אמירת ברכו בסוף תפילת ערבית בליל שבת

שאלה:

שלום כבוד הרב,
רציתי לשאול: שמתי לב שבבית כנסת מסוים לא אומרים "ברכו את השם המבורך" בסוף תפילת ערבית בשבת. אני כמעט בטוחה שבעבר כשהתפללתי במקום אחר כן אמרו. האם בתי כנסת ליטאיים לא אומרים בערבית של שבת לאחר הקדיש האחרון ברכו את ה' המבורך? ביום חול אני יודעת בוודאות שאומרים.

תודה רבה!

תשובה:

שלום וברכה

במקומות נהגו [לפי נוסח אשכנז] שלא לומר ברכו בליל שבת בסוף התפילה, כיון שבעיקרו נאמר ברכו זה עבור המאחרים שאולי הפסידו את הברכו הראשון, ולכן בליל שבת שכולם נמצאים כבר בבית הכנסת הרבה לפני התפילה, יש קבלת שבת וכו' ואין חשש כזה, לא אומרים ברכו אא"כ יודעים שיש כאלו שלא שמעו בתחילת ערבית.

מקורות:

אני מעתיק לך מספר לקט הקמח החדש בתחילת סי' לג בענין זה:

אמירת ברכו בשבת ויו"ט

א] האשכנזים אינם נוהגים לומר ברכו אחר התפילה בשבת ויום טוב, אבל לדעת המחזיק ברכה (סי' רפו ס"ק ד) המנהג בארץ ישראל ובמצרים, על פי קבלה, לאומרו גם בשבת ויום טוב. וכן כתב החסד לאלפים (ס"ק כג).

אמירת ברכו אחרי התפילה בחול ובשבת

בימות החול, במדינת אונגארן אין נוהגין לומר ברכו אחר התפלה, אבל במדינת אשכנז וכן בפולין בהרבה מקומות, וכמו כן בליטא אומרים ברכו. ובארץ ישראל אומרים אפילו בלילה, כמו שכתב הריב״ש (שו"ת סי' שלד), ודלא כדעת הרמ״ע מפאנו (שו"ת סי' פד) שכתב שבלילה אין אומרים ברכו, וכן נוהגין הספרדים והאשכנזים פה באמשטרדם כדעת הריב"ש.

המנהג הוא שאיש אחר אומר תמיד את הקדיש והברכו שלאחריו, ולא הש״ץ, כמו שכתב הריב״ש (שם), וכן המנהג פה ובארץ ישראל, ואדם זה עומד רחוק מהתיבה, כדי שלא יראה כשליח ציבור.

על פי דעת האר״י, אומרים ברכו בלילה לאחר גמר תפלת ערבית של שבת, וכן נוהגין גם באונגארן ופולין אותם המתפללים על פי נוסח האר״י שקורין אותם ספרדים {קהילות החסידים שבזמנינו}, אך לא איש אחר אומרו, אלא הש״ץ הוא זה שאומר ברכו בשבת, ורק כשאותו שאמר קדיש יש לו יאר צייט, אומר הוא גם את הברכו. וכן כתב בדרכי חיים ושלום (ס"ק שפא) שכן הוא המנהג במונקאטש [ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי׳ סט אות יט-כא, ובקונטרס בית אברהם בדיני קדיש מרבי נתן אדלר בסי׳ א] (שלמי צבור דף ריב ע"ב).

אמירת ברכו כשכל המתפללים שמעו בתחילה

ב] המנהג לומר ברכו אחר התפלה, טעמו הוא משום אותם היחידים שלא שמעו את אמירת הברכו שבתחילת התפילה. ועיין בדברינו לעיל סימן ס״ט אות י״ב, בטעם למה אין מבררים קודם שפורסין על שמע קדיש וברכו, אם יש מי שאכן נצרך לכך, ולא שמע קדיש וברכו עם הציבור בתחילה, והוא הדין בזה. אבל ראיתי מה שכתב בשו"ת תשב״ץ (ח"ב סי' יב) ועל פי דבריו מיושב גם המנהג הזה, דכתב שם, שמה שנהגו לומר ברכו כשנפטרים מבית הכנסת, אינו מנהג ראשונים, רק כיון שלפעמים פורסין על שמע למי שלא שמע קדיש וברכו ואומרים ברכו ויוצר אור, או במעריב ברכו ומעריב ערבים, נשאר כן המנהג תמיד, לומר ברכו בשחרית וערבית שיש קריאת שמע, אף בלא שיש מי שנצרך לכך מחמת שלא שמע מתחילה. אבל בתפלת מנחה לא נהגו לאומרו, וכיון שנקבע כן למנהג, אין כח ביד שום אדם לבטלו.

ואם כן אפילו אם אנו יודעים בבירור שאין מי שלא שמע ברכו מתחילה, כגון במנין מצומצם, גם כן יש לומר ברכו בסוף התפילה. והוא כמו קידוש שעושים בבית הכנסת, דנשאר המנהג לקדש שם, אפילו שאין אורחים בזמנינו שיוצאים ידי חובת המצוה בקידוש זה הנעשה בבית הכנסת. וראה חוט המשולש [הספרדי, ח"ד מחובר לספר התשב״ץ הטור השלישי סי' לב] שמבאר, שאין צריך לתת לתינוק לשתות מכוס הקידוש שבבית הכנסת, דאין זו ברכה לבטלה אף שאין שותים ממנו כלל, כיון שנקבע הדבר למנהג, ע״ש. אמנם מנהג זה אינו כדברי הבית יוסף (או"ח סי' רסט), שכתב שמנהג ארץ ישראל שאין מקדשין בבית הכנסת, כיון שאין אורחים היוצאים בו ידי חובה. ועל פי זה מובן הטעם, שבמדינתנו באונגארן אין אנו נוהגים לומר ברכו הנ״ל, והוא כטעמו של הבית יוסף לגבי הקידוש בבית הכנסת הנ״ל, דבדרך כלל כבר שמעו כולם ברכו מתחילה, ואין לומר ברכו כחלק מסדר התפילה, אלא רק באופן שיש מי שנצרך לכך. ולכן, רק מי שלא שמע ברכו מקודם אומרו בעצמו בקול רם, והציבור עונים אחריו, ולא הש"ץ.