליש [ראה סנהדרין יט ע"ב], משום ד"התם טעות גמור של הוראה היא, שהורו לה בבית דינו של שאול דמלוה ופרוטה דעתו אמלוה ועל הוראה זו נסמכה, וטעות כזה כאונס הוא" [וכ"כ שם ח"א סי' י], והובאו דבריו ברמ"א (סי' יז סעי' נח). [וע"ע תוס' ב"ק ק ע"א ד"ה טימא, דאף דקנסו שוגג אטו מזיד, בטעות מחמת הוראת חכם לא קנסו].

ובס' ים של שלמה (יבמות פ"ג סי' יז, הו"ד לעיל), לאחר שהביא את דברי הרשב"א אלו, כתב שדין זה מוסכם לכו"ע, ואף לדעת המהרי"ק ש"אומרת מותר" נאסרת לבעלה מדאורייתא, כאן שטעתה וסבורה היתה שהיא פנויה, לא נחשבת ביאה זו כ"מעילת מעל". והוכרח לזה, ע"פ מה שהאריך לדקדק שם מדברי הרשב"א (שם, ושם סי' י) דס"ל כהמהרי"ק [הו"ד לעיל]. ואם כן בהכרח חילק הרשב"א בענין זה בין אומרת מותר לאותה שטועה וסבורה שהיא פנויה. ואף שדברי הרשב"א אמורים באופן שהטעוה בית דין בכך, סבר הים של שלמה שגם כאשר היא טועה מעצמה וסבורה כך אינה נאסרת [וראה בסמוך מה שיש לדקדק בזה על פי דברי המהרי"ק סי' פ"ד, ועל פי המובא לעיל דכל היכא דאיבעי לה למידק יש לאוסרה מחמת פשיעתה]. וכן נראה בבית מאיר (סו"ס יז), ועיי"ש שציין לדברי הרשב"א ביבמות (פז ע"ב), וע"ע ס' עצי ארזים (סי' יז ס"ק רי).

[2] שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת סי' קלא), ושו"ת עין יצחק (ח"א אבהע"ז סי' ע ענף ד). והיינו, שכאשר היא טועה בעצמה נחשב הדבר כאונס הקרוב למזיד, לפי שלא היה לה לסמוך על סברתה לבד בלא שאלת חכם – והרי היא נאסרת על בעלה [לדעת העין יצחק שם מדאורייתא (ראה לעיל סעיף י"ח), ולנודע ביהודה לכל הפחות מדרבנן, משום דאיבעי לה למידק]. וכ"כ בשו"ת דברי חיים (ח"ב אבהע"ז סי' כז) ושו"ת ברית אברהם (אבהע"ז סי' יט), עיי"ש דאפילו שאלה ללומדים והטעו אותה דינה כמזידה, ולפי שהיה לה לברר הדבר בבית דין שהם המוסמכים בענינים אלו.

וע"ע שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' לא) דהכל לפי הענין, ובדבר שהוא מנהג מפורסם כנתינת טבעת, היה לה לחוש שמא חלו הקידושין ולא לסמוך על דעתה, אבל בדבר שלא היתה צריכה לחוש, אה"נ דאף בכה"ג שסמכה על דעתה היא נחשבת אנוסה.

בנודע ביהודה שם הוסיף וכתב, דאין להקל בזה אלא באופן ששאלה בבית דין המפורסמים וידועים כמומחים, אבל אם עשתה כן על פי הוראת אדם שלא הגיע להוראה ומשים עצמו כרב מורה הוראות, אינה נחשבת כאנוסה, לפי שלא היה לה לשמוע לדבריו.

ויישב על פי זה מה שהקשו האחרונים, דבשו"ת מהרי"ק (סי' פד) נשאל בכגון דא ממש, לענין אדם שקידש אשה בתאנה שלא בפני עשרה בני אדם, והורה לו מורה העדה שם שאין תוקף לקידושיו, וכתב, דהואיל ואין כל שחר לדברי המורה, יש לאוסרה לבעל ולבועל לכל הפחות מדרבנן, וכעין דברי הגמרא ביבמות (פז ע"ב) לענין אשה הנשאת על פי עדים שאמרו שמת בעלה ונמצא שהוא חי, דדינה שתצא מזה ומזה, ואינה נחשבת כאנוסה, אף על פי שעשתה בהוראת חכם, והובאו הדברים לעיל. [מיהו את עצם ראיתו של המהרי"ק שם מהא דקיי"ל דבנשאת על פי עדים דתצא מזה ומזה, דחה בשו"ת דבר משה (ח"א סי' ד), דשאני התם דאיכא לברורי, וחזקה אשה דייקא ומינסבא, משא"כ בהוראת בית דין דאונס גמור הוא לה].

