שאלה:
אם מישהו שלא הגיע להוראה, זאת אומרת לא סיים ש"ס ואינו בקי בפוסקים וכו', אבל כ"בן תורה" יודע הוא ללמוד, ולמד איזה סוגיא, ורואה שבמסקנת ההלכה יש מחלוקת אחרונים, ומתוך לימודו את הסוגיא נראה לו כאחד מהם – האם הוא יכול לנהג כשיטה זו? או, מכיון שהוא לא הגיע להוראה, לא יצא הדבר מכלל ספק, ועליו לנהוג כפי הכלל שספק דאורייתא להחמיר וספק דרבנן להקל?
תשובה:
שלום רב,
באופן עקרוני אם הוא יודע ללמוד, ולמד סוגיה מוסיימת ויצא לו כדעת אחד האחרונים (כאשר אין הכרעה כמובן) הוא רשאי לנהוג כשיטה זו, ואינו צריך להחמיר מחמת ספק דאורייתא משום שאין אצלו ספק כזה. כך עול מדברי החזו"א בתחילת ליקוטים על חו"מ: "עיקר הכרעת ההלכה היא תמיד עפ"י הראיות היותר מכריחות ומסתברות, ואף שאנו נוהגים ע"פ השו"ע מ"מ אנו רגילים לנטות מהשו"ע מחמת שנטו האחרונים ז"ל בראיות נכונות לדעץ חכמי דור ודור, ובכל הלכה אנו מוכרחים לעיין בהכרעת האחרונים כי החכמה היא המכריעה בכל. אלא כשהדבר שקול אנו נוטים אחרי מי שגדול, ובזה קיבלנו הכרעת הב"י והרמ"א". כלומר, האדם עצמו אמור עיין היטב ראיות היותר מכריחות ולהכריעה על פיהם.
רק כאן כדאי להוסיף הערה חשובה. מעבר לראיות שיצא לו מהסוגיה ודאי הוא צריך יראת שמים כדי לפני שהוא עושה מעשה נגד דעה אחרת שאכן כך עולה מהסוגיה וזה דבר עדין, שאין ספק שישנם הרבה אנשים יראים ושלמים שיחמירו למרות שדעתם נוטה לעתים לצד אחד משום שהם יראים אולי הם טועים. לכן, עיקר ההלכה היא כפי שהבאנו כאן מהחזו"א. אבל אדם צריך בהכרעתו כיצד לעשות גם יראת שמים מעבר להבנת הסוגיה לטעמו.
