שאלה:
שלום וברכה,
בעבר לפני קום המדינה ועוד מתקופת חטא אדם הראשון, היה מקובל בכל ישראל שאחר החתונה או אפילו לפני חתונה כמעט כולם יוצאים לעבוד, מאז קום המדינה המצב השתנה, בעקבות עזיבתם של כ-90 אחוז מהעם היהודי את שמירת המצוות (ארצות אשכנז מההשכלה והשואה ועדות המזרח ע"י הציונים) גדולי הדור החליטו שעת לעשות ל-ה' הפרו תורתך ובשביל לבסס מחדש את העם היהודי שהיה בסכנת הכחדה ממש חייבים לגייס כל יהודי ללימוד התורה ולביסוס יהדותו בלי חילוקים לדחוף כל אחד לישיבה והנשים שתמיד היו בבית בחינוך וטיפול הילדים יחליפו את תפקיד הבעל ויצאו לשוק העבודה (כמובן דבר חריג למה שהיה מקובל מבחינת הצניעות וכו')
זאת אומרת, למרות שלכאורה לא לעבוד ולחיות במשכורת של כולל ועבודת האישה (שעצם יציאתה לעבודה בחוץ לא אידיאלית) עם משפחות גדולות זה מעשה מפוקפק הלכתית למי שלא מונח בדרגה גבוהה, עקב המצב העגום של עם ישראל חייבים לבסס את היהדות ולהעשיר את הציבור בכמה שיותר תורה והלכה בכדי שהדורות הבאים יספגו זאת ויעבירו הלאה באיכות, אם היו יוצאים לעבוד באוירה החילונית דאז ובקושי היו לומדים – גדולי תורה לא היו יוצאים ולא היה מי שינהיג את הדור וידאג שהלפיד יעבור הלאה בשלמות, לכן עת לעשות להשם…
אך מאז אותה תקופה עברו 70 שנים והציבור החרדי כבר התבסס בצורה בלתי רגילה, עולם ישיבות וכוללים מפואר שלא היה כמותו… הציבור גדל במהירות אדירה, אפילו מסגרות עבודה למהדרין עבור חרדים צצים כל שני וחמישי, אם פעם בן גוריון חשב שהכיוון של החרדים הוא המוזיאון היום החילונים מבינים שהכיוון שלהם הוא למוזיאון והחרדים יהיו רוב המדינה בעוד מס' שנים.
אם כך עולה שאלה מה ההיתר כיום לכל חרדי מהשורה עם משפחה שגודלת כל שנה להכניס את עצמו למרמור ולא לצאת לעבוד ולהגיעה למצב עוני לחוץ וקשה וכי כל אברך באמת בעל רמת בטחון כזו גבוהה? חלקם בכלל לא למדו את שער הבטחון ואמורים להחזיק משפחה של 10 ילדים עם משכורת של 7? והרי רק החיידרים מורידים את רוב המשכורת…
ובקשר לסכנה רוחנית בשוק העבודה, אכן יש הרבה מקומות בעייתיים אבל יש כיום גם שלא ולמה לא מחויבים מדינא ללכת לאותם עבודות? הרי כבר עברה התקופה של "עת לעשות להשם הפרו תורתך" אז מה שייך להמשיך במצב הקשה הזה?
בנוסף לצערינו כל מי שרוצה להתחיל ללמוד מקצוע ישר אחרי החתונה בשביל שבשנים הבאות בהם ההוצאות יגדלו וכשיהיה צורך בהכנסה יהיה מאיפה מסתכלים עליו כבעייתי ונוטה למודרני, זה דבר שחייב להשתנות, הציבור גדל והביקוש לעבודה חייב לגדול ואם מזלזלים במי שעובד זה גורם לאברכים גם אם בקושי לומדים העיקר שלא לעבוד ולהיות סוג ב' ושאולי לא ירצו את ילדיהם בחיידרים מסויימים וזה שיבוש חמור כי לא רק שזה לא סוג ב' אלא מותר וצריך לכתחילה ונצרף לקיום הבית היהודי כמו שעשו בכל הדורות וזה מצב אידיאלי, האברכנות היה מצב חדש בעקבות המצב הקשה של עם ישראל אבל הוא עבר וכרגע לדעתי רובו המוחלט של הציבור צריך לצאת לעבוד, אשמח להבין לא אני טועה ולמה עדיין הציבור לא מכוון לכיוון הזה ע"י גדולי ישראל
דבר דומה אפשר לומר על הגיוס שאם בהתחלה היה צורך בביסוס התורה ולכן לא התעסקו עם גיוס מי שלא לומד כראוי מהחשש שמא יצא ממנו משהו, היום כשאנחנו לא בסכנה קיומית בחורים שמתמידים בהנהגתם ללמוד רק 2 שעות ביום במשך שנים למה שלא יתגייסו לשח"ר כחול? מבדיקה שלי המסלול ללא נשים ואמור להיות בתנאים די מתאימים (לא אגיד שהמקום מושלם מבכינת יראת שמיים וכד' אבל גם בישיבה יש הרבה כאלה שעניין יראת השמים לא חזק אצלם וצריך להתמודד עם העולם אין מה לעשות, ואם יגידו שזה יוריד משמעותית את כמות לומדי התורה לכאורה זה לא צריך להיות בעיה שהרי המצב האידיאלי הוא שרוב הציבור עוסק בעניני העולם ובעבודה ומיעוט מקדישים חייהם ללימוד התורה ובגלל שהחרדים כבר מאוד מבוססים למה שלא נתחיל לחזור למצב הנורמלי הזה?