ולפי הנ"ל אין מקום לקושיא זו, כיון שבנידונו זה של המהרי"ק היה אותו מורה עדה טועה בדבר משנה ממש, עד שהוא מכנהו בסוף תשובתו "שוטה רשע וגס רוח", והיה "הדיוט גדול", ולא היה לה לסמוך על דבריו, אבל אם נסמכה על הוראת בית דין הראוי להורות ונמצא שטעו, דינה כאנוסה ומותרת לשוב לבעלה. ע"כ. אמנם חידוש גדול יש בדבריו, שהרי בני העיר אינם יודעים להבחין בין תכלת לקלא אילן, ואינם יודעים שמורה עדתם אינו ראוי להורות, ומדוע לא תחשב כאנוסה כיון שמבחינתה טרחה לברר אצל רב העיר כפי המוטל עליה מן הדין. וע"ע שו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' צו), ישועות יעקב (סי' יג ס"'ק ז), ושו"ת ברית אברהם (סי' צט).

ומכל מקום פשוט, שאם התרה בה החכם הגדול שבעיר שהיא אסורה ולא שמעה לדבריו אלא להוראת חכם אחר שהתירה, דינה כמזידה ממש, כ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל לב סי' ג).

[בעיקר הנדון בזה אם העושה על פי הוראת חכם נחשבת כשוגגת או אנוסה, ונפק"מ אי צריכה כפרה (שכן לענין איסורה לבעלה אין חילוק ביניהם), ראה שו"ת הרד"ך (בית כב חדר ה) שדינה כשוגגת, וכ"כ בשו"ת נטע שורק (יו"ד סי' סב ד"ה עתה), וראייתו מכך שיש חיוב חטאת הקהל בשגגת בית דין. אמנם, בחלקת יואב (דיני אונס ענף א) הוכיח מדברי הרמ"א (חו"מ סי' רצז סעי' א) בשם רבינו ירוחם (נתיב א חי"א) שדינה כאנוסה, שכן כתב שבני הנפקד שהשיב את החפץ שבידו על פי הוראת בית דין ונודע שטעו בית דין, הנפקד פטור, משום שנהג על פי הוראת חכם. אף שאדם המזיק אינו פטור אלא באונס ולא בשוגג. וע"ע שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' פח) שאומר מותר קיל משוגג, וראה עוד בשו"ת תפארת צבי (דיני מינקת חברו סו"ס ו) שנראה מדבריו שדינו כאונס ממש (אא"כ שאל שלא כהוגן, וכגון ששאל לתלמיד במקום רבו), וכן נראה מדקדוק לשון הרשב"א הנ"ל].

[3] שו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' מ). לדעתו, אף אם יורו לה להיתר הבית דין הגדול שבאותו המקום, אינה נחשבת אנוסה, לפי שהיה לה לחוש שמא יש בית דין הגדול מהם במקום אחר, וצריכה לחזר אחריהם ולברר דינה עד תומו, כיון שמדובר באיסור חמור ומורכב כל כך, ובפרט בזמנינו שניתן לברר בדרך כלל בנקל יותר מבעבר, וכמש"כ מהרש"ם (ח"א סי' ד) בזמנו, דהואיל "ובי דואר הולכת ומרכבת ברזל מעופפת, רחוקים נעשו קרובים". [וע"ע בס' ערך השלחן (סי' שיח אות ג) שהביא משו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם סי' ה), ד"אומר מותר" של טעות בדין לכו"ע דינו כ"קרוב למזיד"]. וכן הסכימו לדינא בס' ברכי יוסף (אבהע"ז סי' יז אות כ), ושו"ת כפי אהרן (סי' ח), וכעין זה כתב בשו"ת צמח צדק (הקדמון, סי' מ) בשם תשובות מימוניות (סי' יא).

