מי שעלה למפטיר וקרהו אונס בקריאת ההפטרה מה דינו

שאלה:

בשבת עליתי למפטיר ובאמצע ההפטרה קרה לי אונס שאחד מילדי היה זקוק לעזרה דחופה, ולא היתה שהות לגמור כל פסוקי ההפטרה, איך היה עלי לנהוג.

 

תשובה:

שלום רב,

בשאלתך לא פירשת היכן בקריאת ההפטרה קרה לך האונס האם לפני התחלת הקריאה או באמצעה, ולהלכה יש בזה ה' חילוקי דינים כדהלן.

 

א.       אם האונס קרה לפני לאחר עליית מפטיר לפני ברכה הראשונה להפטרה יש להעלות אדם אחר לקריאת ההפטרה בלבד, ואינו צריך לחזור ולקרות בתורה תחילה.

ב.       אם כבר בירך ברכה הראשונה על ההפטרה, ואינו יכול להמשיך כלל, יש להעמיד אדם אחר במקומו, ויחזור לתחילת ההפטרה, אך לא ישוב לברך ברכה דלפניה.

ג.        אבל אם יכול להשתהות מעט יש לקרות לכתחילה י' פסוקים ולברך אחריה, ובדיעבד אף אם קרא ג' פסוקים מברך לאחריה. אך מוטל על הציבור לקרות שאר הפסוקים בלא ברכה.

ד.       ואם התחיל בברכות ועבר האונס, יפסיק בקריאת הברכות וימשיך בקריאת ההפטרה עד סיומה, ואז ימשיך בברכות במקום שהפסיק.

ה.      אולם כל זה בקורא מתוך נביא הכתוב כמגילה, אבל הנוהגים שכל הקהל קורא את ההפטרה כל אחד לעצמו, לכאורה בכל אופן יש להעמיד אחר במקום הבעל האנוס, וימשיך בקריאת ההפטרה ממקום שפסקו, ולא יברך הבעל שהוא אנוס ברכות דלאחריה כלל.

 אלי'הו רובינשטיין

מקורות:

דין א. הנה במגילה (כג, א) אמרו שהמפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה, ואם כן לכאורה מבואר שדווקא הקורא את ההפטרה הוא זה שקורא את המפטיר, וכדי לחלוק כבוד לתורה, מכל מקום בדיעבד שקרהו אונס אפשר להעלות אחר במקומו ואין השני זקוק לקרות בתורה תחילה כדי לחלוק כבוד לתורה, וכדין המבואר ברמ"א (ס"ד) שאם קראו למפטיר מי שאינו לומר ההפטרה יכול אחר לאומרה, ופירש המשנה ברורה (ס"ק ז) שהכוונה שהשני קורא את ההפטרה עם ברכותיה בלי שיצטרך לקרות בתורה תחילה, ו'בדיעבד אמרינן שגם בזה איכא כבוד לתורה, שניכר הדבר שקראו בתורה בתחלה לשם מפטיר, שהרי הפסיק בקדיש מקודם'.

דין ב. דין זה כדין המשתתק באמצע הקריאה, שדינו מבואר בשלחן ערוך (ס"ה) שחוזר לתחילת ההפטרה ולא למקום שפסק, ולגבי ברכה כתב המשנה ברורה (סק"ט) שיש דיעות בין הפוסקים בזה, והפרי מגדים כתב שספק ברכות להקל. אמנם צ"ע שהמשנה ברורה לעיל (סי' קמ סק"ד) הכריע כדיעות שיש לברך שוב, ולהיפך מסתימתו כאן.