אני מתחבט בזה תקופה, אשמח שתעשו לי סדר בראש.
תודה מראש על המענה המהיר שלכם והדאגה לציבור!
תשובה:
שלום וברכה
ראשית אני מתפלא על דבריך. אין ספק שמי שיש לו משפחה ברוכה והמשכורת של אשתו לא מספיקה ויש קושי ומירמור, אזי חובה גמורה עליו לדאוג לצרכי משפחתו, זו התחייבות בכתובה, ומירמור באופן כללי הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות גם מבחינה רוחנית וחינוכית.
מה שכתבת היסטורית אינו מדוייק כלל, כיון שבעבר היה אמנם מקובל שהגברים כולם עבדו אבל נשים לא עבדו כמעט כלל, וגם לא היו מסגרות של כוללים שנתנו מילגות, אני לא חושב שהיום יש פחות כסף מבעבר, אדרבה, השפע היום בכל הבתים, גם אלו הדחוקים יותר, הוא לאין ערוך ממה שהיה בעבר. גם הצורך בלימוד משמעותי כמה שנים הוא אחר מבעבר בגלל הניסיונות הקשים שלא היו בדרגה שכזו. אבל יחד עם זאת, אין שאלה בכלל, שמי שצריך לכלכל את ביתו, זו מצוה וחובה אנושית פשוטה, ולא שמעתי למי מגדולי ישראל שפקפק בענין זה.
יחד עם זה, מי שכן יכול להשקיע את כל יומו בלימוד ויש לו כדי פרנסתו, צריך לדעת שעליו לרקוד ולשמוח על זכות גדולה זו, לא מדובר רק באיזה שהוא צורך טכני שלאחר שואה, אלו זו באמת זכות עצומה ושמחה גדולה למי שיכול להיות תלמיד חכם.
נושא הגיוס שונה לחלוטין, ואף שבאופן עקרוני כל גדולי הדורות דיברו תמיד על כך שמי שאינו לומד אסור לו להשתמש בדיחוי של בני ישיבות שלא כדין ועליו להתגייס [אינני מדבר לפשפש בציציות של כל בן ישיבה עד כמה הוא מתמיד, ככל שהוא במסגרת ישיבתית, כי זה לא נכון, ובכל מסגרת יש חזקים יותר ופחות וכך הוא טבע הדברים], יחד עם זה כרגע אין מסגרת תואמת שמשמרת יראת שמים במידה מספקת, וזו בעיה משמעותית בענין זה. ולשלוח למקום חלש דוקא את אלו החלשים ביראת שמים, זו סגולה בדוקה לכך שהם ירדו עוד…
בשורות טובות.
המציאות כיום שכל בחור צעיר שרק התחתן מצופה שילך לכולל וימשיך ללמוד עד דלא ידע ואם מתכנן מראש שיצא לעבוד אחר החתונה יקבל שידוך לא טוב ובכלל מסתכלים עליו כאל בחור לא רציני אז כל בחור טוען שהוא רוצה רק ללמוד, מתבייש לומר שיצא לעבוד והדברים ידועים. ובגלל שמציאות כזו אמורה להתאים רק לקבוצה מאוד קטנה כל הסגנון הזה אמור להשתנות. בנוסף הרבנים גם מעודדים בחורים שילכו לכולל למרות שלא יודעים את רמת האמונה והבטחון שלהם ולא נראה לי שמשקיעים בעניין לימוד הבטחון מספיק.
