היכן היה הקב"ה בשואה

שלום הרב.
יש לי שאלה שקשורה לקיום ה'
לפני השאלה אני רוצה לומר שאני מאמין ב- ה' לחלוטין!!
השאלה : כל האתאיסטים תמיד אומרים איפה ה' היה בשואה
אם הוא היה קיים הוא היה מונע שואה
אני רוצה תשובה שאוכל לומר למי שיגיד את זה
תודה :)

תשובה:

שלום רב.

כדי שתוכל לדעת תשובה ברורה לשאלה זו כדאי שתקרא מאמר זה שהועתק מאתר 'ערכים'.

השאלות הקשות, שמעוררת בליבנו שואת העם היהודי הבלתי נתפסת, רבות הן ואינן פשוטות כלל. אם ננסה לתמצתן נגלה שנחלקות הן לשתי שאלות יסודיות ונוקבות. א. למה התרחשה השואה? ב. מדוע אלוקים איפשר לה להתרחש? למותר לציין כי שתי שאלות אלו הובילו ניצולי שואה רבים אל מחוזות הכפירה.

כאשר אני נשאל במהלך הרצאותי שאלות מסוג זה, נוהג אני לבצע אבחנה ביניהן. המסקנה כי "בעקבות השואה הפסקתי להאמין באלוקים", אינה רצינית, ולו מן הסיבה הפשוטה: אם ישנו בורא לעולמנו הרי שקיים הוא בטוב וברע, ואם איננו ח"ו, הרי שאינו קיים גם בטוב ולא רק ברע. וכבר הוכיח איוב את אשתו שנתעררה אמונתה בבורא בעקבות אסונם, באומרו: "את הטוב נקבל, ואת הרע לא נקבל?"

לעומת זאת השאלה השניה במקומה עומדת. מדוע איפשר הבורא לשואה נוראה מסוג זה להתרחש? וכי יש לך אב שיתיר לצער את בניו? האם ישנו חטא שעונשו כבד כל כך? תשובתי לשאלות אלו פשוטה היא בתכלית – אינני יודע!

* * *

 משה רבינו נפרד מעם ישראל. מדרך העולם כאשר נפרד האדם מחברו, אב מילדיו או מנהיג מנתיניו, מתוך דברי שלום ואהבה הם נפרדים. אולם אם נטה אוזנינו לדבריו של משה רבינו בזמן פרידתו, נגלה שדברים קשים כגידים הוא מטיח בהם:

"ויצו משה את הלווים נושאי ארון ברית ה' לאמר. לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם, והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה, ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם, וקראת אתכם הרעה באחרית הימים, כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידכם" (דברים ל"א, כ"ה-כ"ט).

בדברים אלה מבקש משה להרתיע את עמו מן החטא. הוא מתנבא באוזניהם כי באחרית הימים עתידים הם לחטוא ולהענש קשות בשל כך. הוא גם מבקש להעיד בהם את השמים ואת הארץ על כך שהזהירם, ומתוך כך ניתן להסיק כי משה מבקש להורות על גודל האסון ממנו הוא מזהירם. אולם מהו אסון זה, עדיין לא מבואר.

באמצעיתה של פרשה זו, נקטעים דבריו של משה רבינו, והקב"ה מורה לו את עתידו של העם היהודי:

"ויאמר ה' אל משה, הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים, והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו, זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו, אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי" (דברים ל"א, ט"ז-כ"א).

הבה ננסה לנתח פרשה זו. ניתוח זה יעמידנו מול תוצאה נוראה.