ובברכי יוסף שם הוסיף, דלפי זה אין מקום לדיוקם של האחרונים בדברי המהרי"ק בסי' פ"ד הנ"ל שחולק על הרשב"א ואוסרה לבעלה לכל הפחות מדרבנן [ראה להלן בסמוך בהרחבה], שכן באופן זה שבית הדין הגדול שבאותו הזמן מורים לה להיתר אף לדעת המהרי"ק היא מותרת [ועיי"ש שהשיג שם על הבנת הים של שלמה הנ"ל דס"ל שלדעת המהרי"ק יש להקל גם באופן שטעתה בעצמה]. וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' א), שיחיד שעושה בהוראת בית דין, לעולם יש לו לחשוש שמא יחזרו בהם, ואינו נחשב כאנוס וחייב קרבן, אלא אם כן כבר פשטה ההוראה כן בכל ישראל, עיי"ש ראיותיו.

בשו"ת דברי חיים (אבהע"ז ח"ב סי' כז) הביא את סברת הרדב"ז הנ"ל, ותמה על דבריו, שהרי בזמן דוד ומיכל היה שמואל קיים ובית דינו קיים, והם היו מקבלי התורה ומוסריה איש מפי איש עד משה רבינו [ראה הקדמת הרמב"ם למשנה תורה], ושאול לא נמלך בשמואל בענין זה ואעפ"כ סברו שדינה כאנוסה, הרי שאין חילוק בין הבית דין הגדול שבדור לשאר הוראת חכם ובכל גוונא הוי אונס. וכן נראה בשו"ת שערי בנימין (לבן הגרש"ק, סי' יד), עיי"ש.

[4] שו"ת שואל ומשיב (מהדו' תליתאה ח"ב סי' קלט). וביאר, שמשום כך הקלו כאן הפוסקים לדונה כאנוסה, אף שלענין אשה שבאו עדים שמת בעלה ונמצא חי החמירו חכמים דתצא מזה ומזה [ראה יבמות פז ע"ב]. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"א יו"ד סי' סא), דבאופן שעשתה על פי הוראת חכם דינה כשוגגת, ושאני התם שהוא טעות במציאות ונמצאו העדים שקרנים או מוטעים [וראה להלן דהט"ז דחה מכח קושיא זו את שיטת הרשב"א]. וכ"כ בבית מאיר (סו"ס יז). אמנם, כאמור מדברי המהרי"ק בסי' פ"ד נראה שלא חילק בענין זה, שכן החמיר בדינה של אותה אשה שנשאת על פי הוראת חכם שטעה בדין, ונסמך על סוגית הגמרא ביבמות העוסקת בטעות בבירור המציאות.

[5] הבית שמואל (סי' לא ס"ק י) נקט בפשיטות, דלדעת המהרי"ק אף באופן זה שנשאת על פי הוראת חכם יש לאוסרה לבעל ולבועל, ומקורו מדברי המהרי"ק הנ"ל בסי' פ"ד שאסרה לבעלה אף שנהגה על פי הוראת אותו חכם שבעירה, ודלא כהרשב"א. ונמצא שלפי דבריו אכן נתון הדבר במחלוקת ראשונים, וסבר שהעיקר להלכה בזה כדעת המהרי"ק שמחמיר [וע"ע ב"ש סי' יז ס"ק קעב]. וכ"כ בס' בני אהובה (הל' אישות פכ"ד הל' כ) בדעת המהרי"ק, דאף שאין לאוסרה מדאורייתא משום מעילת מעל, שהרי הטעוה בית דין, מכל מקום יש לאוסרה מדרבנן וכסוגיא דיבמות שם.

הט"ז (אבהע"ז סי' יז ס"ק עא) אף הוא, הביא את דברי הרשב"א הנ"ל דבעשה ע"פ הוראת חכם דינו כאונס, ותמה על דבריו, שאם כן, מפני מה חייבה התורה קרבן חטאת באופן שעשו איסור מחמת הוראת בית דין שהיתה בטעות, הרי אנוסים הם בכך, ואונס רחמנא פטריה. ועוד הקשה כדלעיל, במה שונה הדבר מאשה שנשאת על ידי עדים שבאו ואמרו שמת בעלה ונמצא שהוא חי, דדינה שתצא מזה ומזה [ראה שם סעי' נו]. ומשום כך נקט, שגם כאשר היה זה מחמת טעות בית דין היא נאסרת לבעלה לכל הפחות מדרבנן.

בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' רו) נקט אף הוא בדעת המהרי"ק שבאופן שהטעוה בית דין יש לאוסרה מדרבנן [אלא שחילק בין אם נשאת לאחר לבין אם זינתה], הובאו דבריו לעיל סעיף כ"ה, ויעוי"ש שבתחילה סבר שהרשב"א חולק על דברי המהרי"ק בזה, שכן דבריו אמורים באופן שנשאת לאחר ואעפ"כ סבר שהיא מותרת, אלא שבסו"ד פקפק בזה, וצידד שאף הרשב"א מודה בזה לדינא, ולא אמר את דבריו אלא כדי ליישב את קושיתו היאך הותר לדוד לשוב למיכל אשתו לאחר שנשאת לפלטי בן ליש, ומעשה זה היה קודם שנתקנה תקנה זו ד"תצא מזה ומזה", ע"כ. וכ"כ בס' בני אהובה הנ"ל. וראה ס' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב (ח"א סי' קצב) שציין לדבריו, וע"ע מש"כ בכעין זה בס' עצי ארזים (סי' יז ס"ק רי), ומה שפלפל בדבריו בס' פני משה (שם ס"ק קסו). ובעיקר דין זה ע"ע חלקת יואב (קונטרס האונס אות יא, ובח"ב ענינים שונים סי' צד).

ובביאור דברי המהרי"ק ראה שו"ת חסד לאברהם (תאומים, מהדו"ק סי' לז), דהמהרי"ק לשיטתו דס"ל (סי' קסז) שאשה שזינתה באומרת מותר נאסרת לבעלה משום שמעלה בו מעל [ראה לעיל סעיף י"ט], וכמו כן כאן, כאשר הוטעתה על ידי בית דין שאמרו שאין תוקף לקידושיה, נחשב הדבר כמעילת מעל, דאין לך מעל גדול מזה שהיא כופרת בעצם נישואיה לבעל זה, ולכך היא נאסרת לו מחמת אותה הביאה. אבל אם באו עדים שמת בעלה, לא נחשב הדבר כמעילת מעל, שהרי היא סבורה שמת. וכ"ה הדין כשנתחלף לה בעלה באחר מחמת החושך וכדלהלן, דלא נחשב הדבר כמעילת מעל.

אכן, מדברי הרמ"א (שם) שציין לדברי הרשב"א אלו, ונקט על פי דבריו הלכה ולמעשה, שאשה שנשאת על פי בית דין טועים מותרת לבעלה, ואין לאוסרה אפילו מדרבנן, נראה שסבר שהרשב"א חולק על המהרי"ק, ומתירה באופן זה לגמרי. וראה בני אהובה שם שציין לדבריו, ונסתפק, דאפשר שאין דברי הרמ"א אמורים אלא כשהספק הוא בקידושין ולא הוחזקה מעולם בתורת נשואה, דבדין עשתה שסמכה על הוראתם ולא חששה לטעות. משא"כ כשהספק הוא בגט או במיתת הבעל, שהיה לה לדקדק היטב לידע שנשתנית חזקתה וכל שלא עשתה כן יש לקונסה ובאופן זה אמורים דברי המהרי"ק.

[בס' בית הלל (אבהע"ז סי' לא סעי' ד) כתב, דמשום דברי הרשב"א אלו השמיט הרמ"א את שיטת המהרי"ק ולא הזכירה. וצ"ע, שהרי הרמ"א מביא את דברי המהרי"ק בסי' קעח (סעי' ג), וכנראה כוונתו שלא הביא את דבריו שבסי' פ"ד האמורים לענין הוראת בית דין, דבזה פסק כהרשב"א שדינה כאנוסה ממש, ודלא כאחרונים הנ"ל].

בשו"ת רעק"א (שם) צידד לומר בדעת הרמ"א, שלגבי בעלה הראשון שהיא בחזקת היתר לו, יש לסמוך על שיטת הרשב"א ולהתירה, אבל לבועל שנשאת לו בטעות היא נאסרת, משום שחוששים לשיטת המהרי"ק שהחמיר ואסרה לראשון וממילא היא בכלל מה שאמרו גבי אשת איש שזינתה תחת בעלה דתצא מזה ומזה [אלא שלא הכריע בזה, דאפשר שאף לשני דינה כאנוסה ממש ואין לאוסרה]. אולם ראה שו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד סי' קיח) שכנראה לא ראה רעק"א את תשובת הנודע ביהודה הנ"ל שנקט בפשיטות כדעת הרשב"א, שאם היה רואהו לא היה משמיטו, ולכך נראה לדינא להתירה אף לבועל, דדינה כאנוסה.