עד עתה דיברת במי שאינו יכול ללמוד בכולל מטעמי פרנסה, עכשיו אתה שואל שאלה חדשה, למה לא לכתחילה מעודדים אנשים לצאת לעבוד כדבר שבלכתחילה, התשובה פשוטה, ברגע שיש אפשרות טכנית לציבור ענק ללמוד, בגלל היכולת של הנשים לעבוד, ובגלל המסגרות המתגמלות והמאפשרות הקיימות, יש רצון לעודד את הדבר ולהצביע על מעלתו. אם נציג זאת כשני מסלולים שווי ערך, מעבר לעובדה שזה לא נכון, יש בהחלט מעלה גדולה בהתמסרות לתורה, גם נאבד את מי שכן רוצה ומסוגל, הטבעי הוא שמעודדים ומנסים ליצור אוירה סביב מה שקשה יותר ובעל מעלה יותר, אז נכון שזה גורם עיוות שאינו נכון ואינו רצוי, בכך שמי שמתקשה ללמוד מרגיש כאילו הוא סוג ב', וזה דבר ממש לא רצוי, אבל הוא פשוט תוצאה טבעית של המציאות. אדרבה, תציע אתה כיצד היית פועל אילו היית רוצה לעודד כל מי שמסוגל להשאר בלימוד, מה היית עושה? כיצד היית מדבר אילו היית אתה המשגיח או ראש הישיבה המופקד על כך?
לגבי לימוד ענין הבטחון, יש סדרי מוסדר בישיבות, בחורים פחות משקיעים בהם וחבל. אכן נושא זה צריך תיקון.
העניין של "אפשרות טכנית לציבור ענק ללמוד כי הנשים עובדות" לא מחוור לי, הרי המשכורת של האישה והכולל הם סכום מאוד קטן ונותן אופציה להסתדר בצמצום רק בשנים הראשונות של החתונה, אחרי זה זה סיפורי ניסים כידוע… השאלה אם ראוי לכוון ציבור שלם ללימוד שנים על גבי שנים בכולל כשבעצם הם מכניסים עצמם לעתיד של חיי ניסים כשרוב הציבור לא מונח במדרגות כאלה (למיטב ידיעתי) ושמא מנקים מזכויותיהם אם נעשים להם ניסים כשהם לא במדרגה הזו? (זה במצב ניסי, במצב ריאלי החובות אמורים לגדול וצריך להתרוצץ מגמ"ח לגמ"ח)
אגב, ראיתי עכשיו את דו"ח העוני של הביטוח הלאומי ומודיעין עילית למשל עם חצי מהתושבים שתחת קו העוני!
בני ברק גם עם אחוזים גבוהים מאוד וכך ערים חרדיות נוספות ולפי זה לכאורה מוכח שרוב הציבור לא מונח במדרגה כזו של ביטחון שיכול רק ללמוד בכולל ואם באמת היה במדרגה כזו הנתונים היו אחרת (או שמא יש הרבה נתונים וכסף שחור שלא רואים בסקרים, איני יודע)
אני לא יודע למה כוונתך כשאתה אומר ניסים, כל הטבע הוא נס, אבל אני רואה ציבור ענק שחי כך, אמנם בחישוב [לא תמיד בצמצום], אבל לא בניסים גלויים ולא בגמחי"ם [חלילה להזדקק לגמ"ח להוצאות שוטפות], זה תלוי כמה האשה מרויחה, האם יש דירה לבני הזוג, כמה ילדים יש ועוד משתנים, ובהתאם לכך גם יש לקבל את ההחלטות. כמו כן, מגיע גיל מסויים שבדרך כלל לא נשארים רק בכולל, יש שעושה עבודות עריכה כמה שעות ביום, יש שלומד קצת עם תלמידים ועוד, יש שממסד עוד יותר ונעשה סופר סת"ם או מלמד בת"ת, וכמובן יש את אלו שיוצאים לעבוד, ושוב הכל לפי הענין.
אני לא יודע לפי מה נקבע קו העוני, בעיני השאלה היא אחרת, מה מוכנים להקריב בשביל חיי תורה. חייבים רכב? חייבים נופשים יקרים וטיולים בחו"ל? ביגוד יקר? משפחה שחיה בצניעות ובחישוב בלי רכב, אבל יש אוכל בריא וביגוד פשוט ואור בעיניים, בעיני ביטוח לאומי הם תחת קו העוני, בעיני הם מקיימים את האידיאל הרוחני לעשות את חיי העולם הזה עראי ואת חיי העולם הבא עיקר. אם אין את הצרכים הבסיסיים לא דיברתי, אבל לפי מה מודדים עוני? אולי דוקא מי שיש לו שני ג'יפונים בחנייה ודירה דו מפלסית, וחייו ריקים מכל תוכן הוא העני?!