הקב"ה מלמד את משה מספר אמיתות: א. עתיד העם היהודי לזנות אחר אלוהי עמים אחרים, ב. לא זו בלבד שירעה ב"שדות זרים", אלא שימאס בברית אותה כרת עמו הקב"ה בסיני, ג. בעקבות מעשים אלו יעזוב הקב"ה את העם היהודי לגורלו ולא ישגיח עליו. מצב זה קרוי "הסתר פנים". "הסתר" זה יוביל ל"רעות רבות וצרות". יש לציין כי הגדרה חריפה זו אין לה אח ורע בתנ"ך, ומכאן שרעות אלו, חלילה, עד לב השמים גובהן, ד. בעקבות אסונו יאבד העם היהודי את אמונתו בבורא ויאמר: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", ה. הקב"ה מדגיש באוזניו של משה שלמרות טענתו של העם על שה' עזבו, אין הדבר נכון. הסתר פנים זה מקורו ב"על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלוהים אחרים", ו. הקב"ה מצווה את משה לכתוב את הדברים וללמדם את בני ישראל כדי להזהירם.

איני יודע אם בדברים אלו נתכוונה תורתנו לשואת אירופה הארורה, אך יחד עם זאת יש בפרשה זו ללמדנו על החוקיות הרוחנית בה נוהג עימנו הבורא.

בפרשת ניצבים העמיד הקב"ה בפני משה את האבחנה בין עונש הבא על חטאי היחיד לבין עונש הבא על חטאי הרבים, באומרו: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי… לא יאבה ה' סלוח לו… ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים". חטאו של היחיד אינו פוגע בכלל ישראל, אלא בו בלבד, ככתוב: "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה". לעומת זאת חטא הרבים גורר בעקבותיו עונש קיבוצי וכללי.

אולם גם חטאי הכלל אינם עשויים מקשה אחת. יש להבחין בין חטא ציבורי, שאינו פוגע באושיותיו של העם, לבין חטא לאומי המסכן את המשך קיומו כאומה. בעוד שעל חטא מן הסוג הראשון אפשר שיסלח הבורא "כי לכל העם בשגגה", על חטא המסכן את קיומה של האומה היהודית, אין הבורא מאריך אף ועונשו חמור מאוד. וכדברי הנביא יחזקאל: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה בחמה שפוכה אמלוך עליכם".

שתי סכנות אורבות להמשך קיומו של העם היהודי. האחת – התבוללות רוחנית, והשניה – התבוללות לאומית. כאשר יסכן העם היהודי את המשך קיומו, תהיה התגובה לכך: "רעות רבות וצרות". והן יביאו את האנשים למסקנה: "הלא על כי אין אלוקי בקרבי".

ניתן לומר בכאב כי שתי תופעות אלו ליוו את העם היהודי בשנים שקדמו לשואה. אם ברלין שימשה כבירת ההתבוללות התרבותית, שימשה וורשא כבירת ההתבוללות הדתית רוחנית (אנצי' עברית, ערך ורשא).

רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, שנרצח עם תלמידיו ב"פורט התשיעי" בקובנה, כתב ערב מותו: "בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות, אשר להן יקריבו את קורבנותיהם, הרי הם הסוציאליזם והנציואליזם. את תורת הנציואליזם (הלאומיות) ניתן להגדיר כ"נהיה ככל הגויים…". ברור כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה עפ"י דעת תורה. בשמיים הרכיבו את שתי העבודות לאחד – נציונל סוציאליזם… ויצרו מהם מטה זעם החובל ביהודים בכל קצוות תבל. הטומאות להן סגדנו הן החובטות בנו…"

הנבואה החלה להתגשם לפני כ-150 שנה ע"י נושאי השכלת ברלין. הסתירו את הסיסמה תחת האימרה: "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך". לא ארכו הימים ופרי השיטה הזו גמל ובשל, הבנים המירו את דתם.

בסיסמה זו היה משום חתירה תחת יסודות התורה. התורה הזהירה את היהודי על התבדלות גמורה בכל אורח החיים מהעמים אשר סביבותיו: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ'). המשכילים עמדו בשלהם "ככל הגויים". אמר הקב"ה: "היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים… חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". ה' יתברך יתחיל ביד חזקה. אם העם יעמוד במריו תבוא גם ה"זרוע הנטויה", אם יוסיף העם ללכת בקרי תבוא, חלילה, "החמה השפוכה".