שאלה:
שלום, בעניין בורר בשבת, מה עושים כשרוצים למעוך אבוקדו לארוחת שבת – האם מותר להוציא את הגלעין בשבת? וכן, כשאני רוצה להוציא את הפרי עצמו מקליפת האבוקדו עם כף האם מותראסור?
כמו כן, כשאני מכין סלט ירקות וחתכתי את קצוות המלפפון שהם פסולת או את ליבת העגבניה שהיא פסולת או שאם חתכתי גמבה ושטפתי אותה מהזרעים שיש בה – האם יש איסור בדברים שלעייל?
כמו כן, כידוע לי, חל איסור להוציא את הפסולת מהדבר שניצרך – עד היום לא הבנתי; אם אני אוכל בסעודת שבת עוף – האם אסור לי להוציא את העצמות מן הבשר? ואם כך, מה עלי לעשות?? עם כל הילכות הבורר האלה בקושי אפשר לזוז מבלי לחלל שבת.
2) שאלה נוספת שלא קשורה לשבת; מדי ערב בהולכי לישון אני מוריד את נעליי ולא פורם את הקשר של השרוכים בנעליים ובבוקר כשאני נועל שוב את נעליי, אין לי סבלנות להתיר את הקשר כדי לנעול אותם שוב ואני פשוט דוחף כפות רגלי לנעליים מבלי להתיר את הקשר. האם יתכן שיש איסור מסויים בכך? למשל; האם ע"י כך שאיני פורם את הקשר, ה'אנרגיה' מהיום הקודם נשאר בקשר השרוכים ולכן הנעליים כביכול שומרות את האנרגיה ובכך ישפיע עלי באופן שלילי? או שאין כל חשש ואלו סתם דמיונות בעלמא ?
3) כשאני קם בבוקר אני מתקלח לפני התפילה ומוריד מעלי את הציציתטלית קטן. לאחר המקלחת אני לובש בחזרה את הציצית, א מותר להפריד את הציציות או לחזק את הקשרים של הציציות בתוך חדר הרחצה שיש בו אסלה, או שאסור?
תשובה:
שלום וברכה
1. לגבי הוצאת גרעין מפרי ידועה מחלוקת המשנה ברורה בסי' שכא ס"ק פד עם החזון איש בסי' נד ס"ק ה, שלדעת המשנה ברורה מותר להוציא את גרעין כמו שמותר לקלף פירות, והחזון איש חולק, ולדבריו יש להוציא את הפרי מהגרעין ולא להיפך. יש לדעת שלא כל כך פשוט הנושא של ריסוק אבוקדו בשבת, ידועה בענין זה מחלוקתם של החזון איש והאגרות משה, החזון איש אוסר זאת, ומקור דבריו מכך שאסרו בתוספתא לשחוק גרוגרות לפני הזקנים, ובאגרות משה תמה על דבריו ששם מדובר זמן רב לפני הסעודה, אבל בסמוך לסעודה היא דרך אכילה ומותר. כך שלמעשה ראוי להחמיר כדעת החזון איש, ושלא בסמוך לסעודה ודאי אסור.
2. אין כל בעיה האנרגיות וכו' הכל שטויות והבלים.
3. מותר, אבל כדאי לעשות זאת בחוץ ולומר לשם מצות ציצית.
מקורות:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן עד
האם מותר למעוך ולרסק בננות.