לא הבנתי את דברי הרב, זה פשוט שהמצב בציבור החרדי הוא לא פשוט ולא פעם עוני ממש ואני בטוח שנזקקים לגמחי"ם לעיתים קרובות
האישה בדרך כלל מביאה משכורת מאוד נמוכה כך שרק במקרים חריגים היא מביאה משכורת שמספיקה להחזיק את הבית.
אני מכיר אישית אברכים שקורה לא פעם שחסר להם 50 שקל וכד' לשכירות ואין להם מאיפה, והם מספרים לי שקורים להם ניסים ממש כל פעם שחסר להם ופתאום מישהו מחלק כסף בכולל וכד'
השאלה אם כל בחור יכול ללכת להיות אברך למרות שיש חשש מאוד סביר שיהיה במצב הזה… בסופו של דבר העוני הזה מפחיד הרבה אנשים ולכאורה נראה יותר הגיוני שרוב הציבור יתחיל ללמוד מקצוע אחרי חתונתו בכדי שתוך מס' שנים יהיה לו מקצוע, למה זה לא נכון? צריך לחכות להיות במצב בעייתי\לא פשוט (כצפוי מראש) בשביל לחשוב אם לצאת לעבוד? אני באמת לא מבין את זה.
רק להוסיף שהמושג 'קו העוני' הוא מושג מאוד מטעה, שהרי ה'קו' הזה נקבע ביחס להכנסות של שאר האוכלוסייה, מה שאומר שככל שהציבור הכללי מרוויח יותר ויותר ולהוט אחרי הכסף יותר, כך יותר ויותר אנשים נכנסים מתחת לקו העוני.
אולם המושג האמיתי של 'עוני' דהיינו חוסר בצרכים בסיסיים של אוכל ביגוד וכו' הוא נדיר מאוד בקרב ציבור האברכים, ואדרבה רובם של האברכים חיים היום ברמה של הרבה מעבר לצרכים הבסיסיים.
ומלבד מה שלמדוד 'עוני' ביחס לשאר האנשים הוא מטעה, אפשר להוסיף עוד, שמאחר והציבור החרדי ובפרט הציבור האברכי חי לעצמו, ובתוך חברה משלו, נמצא שגם המושג היחסי של עוני ועושר, דהיינו במושגי חברה, הוא באופן אחר לגמרי ממה שקורה בציבור הכללי.
דרך משל, אברך שיש לו רכב פשוט בן מספר שנים, נחשב 'עשיר' וגם ירגיש עשיר, כי זהו מצבו ביחס לציבור שבו הוא חי שבו עצם המושג 'רכב' הוא מושג לא מצוי כל כך, ואילו אדם עם אותו רכב בדיוק בציבור הכללי ירגיש 'עני' ויתאמץ לעבוד קשה בשביל להשיג רכב ממודל חדיש יותר, מאחר והוא רואה שכולם מסביבו נוסעים ברכב בעל 8 ספרות… וכן על זה הדרך בשאר הדברים.
וא"כ מי הם העשירים ומי הם העניים? האם האנשים בציבור הכללי שמכירים חיים בנורמה גבוהה וצריכים כל הזמן לעמוד ברף – הם העשירים, ואילו האברכים שטוב להם לחיות חיים פשוטים ונורמלים – הם העניים? כל אחד שמתבונן יראה שהדבר בדיוק הפוך…
בתוך עמי אנוכי יושבת, ואני רואה שרוב האברכים לא חיים בעוני אלא בחישוב, מי שהגיע למצב שאתה מתאר צריך לדאוג לפרנסתו, חד משמעי.
המצב שאתה מתאר קיים יותר בפריפריה [הגיאוגרפית והמנטלית] או אצל אנשים שמתקשים מעצם טבעם להתכלכל מסיבות כאלו ואחרות, והתופעה הזו קיימת בכל הציבורים בישראל.
אני מסכים שאברכים חיים בצורה יותר מחושבת ויותר פשוטה מאנשים עובדים וזה בסדר ככל שטוב להם עם זה והם יודעים לייקר את הלימוד שלהם, אם לא טוב עם זה בבית יש לעשות חושבים ולהתייעץ איך להוסיף הכנסות.
על כל פנים הנקודה ברורה, ותופעה כזו ככל שהיא קיימת יש ללמד שהיא לא נכונה ולא רצויה, אבל זה לא סיבה לבטל את כל העולם התורה המצליח לקיים חיים שמחים עם לימוד תורה.
חז"ל כבר אמרו איזה הוא עשיר השמח בחלקו, כלומר עשירות אינה תלויית הכנסות אלא היא קשורה בראש ובראשונה לתפיסת עולם ולעבודה פנימית.
השאר תגובה