דין ג. הנה במגילה (כג, א) שנינו 'המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה', ויש לעיין אם שיעור זה לעיכובא, ולכאורה ממה שאמרו (שם כג, ב) שבמקום דסליק ענינא אינו צריך לקרוא כ"א פסוקים, מבואר שאינו שיעור מוכרח לקריאת ההפטרה. עוד אמרו שם שבמקום שיש מתורגמן מספיק עשרה פסוקים, ופירש רש"י שיש טורח לציבור במקום שיש מתורגמן, הרי מבואר שכיון שיש טירחא דציבורא הקילו למעט בקריאתה, הרי מפורש ששיעור כ"א פסוקים אינם לעיכובא, ובשעת הדחק יש להקל, ואם כן כמו בטירחא דציבורא מקילים, כך גם בשעת אונס, אולם מכל מקום משמע שצריך לקרוא לפחות עשרה פסוקים. אמנם הר"ן והמאירי שם כתבו שמה שהתירו לקרוא עשרה פסוקים בשיש מתורגמן, הוא משום שקריאת עשרה פסוקים ותירגום של עשרה פסוקים הרי הוא כקריאת עשרים פסוקים, וכופלים את הפסוק האחרון וממילא ישנם כ"א פסוקים, הרי לשיטתם אין ראיה כלל מגמרא זו. והנה בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ג) ובמסכת סופרים (פי"ד ה"ב) אמרו שבמקום שיש מתורגמן אף בקריאת שלשה פסוקים יוצא ידי חובתו, ובשיטת הירושלמי אי אפשר לפרש כדעת הר"ן והמאירי שהרי אף עם התרגום והכפילות אין יותר משבעה פסוקים, ובהכרח שהוא משום טירחא דציבורא שהתירגום נמשך זמן רב [וכבר עמד על כך במראה פנים בירושלמי שם], ועוד למדנו מהירושלמי שמשום טירחא דציבורא בשלשה פסוקים יוצא ידי חובתו. הרי לפנינו מחלוקת בבלי וירושלמי בשיעור קריאת פסוקי הנביאים בשעת הדחק, דעת הירושלמי שמספיק שלשה פסוקים, ודעת הבבלי אליבא דרש"י שצריך לקרוא על כל פנים י' פסוקים. והנה הרמב"ם (תפילה פי"ב הי"ג) פסק שאם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם דיו ואפילו לא שלם הענין, ומדבריו מוכח שפסק כבבלי וכשיטת רש"י, שהרי לא כתב שיש לכפול את הפסוק האחרון, ואם כן הטעם שדי בי' פסוקים הוא משום טירחא דציבורא. ובהגהות מיימונית שם הביא שדעת רבינו שמחה שהלכה כירושלמי ומספיק בקריאת שלשה פסוקים ותירגומם. והדברים מפורשים באשל אברהם (בוטשאטש, שם) שכתב שבשלשה פסוקים סגי בדיעבד, אולם עיי"ש שבסוף דבריו קצת חוכך בדין זה. וכן בתורת רבינו שמואל (סי' ה) כתב שהשיעור של כ"א פסוקים הוא לכתחילה, אבל בדיעבד אם חיסר אינו חוזר לברך על ההפטרה, אבל לא נתן שיעור בחיסרון. נמצאנו למדים שלמעשה שלשה פסוקים נקרא קריאה ובשיעור זה יוצא ידי חובתו, אמנם מכל מקום כתבנו בפנים שמובן שמותר לעשות כן, כי יתכן שרק בדיעבד שעבר ובירך לאחריה נחשב קריאה בג' פסוקים, אבל אם עדיין לא בירך לאחריה יש לו דין נשתתק, כי מאחר ומחוייב מעיקר הדין לקרות כ"א פסוקים, כל עוד שלא בירך עליה לאחריה אפשר להעמיד אדם אחר ויקרא במקומו כ"א פסוקים כדין. אמנם בברכי יוסף (סי' רפד אות י) הביא בשם שו"ת הרשב"ש (סי' תכח) שאם אין המפטיר יודע לקרות כ"א פסוקים מתוך הכתב, הברכות הם לבטלה והציבור לא יצאו ידי קריאה, ומלשון זה נראה שהכ"א פסוקים לעיכובא ממש ואינו יוצא ידי חובתו בפחות כלל, ואפשר ששיטתו כשיטת הר"ן והמאירי, ואין הכרח לדינא מדבריו, או שמא שאין כוונתו לכ"א ממש, אלא כוונתו שהקורא צריך לדעת לקרות מתוך הכתב לאפוקי מי שאינו יודע לקרות, וכיון שלכתחילה קוראים כ"א נקט שצריך לדעת לקרות כ"א פסוקים, אבל יתכן דבידעבד אם לא יכל לקרות כל הכ"א פסוקים שיצא ידי חובתו, וצ"ע. והנה אם עשה כן בדיעבד ודאי יוצא, וכמו שכתב האשל אברהם (בוטשאטש, שם). וכן יוצא להלכה מכל מה שנתבאר בהערה הקודמת, כי לכאורה מוכח שג' פסוקים נחשב קריאה. עוד נראה, שכיון שיש ספק אם קריאת כ"א פסוקים של הפטרה חובה, אם בירך על פחות מכ"א פסוקים אין ברכתו ברכה לבטלה מטעם אחר, דהנה בשלחן ערוך (סי' קלז ס"ד) נפסק שאם קרא לאחד שני פסוקים צריך לחזור ולקרות, אולם דין זה במחלוקת שנויה, עי' בתשובות המהרי"ק (שורש קעז) שדעת מהר"ר שמואל שיוצא ידי חובתו בדיעבד אף בקריאת שני פסוקים, ולפיכך נראה שאף אם נאמר שקריאת כ"א פסוקים של נביא הוא חובה ולעיכובא ובפחות מהכי לא יצא ידי חובתו, ודינו שוה לקריאת פחות מג' פסוקים, מכל מקום במקום ספק יש לסמוך על דעת מהר"ר שמואל, שאין ברכתו ברכה לבטלה, ואין להעמיד אחר במקומו לקרות מה שקרא זה. אמנם כיון שיש ספק יש להשלים שאר הפסוקים, אבל בלא ברכה. [אך יש מקום לומר שדעת מהר"ר שמואל נאמר רק בקריאת התורה שבין כל הקרואים יהיה שיעור המחוייב לקריאה, מה שאין כן בקריאת הנביאים שאם יפחות מכ"א פסוקים לא יהיה שיעור לקריאה].

