מה מקור המנהג שעומדים עם רגליים צמודות בתפילה, והאם יש לזה קשר לרגלי המלאכים?
תשובה:
שלום רב.
אמרו בגמרא (ברכות י,ב) שהמתפלל צריך לכוין את רגליו, כאלו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים שנאמר בהן (ביחזקאל א,ז) "ורגליהם רגל ישרה", כלומר שרגליהם נראים כרגל אחת. ובטור כתב שיהיו נדמין ככהנים שנאמר בהם "לא תעלה במעלות" שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל כאילו רגליהם שוין זה אצל זה.
והטעם שצריך לכוין את רגליו לפי שכשעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאך משרת, ויש שכתב שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה'.
מקורות:
הטור בסימן צ"ה ועי"ש בב"י דהוקשה לו מדוע הטור הביא דעה זו שהיא דעת הירושלמי דכיון דבתלמוד שלנו הביאור הוא להדמות למלאכים א"כ מאי נפקא לן בדעת הירושלמי, ותי' שם דלדעת הטור אין הכרע מתלמודא דידן דצריך שיכון רגליו קאמר ואפשר דכהנים קאמר דעקב בצד אגודל נמי רגליו מכוונים מיקרי ועי"ש עוד, ובט"ז נמי כ' לישב דברי הטור וז"ל שם סק"א ונ"ל דיליף משם לפרש דברי התרגום שמפרש ישרה לשון כוונין מהו הכון אם זה אצל זה או זה אצל עקב זה ע"כ מביא הירושלמי דמ"ד כמלאכים הוא זה אצל זה וזה פי' ישרה של מלאכים א"כ גם כוונת התרגום כן שהרי בא לפרש מלת רגל ישרה, ועיין ב"ח שג"כ האריך בזה וכ' שם שאם כמ"ד דלכוון רגליו הוא בכדי להדמות למלאכים אם לא כיון רגליו צריך לחזור ולהתפלל, ולמ"ד ככהנים בדיעבד אי"צ לחזור ולהתפלל.
ובבית יוסף שם הביא את הטעמים לעמידה זו ע"ש.