תשובה: הנה פשטות לשון הרמ"א (ס' שכ"א סע' י"ב) במחתך גרוגרות וחרובין לפני זקנים שאוסר בתוספתא הוא דוקא בחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי מטעם דמחתך בסכין אפילו דק דק לאכול לאלתר אינו בשם טחינה אלא בשם חתיכה לאכילה כדכתב המג"א בסימן ש"כ סק"ז ומפורש בפמ"ג בא"א סימן שכ"א ס"ק י"ד שלפני זקנים שתניא שאסור הוא להניח לאחר זמן. ואף שהמ"א כתב בס"ק ט"ו שבש"ג מפקפק על היתר דלאכול מיד וגם שהב"י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת מסיק שבמדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד סמוך לסעודה, ועל מש"כ המג"א ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי כתב הפמ"ג נמי דהוא להתיר אף להניח לאחר זמן עיין שם, וכן פסק בש"ע הרב בסעיף י' ובעה"ש כתב בסעיף י"א ופשוט הוא דקודם אכילה מותר לפני הזקנים עכ"פ הרמ"א וכל הפוסקים אחריו פסקו כהרשב"א והר"ן שלאכול לאלתר מותר וכתבו שכן נהגו אף המג"א שהביא הש"ג שמפקפק בדבר וגם לפני זקנים מותר קודם ולא חשו להלשון לפני זקנים שאסר בתוספתא לומר שהמשמעות הוא כשהן מסובין לאכול, ואף הגר"א בסעי' י"ב סבור כן דהביא מקום לזה שמתיר הרמ"א באם הוא לאכלו מיד מהא דתנן דאין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין בדף קנ"ה פי' בגמ' משום דמטרח באוכלא הא לא"ה מותר והוא משום דלאכילת בהמות לאלתר הוא, ונמצא שהחזון איש בהלכות שבת סימן נ"ז שהמשמעות לשון לפני זקנים סובר דהוא מתפרש שהן מסובין לאכול ופליג מטעם זה ואוסר אף בכדי לאכול לאלתר הוא נגד הרמ"א והמג"א והפמ"ג והגר"א וגם הגר"ז והמ"ב ועה"ש ואף שרוצה לדחוק אליבא דהמג"א, ונגד המנהג להיתר שהעיד המג"א שלכן שיטת החזו"א הוא דעת יחיד וגם נגד המנהג ואין לאסור, אלא שאולי לבע"נ =לבעל נפש= ראוי להחמיר שלא לעשות דק דק כדכתבו המ"ב ובש"ע הרב אבל לצורך גדול אין להחמיר כיון שהרמ"א אינו חושש לשיטת הש"ג וגם מהפמ"ג והגר"א שאין חוששין ובעה"ש מפורש בס"ט דכל לאותה סעודה אין חשש, לכן לצורך אין להחמיר אפילו לבע"נ.
ולכן לא שייך לאסור ריסוק בננות כדי להאכיל להתינוקות סמוך לאכילתם, אבל בריסוק הבננות נראה שאין לאסור אף לשיטת החזון איש דאין להתיר אף סמוך לאכילה בדק דק כטחינה ממש דענין טחינה הוא כשנעשו פירורין ורסיסין דקין כטחינת קמח וכדומה וזה א"א לעשות ע"י מזלג וכף אלא דנשאר רק חתיכה אחת אך שנעשה רך מאד בלחות הרבה וגם המראה לא נשתנה, והחזו"א בעצמו בד"ה ולהאמור כתב שכעין זה לא הוי טחינה דכתב דמיירי שאינן נפרכין לרסיסים אלא נעשין רכין ואין זה טחינה, וכן מסתבר בפשיטות שלכן לא שייך טחינה כלל בריסוק בננות, ולכן לא מובן מש"כ החזו"א דבשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת איכא איסור טחינה, ומה שכתב אחר זה לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב שהרי דבלה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש ומ"מ יש בהן משום טוחן, דל"ד כלל דגרוגרות הא הם תאנים יבשים שנטחן לרסיסים אך מפני שיש בהגרוגרות דבר המדביק נדבקים הרסיסים זה לזה ואף אחר שנדבקו ניכרין שהם רסיסים שנדבקו זה לזה לכן הוא טחינה וכן הוא שחיקת הריפות בקדרה לעולם ניכרין שהם דברים מפורדין שנתדבקו. ואינו כן שחיקת בננות שא"א ע"י שחיקה לעשותן רסיסין אלא הוא בכל שחיקה שיהיה לא מתפרדין לפירורין אלא שהוא דבר אחד כמתחלה אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע וגם בדקנו בעצמנו ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על ריב אייזין /מגררת/ וראינו שהוא כן. ולכן יש להתיר לשחוק בננות לתינוקות סמוך לאכילתן גם במזלג כדרך שהנשים שוחקות להתינוקות.
והנה גם החזו"א מתיר שם בשינוי והשינוי כתב שהוא בקתא דסכינא או קתא דכף ומזלג, ולכאורה כף עצמו והקתא דכף שוין לענין קושי השחיקה וכמדומני שבכף שהוא עגול מתחתיו קשה יותר לשחוק בו מבהקתא ומ"ט מחשיב הקתא לשינוי ואולי משום שהוא שינוי בעצם מלאכות דעושין בכף ולא בקתא עדיף ליה. ולכן למעשה אם אפשר לשחוק שיהיה טוב להתינוקות גם בקתא טוב לעשות כן לצאת גם שיטת החזו"א אבל אם הוא דבר קשה לפניה מותרת לשחוק גם במזלג. [וק"ק להחזו"א דמשמע דאיכא איסור דאורייתא לשחוק בננות כדרך הנשים בחול איך מתיר בשינוי הא מדרבנן אסרו כל מלאכה בשינוי וצע"ק].
ולגבי לישה מסתבר שאין בזה כיון דלא היה כאן נתינת משקה כדרך לישה אלא שהוא דבוק בעלמא ע"י הליחות שבו.
