שאלה:
שלום הרב,
גיליתי שאשתי, כבר תרמה מחצית שקל עבור משפחתנו. האם יצאתי י"ח או שעליי לתרום שוב? ( נשים הרי פטורות מהמצווה לחלק מהפוסקים?).
תודה
תשובה:
שלום וברכה,
אם מדובר בסכום סביר, התרומה שהיא נתנה עבורך מועילה כאילו אתה נתת את התרומה.
גם אם מדובר בסכום מוגזם, וכשנודע לך על התרומה הגדולה שהיא תרמה אתה הסכמת לתרומתה, מועילה ההסכמה למצוות מחצית השקל או מתנות לאביונים. וראה במקורות.
בהצלחה.
מקורות:
אשה שנתנה מחצית השקל או מתנות לאביונים עבור כל המשפחה וכולל הבעל, אם מדובר בסכום סביר, מועילה המתנה שלה, כיון שסתם נשים הם נושאות ונותנות בבית [הם שותפות לבעל בניהול הבית], ולכן אם הם מתחייבים למטרות שלטובת הבית ההתחייבות שלהם מחייבת את הבעל, כן הכרעת הש"ך סימן צו ס"ק ט ודלא כדעת הרמ"א שם. התומים והנתיבות ועוד הסכימו לדעת הש"ך. וכיון שיש להן סמכות לסחור ולהתחייב בדברים שקשורים לניהול הבית. וממילא אם נתנו מחצית השקל ומתנות לאביונים עבור הבעל, ההתחייבות שלה חלה והבעל יצא יד"ח כדין עשאה שליח.
אם האשה נתנה סכום גבוה – סכום מוגזם עבור כל המשפחה, והבעל שמע והסכים, נראה שזה תלוי במחלוקת הראשונים, שבגמרא ב"מ כב, א במחלוקת אביי ורבא אם יאוש שלא מדעת הוה יאוש או לא, הגמרא הקשתה מאדם שתרם שלא ברשות, אם הגיע בעל הבית והראה או אמר שמסכים לתרומה, תרומתו תרומה. והגמרא הקשתה לאביי מה יועיל מה שנודע שניח"ל לבעלים הרי בזמן שתרם לא ידע בעל הבית, ויאוש שלא מדעת לא הווה יאוש. הגמרא תירצה שמדובר שמינה אותו שליח. רע"א בגיליון הש"ס מציין לדברי התוספות עירובין עא, וברש"י שם שבגלי דעתיה דניח"ל כמאן דשוויא שליח למפרע, מוכח שאם מגלה דעתו הרי זה מינוי שליחות למפרע. אולם מדברי התרומת הדשן סימן קפח [הובא בקצות סימן רמג] מבואר להדיא שניחותא לא מועיל לעשותו שליח למפרע. ולפ"ז בנידון דידן שהבעל שמע והסכים, לרש"י והתופסות הרי זה כאילו עשאו שליח מעיקרא, אולם לתרומת הדשן לא יהי כאן מינוי שליחות מעיקרא.
הרמב"ם כתב: "התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם – ותרם, אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם – תרומתו תרומה כו'". משמע מדבריו שאף כשלא עשאו שליח – תרומתו תרומה. והקשו עליו [הכס"מ והרדב"ז ועוד] מסוגיין, שאמרנו שלשיטת אביי מה שמועיל כשאמר לו כלך אצל יפות – היינו דווקא בשעשאו שליח, והרי קיימא לן כאביי! ועוד, שהרי הגמרא אמרה שהכי נמי מסתברא שמדובר בעשאו שליח, והיינו אף לרבא, ומטעם "מה אתם לדעתכם וכו'"! ותירצו, דסבירא ליה להרמב"ם, שאכן בתרומה, משום ניחותא דמצוה – נחשב כניחא ליה למפרע, ולכן אף לרבא מועילה אמירת "כלך אצל יפות", ואין צריך להעמיד בשעשאו שליח. ומה שלא תירצו כך בסוגיין, היינו לדעת המקשה שלא סבר כך. ועוד, שרבא שתירץ אליבא דאביי דשויה שליח, לא ידע אם אביי סובר שניחותא דמצוה עדיף, ולכן העמיד דשוויה שליח. ובנחלת דוד כתב, שלמד הרמב"ם את דבריו ממעשה דמרי בר איסק, שאכל רב אשי מהפירות שנתן לו האריס, וסבירא ליה כהריטב"א, שכתב שטעמיה דרב אשי, משום שידע שמרי בר איסק ודאי יתרצה בכך, משום שמצוה להנות ת"ח מנכסיו, ובאופן כזה שודאי יתרצה – מודה אביי, וכמו בזוטו של ים. ואם כן, ק"ו למצוה גמורה כהפרשת תרומה, שודאי נחשב למפרע כניחא ליה! ועיין בקצוה"ח בסימן רס"ב [סק"א], שכתב מה שאיתא בפוסקים שמותר להשתמש בלולבו וסוכתו של חבירו שלא מדעתו משום שניחא ליה לאינש דתתעבד מצוה בממוניה, הוא מטעם זה, שעל ידי ניחותא דמצוה חשיב כנוח לו למפרע. אמנם בחזו"א [אהע"ז סימן קמ"ח] כתב שבדבר שצריך הקנאה ואין די בהתרצות בעלמא, לא מועיל למפרע לכולי עלמא. ומה שהתירו ליטול לולבו של חבירו, היינו משום שעל ידי המצוה נעשה כזכות גמור, וזכין לאדם. עוד כתבו בביאור דברי הרמב"ם, שאין כוונתו שהתרומה חלה למפרע, אלא רק מכאן ולהבא, שכיון שתרומה ניטלת במחשבה, די בהסכמתו עתה שתהא תרומה מכאן ולהבא על ידי מחשבתו, ולכן לא הצריך הרמב"ם להעמיד בשעשאו שליח [וכך באמת נתבארה ברייתא זו בירושלמי]. ומה שהקשה הגמרא מהברייתא לאביי, היינו משום שהמקשן פירש שתרומתו חלה למפרע, שכך היא משמעות "כיצד אמרו התורם שלא מדעת וכו'". אבל הרמב"ם כתב "התורם שלא ברשות", וכוונתו כפי שנתבאר בירושלמי, שתרומתו חלה מכאן ולהבא.
ולפ"ז אם אשתו נתנה סכום גבוה ושמע והסכים, יש שיטות שנעשית האשה שליח למפרע. וגם אם לא תעשה שליח למפרע הרי הסכמתו תועיל מכאן ולהבא. אלא שאם שמע על זה אחרי פורים לא תועיל למפרע.
