שאלה:
לכבוד הרבנים שליט"א,
ידועה מחלוקת הראשונים בעניין יסוד הדין של ביטול חמץ. והנה, צל"ע שיטת הריטב"א (פסחים ו:) דביטול היינו שמחשיב את החתיכת חמץ שלפניו כעפר, ולכן אף שהוא
ברשותו ובבעלותו, הרי אין עליו שם 'חמץ'.
א. איך קרינן ביה בבעלותו וברשותו, והרי זה איסוה"נ שאינם ברשותו (כמבואר בקצוה"ח סי' תו' ס"ק ב') או אינם בבעלותו.
ב. היאך מהני כוונתו להפוך בעיניו את הדבר לחתיכות עפר, והרי לפנינו איכא חמץ.
ג. למה א"כ צריך בדוקא להחשיב כעפרא דארעא, תפק"ל דמהני אף אם יאמר שנהפך בעיניו לתותים ורימונים, היתכן ?! אלא ודאי נראה דההגדרה היא יותר באי חשיבות של החמץ שלפנינו. וצ"ב.
ואגב, רציתי לברר את מה שנאמר שאיסורי הנאה לא נחשבים ממון, האם זה משום שכיון שהתורה אסרה את הדבר שוב אינו שולט על הדבר שאינו יכול אפילו להשתמש בו, וא"כ אין זה נקרא בעלות כל עוד שאינו שולט על הדבר ?
[וכל הסוגיא הזאת לא ברורה אצלי, האם יש לרב מראה מקום שאוכל לעיין בספרים דברים יותר ברורים בהגדרות של כל השיטות וכו']
אודה מאוד לתשובה,
בברכת פסח כשר ושמח,
אליה סודרי.
תשובה:
בענין בעלות על איסור הנאה יש סתירה מפורסמת בריטב"א, שכן בסוכה לה א נקט שיש בעלות על איסורי הנאה, שלא כפי שהוכיח בדברי קצות החושן בסי' תו, וראה עוד בהרחבה באבני מילואים בסי' כח בנדון זה.
הרעיון של ביטול הוא אכן שכיון שאדם לא מחשיב אותו הוא אינו עובר עליו בחג, ויסוד הדברים, שהרי חמץ בפסח אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, כלומר בעצם החמ בהיותו איסורי הנאה אינו של האדם אלא שהתורה "מכניסה אותו לרשותו", ויסוד ענין הביטול הוא שכיון שמבטלו ואינו מחשיבו הוא לא נכנס שוב לרשותו. לכן הביטול אינו עושה באמת את הדבר כעפר, שהרי מדובר בבקבוק ויסקי ששווה סך רב, אלא שכיון שהוא עצמו אינו מחשיב אותו ואינו רוצה בו, התורה לא מכניסה אותו לרשותו, ומה שאינו ברשותו אינו עובר עליו. ראה באחרונים בפסחים דף ו ע"ב.
