מצאתי שטר כסף על רצפת מעלית הבניין [בעל ערך נקוב מסויים ובשעה מסויימת]. האם נחשב כרשות-הרבים? אף אם לא, האם עלי לתלות שהמאבד התייאש מפני שאינו יודע שאבד לו דווקא שם? אודה לרבנים המשיבים.
תשובה:
שלום רב,
אם מדובר בשטר בודד, הנך רשאי לקחת אותו לעצמך.
המעלית היא כרשות הרבים. על אף שהיא בבעלות הדיירים, מכל מקום גם המוצא בחנות יכול לקחת לעצמו. כסף הנמצא בדרך נפילה, ההנחה היא שהבעלים התייאשו.
מקורות:
עיין שו"ע חו"מ סי' רס סעיף ה.
תודה לרב המשיב. אולם, בהשיחי את העניין בשולחן השבת, טען אחד האברכים שאמנם החנווני [או השותפים במעלית] לא קונים אבידה שברשותם מפני שאין זה 'חצר המשתמרת' והרי היא למוצא; אך בענייננו יש להעלות טיעון אחר ולחומרא: מכיוון שיש לתלות שאחד השכנים איבד את השטר, והרי הוא שותף במעלית ומעולם לא יצא השטר מרשותו – ואין זו 'אבידה' כלל, ולפיכך חובה למצוא הבעלים ולהשיב לו. אשמח לליבון הטענה.
הטענה שאין יאוש בדבר הנמצא ברשות הבעלים היא טענה של הרמב"ן במלחמות השם ב"מ דף יד ע"ב לעניין אם האבידה נמצאת ביד שומר אבידה שלא שייך ייאוש משום שידו כיד בעלים.
אבל, נראה לי שהיא הנותנת. כשם שאבידה הנמצאת ברשות שומר נחשבת כנמצאת ברשות הבעלים, כיון שהשומר שומר את האבידה עבור הבעלים. גם להיפך, אם האבידה נמצאת ברשות הבעלים ואינו שמורה עבורם, הרי זה כנמצאת ברשות הרבים. ולכן, גם אם נגדיר חצר משותף כרשות הבעלים, מכל מקום, אין האבידה שמורה לבעלים, שהרי על פי רוב ימצא את השטר אדם אחר. ואפילו אם אחד יפריש חלק מחצירו הפרטית ויהפוך אותה לרשות הרבים, נראה שאבידתו הנמצאת שם, דינה כאבידה. ורק לפני השולחן בחנות שכל אחד מבין שהכסף הנמצא שם שייך לבעל החנות, הרי הוא של בעל החנות.
השאר תגובה