שאלה:
כידוע אסור לעבור לפני המתפלל.
מה הדין בגוונא שרואים ל"ע שהוא עומד עם עיינים פתוחות וליבו בל עימו כלל.
מבחינת הטעם של הפרעה בכוונה נראה לי שלא שייך [אולי אדרבה ע"י שיעברו לפניו זה "ינחית אותו לקרקע"].
אבל אם יש בעיה של מפסיק בינו לשכינה? הוא נקרא "עומד לפני ה' "
תשובה:
שלום וברכה
בודאי יש לחשוש לכתחילה גם לטעם השני שמפסיק בינו לבין השכינה כיון שהוא יוצא ידי חובת תפילה. ואפילו לא כיון בברכת אבות, שלא יצא, כבר כתב בעל הקהילות יעקב שודאי היא נחשבת תפילה אלא שאינו יוצא בה ידי חיובו, והראיה, שהרי הרמ"א כתב שבזמנינו שלא מכוונים היטב מי שלא כיון באבות אינו חוזר אלא ממשיך, וקשה, מדוע לא יחשבו כל ברכותיו משם ואילך לבטלה, ובהכרח היא נחשבת תפילה גם באופן זה.
אלא שבשעת הדחק וכגון שהוא מאריך בתפילה {?} או שממהרים – יש להקל באופן זה כיון שאינו מכוון.
מקורות:
באשל אברהם בוטאטש בסי’ קב נקט בפשיטות שהטעם העיקרי לאיסור זה הוא משום בילבול דעת המתפלל, ומשום כך כתב שאם עיניו עצומות אין איסור. על פי זה כתב בציץ אליעזר ח”ט סי’ ח והביא לכך מקורות נוספים, שבזמנינו שדעתם של הבריות מוסחת כל הזמן והתפילה בלאו הכי אינה בכוונה הראויה, יש להקל גם כשעיניו אינן עצומות. אמנם בביאור הלכה שם מבואר לכאורה שחשש גם לטעם השני בפוסקים שאסור להפסיק בין השכינה למתפלל אבל לדעת האחרונים הנ”ל זה אינו הטעם העיקרי, והמיקל לסמוך על דבריהם כאשר מדובר בטירחה יתירה, יש לו על מה לסמוך, בפרט אם פונה לצדדים שכמבואר במשנה ברורה שם יש שהקילו בזה תמיד וכתב שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק. וע”ע תשובות והנהגות ח”א סי’ עו שכן המנהג להקל בזה לצדדים בשעת הדחק ושאם המתפלל מאחוריו מאריך בתפילתו נחשב הדבר כשעת הדחק, וראה אשל אברהם שם שמיקל לצדדים אפילו לכתחילה.
