שלום הרב
איך בדיוק הרבנים קבעו לנו לברך "…אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר חנוכה"
כאשר אין שום ציווי כזה בתורה ואף לא קרוב לזה ?
א. אין פה משום לא תוסיפו ?
ב. אין פה משום לשון שקר ?
חשוב לי לציין שחס וחלילה אין לי כוונה להתריס פה.
אני חושב שתשובה לשאלה זו יכולה לתת הסבר מאיר עבור הרבה אנשים.
אשמח לקבל תשובה מפורטת עם מקורות כדי שאוכל להמשיך ולעיין בסוגיה.
המון המון תודה רבה
חזק וברוך על העשייה.
וחג שמח :)
תשובה:
שלום רב.
זכית לכוון לשאלת הגמרא במסכת שבת (כג ע"א): מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו? רב אויא אמר: (דברים יז) מלא תסור. רב נחמיה אמר: (דברים לב) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. כלומר, אמוראים אלו נחלקו בגמרא מהו המקור בתורה לחיוב לשמוע למצוות חז"ל, לדעת רב אויא המבטל ממצוות חז"ל עובר בלאו של לא תסור, ולדעת רב נחמיה, הוראה בעלמא היא לשאול ולדרוש אצל החכמים אודות ההנהגות הראויות בכל ענין. ולהלכה נחלקו בכך ראשונים: הרמב"ם בס' המצוות שורש א מכריע כרב אויא, ואילו הרמב"ן בהשגותיו שם מכריע כרב נחמיה, שהמבטל ממצוות חז"ל אינו עובר באיסור לאו, מלבד המצוות הבאות כפירוש למצוות דאורייתא, כמו אלו הנלמדים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן [קל וחומר, גזירה שווה וכו'].
חידוש מיוחד כתב בכך הגר"א וסרמן בספרו קונטרס דברי סופרים, שכיון שהדעת נותנת לשמוע לדברי החכמים, שהם המוסמכים יותר מכל לדעת את רצון הבורא, נחשב הדבר כחיוב גמור מדאורייתא, לפי שכל סברא מוחלטת היא דאורייתא.
מצינו אם כן שלוש אפשרויות לישוב קושיתך, שתי התשובות האמורות לכך בגמרא, וחידושו הגדול של הגר"א וסרמן.
מקורות:
אני מבין את התשובה
אבל אני מתכוון שלשון הברכה עצמה יכול להיות בעייתי שכביכול אנחנו שמים מילים בשמו של השם שהוא בכלל לא אמר. אפילו אם דעת עליון מסכימה עם דעת החכמים שיש לקבוע את חג החנוכה זה לא אומר שהוא ציווה אותנו להדליק את נרות חנוכה אלה הוא ציווה אותנו להקשיב לחכמים ( וגם זה לפי חלק מהדעות ממה שמשתמע מהסוגיה בגמרא).
שאלה שעלתה לי מהדיון בגמרא:
האם בעצם אז לדעת אויא כל מצווה דרבנן היא בעצם מצווה שחמורה כמו מצווה מדאוריתא ? כלומר אם עוברים על מצווה מדרבנן לפי דעתו עברת על איסור תורה לא תסור מכל אשר יורוך וחייבים מיתה ?
א. עיקר כוונתי בתשובה היתה לומר לך ששאלתך כבר נידונה בגמרא. הסיבה לכך שבכל זאת אומרים וציונו, היא להמחיש שכאשר חז"ל מצווים דבר מה נחשב לנו הדבר כאילו נצטוינו על כך מפי הקב"ה בעצמו. אכן, לדעת הרמב"ם המבטל מצוה דרבנן עובר בכך על איסור תורה. אין על כך חיוב מיתה כמו שהרבה ממצוות התורה אין עליהם חיוב מיתה. אגב, יש נידון רחב בספרים, לדעת הרמב"ם שהעובר על דין דרבנן נכשל באיסור תורה, מדוע בכל ספק דרבנן הולכים להקל, במה זה שונה מספק איסור תורה שמחמירים בו. ויש שפירשו משום כך שלכתחילה לא ציוו חכמים מצוות אלו כאשר חיובם מוטל בספק וכו' וכו'. שבת שלום.
השאר תגובה