שאלה:
בוקר טוב ויישר כח גדול על כל הפעילות.
אנחנו חוזרים בתשובה וברוך זכינו להקים בית חרדי ויש לנו 3 ילדים. הבן הבכור בן 9 לומד בחיידר ואין לנו בבית מחשב או סמארטפונים למעט מקרן שקיבלנו היתר מרב לצפות בו אך ורק בתמונות של המשפחה ווידאו שאנחנו מצלמים . לפני מספר שבועות הילד היה עם חבריו בגינה והיו לידם חיילים ששמרו באיזור וכדי להתחבב עליהם דיברו איתם והראו להם בסמארטפונים שלהם צילומים איך הם מתאמנים וכו'. מאז הילד כל הזמן מדבר על זה ורוצה לראות טנקים ואיך בעיקר זורקים פצצה כי בתמונות בספר זה לא מספיק.. וגם שומע פה ושם בחיידר על ילדים שמספרים שראו חיילים נלחמים במלחמה ומחבלים שבורחים מהם (די מוזר כי בחיידר מאוד מקפידים לקבל רק משפחות ללא סמארפונים וגישה לאינטרנט) עכשיו אני בדילמה כי אני גם עורכת וידאו במקצועי ויכולה בקלות לייצר לילד סרטון מצונזר ולהראות לו רק מה שאני רוצה ולהעביר את זה למקרן ושיראה את זה. השאלה אם זה לא פתח לעוד בקשות בהמשך ולגירויים. ועוד דבר שמדאיג אותי שלחמותי יש טלויזיה וכשהיינו אצלה בשבת הילד שאל אותה אם רואים את המלחמה בזה והיא אמרה לו שכן אבל "אמא ואבא לא מסכימים" אני יודעת שזאת עוד בעיה בפני עצמה (מגיעים לסבא וסבתא שגרים ליד רק בשבתות שאין טלוזיה דלוקה) אבל הוא בקלות יכול ללכת לשם ביום חול ולראות.
אני ממש מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות מצד אחד לא רוצה למנוע מידי כדי שבהמשך יהיו חסכים שיגרמו לבעיה יותר גדולה אבל קטונתי. אודה להכוונה מהרב ותודה מראש
תשובה:
שלום וברכה
קראתי את שאלתך בתשומת לב, זו התמודדות לא פשוטה בדור שלנו, והיא מצריכה הרבה מחשבה.
קשה להשיב, כיון שהנושא לפי דעתי הוא לא כן סירטון או לא, אלא מה כל האוירה הכללית בבית ואסביר.
מה שגורם חסכים, או אם נקרא לזה אחרת, מה שגורם חנק לילדים שזה מתכון בטוח לנשירה, נזק גדול מאוד הגורם לפריקת עול כזו או אחרת מצד הילד, זה לא הימנעות כזו או אחרת מסירטונים או מכל דבר אחר שאתם סבורים שיש להמנע ממנו, אלא מה האוירה הכללית בבית ומה אתם משדרים לילדים.
ילד צריך בית שמח חם אוהב קליל ומשחרר, שכיף לבוא שם, ויש בו תחושה של נתינה וקשר וקירבה וכו'.
יכול להיות בית שיתן לילד לראות סירטון כזה או אחר אבל האוירה סביב זה תהיה קושי וחרדה, נתינה כדי שלא ליצור חסך וכו', כל מיני דברים שמשרים עננה על הבית, ולכן למרות שנתנו לו הכל יש חנק, ולעומתו בית שלא נותן לראות, ממש לא נותן! אבל זה נעשה בקלילות, עם קריצה, באסרטיביות מחוייכת לילדים, קליל שמח זורם, גאוות יחידה, שמחה בדרך. והעיקר, בלי הרבה דיבורים סביב זה ובלי מחשבות, כי החרדות שלנו כהורים משדרות לילדים פחד, ענן כזה, ובקיצור חנק.
לכן ה"לראות כן או לא", הוא נושא אבל הוא לא עיקר הנושא! אלא איך מתבצע ה"לא לראות"!
וכאן המוקש הגדול של הרבה אנשים צדיקים, ומצוי הרבה אצל בעלי תשובה אבל לא רק, שמשרים בבית סוג של חרדה, או סוג של כבדות סביב הענין, ואז גם אם תרשו הכל, כיון שזה כבד נורא ונעשה בשאלת רב וכו', זה כבר לא יועיל כלום, זה חלק מהחנק.
הכרתי משפחה שבה ההורים הצדיקים נהגו כך, כל דבר שאלו והתייעצו וזה כן וזה לא, והיה שיח סביב כל דבר, גם אם הוא מילולי כלפי הילדים אבל היה ענן כזה, כן ללחוץ שילכו בזמן לחיידר לא ללחוץ, כן טיול לא טיול, עם מי עם מה, כל הילדים ברחו… וזה כואב.
בית צריך להיות חזק עקבי בלי הרבה דיבורים ובלי הרבה מחשבות, אבל הכל מחוייך בקלילות שוב בקלילות ושוב בקלילות, קלילות אמיתית ולא מהשפה ולחוץ, וחייבים לסגל את זה לעצמנו עמוק מבפנים, כי כאן כל הסוד.
יש דרך ברורה ואיתה זורמים בלי לחשוב עליה ובלי לעסוק בה יותר מידי. הילדים זורמים עם הזרימה של הבית, מפנימים ורגילים ומתרגלים והכל הולך טוב. כי בית חם קליל וזורם פתוח ומקשיב, הוא בית מקרב מחבק שמחזיק אצלו ועל פי דרכו את הילדים קרוב וחזק. אסור שילדים יראו לחץ.
כמובן, כאשר ילד שואל למה אנחנו עושים כך וכך מסבירים לו, אבל גם זה יכול להיות מחוייך ומצחיק, ועם גאווה קטנה, ושמחה בדרך, אפשר גם לצחוק כמה אנחנו "פרומערס…" והעיקר בלי הרבה מאוד מלל וכובד ראש [כל דבר מותאם לגיל].
יש הרבה מה להאריך בענין אבל זה העיקרון.