דין ד. אשל אברהם (בוטשאטש, שם), ונימוקי אורח חיים (שם). אמנם דין זה מחודש מאוד, שמתיר להפסיק בין הברכות דלאחריה, והכל למען שהברכות שעדיין לא בירך יחולו על פסוקי ההפטרה שחייב בהם רק לכתחילה אף שבדיעבד יוצא בלעדם, וצ"ע אם כך הוא גם דעת שאר הפוסקים.

דין ה. הנה מנהג קריאה זו מבואר באריז"ל (שער המצוות פרשת ואתחנן). וכ"כ בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' סח) שקהל שקורא מתוך חומש כל אחד צריך לקרוא לעצמו, כי אין הבעל קורא יכול להוציא אחרים בקורא על פה כי אם בקורא מתוך הכתב, ואילו הקריאה בחומשים נחשב לקריאה על פה [עי' בזה מגן אברהם (ריש סי' רפד), וכתב החתם סופר שכך נהגו אצל הגר"נ אדלר]. אמנם בשער אפרים (שער ט סל"ג) מבואר, וכן הובאו דבריו בביאור הלכה (סי' רפד ד"ה דתרי), שבכל אופן יש לשמוע מקול הקורא ושלא יקרא כל אחד לעצמו. והנה הדין שהבאנו מפורש בכף החיים (סי' רפד אות כה), ונבאר הדברים, דהנה אלו שקוראים בנביא, דין ברכות הפטרה כדין ברכות התורה, וכמבואר בשלחן ערוך (סי' רפד ס"ה) ונו"כ, ובברכות התורה מבואר בשלחן ערוך (סי' קמ ס"א) ובמשנה ברורה (שם סק"ג) שנחלקו הרמב"ם ושאר ראשונים האם הברכה שמברך העולה לתורה הוא רק לעצמו או אף להוציא ידי אחרים, וקיימא לן שאין ברכתו להוציא אחרים, אלא מברך רק לעצמו [ורק לחומרא נקטינן אף כדעת הרמב"ם, כמבואר במשנה ברורה (סי' רפד סק"ט)]. וכיון שהמברך לא התכוון להוציא רק את עצמו ולא יצא אחר בברכתו, יש לו לברך על קריאתו לאחריה. אמנם אלו שקוראים בחומשים, הרי שכל אחד ואחד מן הקהל חייב לקרות לעצמו, אם כן הרי המברך צריך לכוון בברכותיו להוציא כל הקהל, וכיון שהתכוון להוציא כל הקהל הרי הוה כאילו כ"א ואחד בירך על הנביא לפניה, ואם כן אף שקרה אונס לעולה מכל מקום אפשר להעמיד אחר במקומו וימשיך במקום שפסק האנוס, ויברך הוא ברכות דלאחריה להוציא כל הקהל, ולא חשוב כאילו האנוס בירך ברכה לבטלה, כיון שהתכוון להוציא אחרים בברכתו, ואף אם לא קרא אפילו ג' פסוקים אין ברכתו ברכה לבטלה, שהרי זה ככל שאר אדם המברך עבור עצמו ועבור חבירו שמועיל מדין ערבות, והוה כדין שופר שמברך לכל הקהל, שאם אינו יכול להשלים יתקע אחר במקומו בלא ברכה. ולכן כיון שנאנס ימשיך אחר במקומו וכולם יצאו בברכות דלפניה של האנוס ובברכות דלאחריה של העולה במקומו, ורק האנוס לא יצא ידי חובת קריאת הפטרה. ולפי כל האמור יהיה נפק"מ גם לאידך גיסא, שבמקום שקוראים בחומשים או כל אחד קורא לעצמו, והציבור גמר הקריאה, ורק העולה לא גמר, וקרהו אונס, יכול לברך תיכף, כי בברכות דלאחריה הוא מוציא כל הציבור בברכות דלאחריה, ואילו הוא עצמו ממילא אינו יכול להמשיך בקריאה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל