שאלה:
שאלו תלמידיו את רשב”י מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה”ד למלך בו”ד שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פניו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים לבם לאביהן שבשמים ד”א שהיו אוכלין אותו כשהוא חם ד”א מפני משאוי הדרך. יומא ע”ו ע”א.
שנה שגשמיה מרובין למה הוא דומה לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בב”א נמצאו ריחיים טוחנות מן הכור כמה שטוחנות מן הקב ונמצא עיסה אוכלת מן הכור כמה שאוכלת מן הקב שנה שגשמיה מועטין למה הוא דומה לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט נמצאו ריחיים מה שטוחנות מן הכור טוחנות מן הקב נמצאת עיסה כמה שנאכלת מן הכור אוכלת מן הקב. תענית י”ט ע”ב
האם זה לא סתירה? ביומא משמע שעדיף לקבל פרנסת כל יום ביומו ואילו בתענית משמע שעדיף בב”א?
תשובה:
שלום וברכה
אין כאן סתירה בין הדברים משום ששני הדברים אמת. ככל שנדבר על חיזוק באמונה, ודאי יש מעלה לתלות היומיומית בבורא עולם, וככל שנדבר על הוראה של נתינת שפע, יש מעלה לירידת גשמים רבים. המדבר היה בית אולפנא לאמונה בה' יתברך, מים מהבאר מן מן השמים, כל תכלית נסיעתם היתה כדי להתחזק באמונה הזו כהכנה לכניסתם לארץ. נתינת מן לא היה פתרון טכני למצוקת המזון, היתה כאן כוונה מיוחדת לחזקם ולאמצם באמונה בה' יתברך. בארץ ישראל לא זו היתה צורת עבודתם, ולא זו היתה הדרך להבנת האמונה בה', בארץ ישראל האמונה היא בבחינת "אמונה זה סדר זרעים", שמאמין במי שאמר והיה עולם וזורע. כאן האמונה אינה באה מן השמים במתנה בצורה של מן ובאר, כאן כבר שולטים כוחות הטבע כביכול, והאמונה היא עבודת האדם, שמחזק בליבו את האמונה שירדו גשמים והאדמה תצמיח ועל סמך אמונתו הוא פועל וזורע, אדם כזה שביטא כזו אמונה, זוכה ומקבל שפע גדול משמים בשכר אמונתו.
שנזכה לראות את הארץ בתפארת, עיינות ותהומות יצאים בבקעה ובהר.
