אבקש מכבודו לבאר לי את דברי רבינו ירוחם במישרים נתיב א' ח"ה, ואלו הם דבריו: "יש מן הגאונים שכתבו שבועת היסת שלוקח החזן ספר תורה ומחרים בשמו, ויש מי שכתב שאינו כלל בספר תורה אלא שמחרים בשמו בחרם סתם, וחרם סתם אינו לא בספר תורה ולא בשמו אלא סתם".
לכאורה יש כאן סתירה מיני' ובי', שהרי תחילה כתב "שמחרים בשמו", ואחר כך כתב "ולא בשמו", ואם נאמר ש"שמו" הראשון כוונתו לשמו של האדם ו"שמו" השני לשם או כינוי; לא משמע כן מדברי התומים שכתב על מה שביאר הש"ך (סקמ"ד) שמה שכתב רבינו ירוחם "חרם סתם", "פירושו אפילו הזכרת שמו אינו, רק בחרם מי שמעכב ממונו".
וגם קשה לומר שחרם סתם הוא בשמו של האדם, שהרי זה לכאורה נקרא "חרם לנוכח".
תודה למפרע,
תשובה:
שלום רב,
אני מתנצל על האיחור במתן התשובה,
כפי שאני מבין המילה 'סתם' הראשון אינו מדוקדק, אלא הכוונה שיש רק חרם ולא שבועה וחרם לעומת שבועה מוגדרת כסתם, כיון שאינו חמור כל כך. אבל ברור שבחרם שיש במקום שבועת היסת מזכירים את שמו של הנתבע. 'חרם סתם' השני אין הכוונה לשבועת היסת, אלא לכל מקום אחר שהפוסקים כותבים שניתן להחרים חרם סתם שהכוונה מבלי להזכיר את שמו של הצד השני, ובכך מסביר רבינו ירוחם את החומר שיש בשבועת היסת יותר מאשר בחרם סתם. הסמ"ע בסק"נ ציטט רק חלק מדברי רבינו ירוחם "דשבועת היסת אינה אלא חרם סתם", כך שנשמע שמספיק חרם סתם ללא הזכרת שם הנתבע, ולכן מביא הש"ך את כל דבריו כדי לומר שמזכירים את שם הנתבע.
באורים ס"ק מח כתב שאין מזכירים שם הנתבע וכנראה שכותב כן על פי דברי הסמ"ע בתוספת ביאור. ומה שכתב בשם הש"ך אינו אלא על המשפט האחרון שאין נוהגים כן. ואם כוונת התומים להסביר בדעת הש"ך שאין מזכירים שם הנתבע בשבועת היסת, לא הבנתי את דבריו.
