שאלה:

שלום רבי, יש לי שאלה, במקרה שהוקלט בווידאו בתוך בית כנסת ביום השני של יום טוב(בסוכות) בגלות במקרה זה של הווידאו, האם האנשים שמופיעים בווידאו גם עוברים על ההלכות של יום טובים(מלאכות), מכיוון שתנועותיהם גורמות לשיפורים במצלמה, בתמונה ובקול, שגורמים למצלמה ולרכיבי האלקטרוניקה לצורך התאמה פנימית, אז בשיפורים אלו נוצרים (ניצוצות, שימוש באנרגיה/אש) של המכשיר, או שמאחר והם לא ליהנות את זה, אין הפרת ההלכה(מלאכות) על פי הספרדים?

תשובה:

שלום וברכה

ברור הדבר שככל שהם מודעים לצילום אסור להם לעשות כל פעולה מכוונת כנגד המצלמה כיון שבכך הם בעצם פועלים כתיבה ממוחשבת במצלמה, ויש בכך איסור מלאכה, אבל אם הם אינם מודעים לכך, כמו במצלמות אבטחה ואין להם בזה צורך, זה בגדר מתעסק בעלמא ופסיק רישא דלא ניחא ליה והם לא עברו איסור כלל.

מקורות:

אעתיק לך בענין זה תשובה שכתב הגאון רבי פנחס גולדשמידט אב"ד מוסקבה ויו"ר ועידת רבני אירופה בספרו זכרון בספר העומד לראות אור בקרוב במהדורה חדשה ומורחבת:

כבודו ביקש ממני חוות דעת הלכתית בנוגע לשאלה החוזרת וניעורה כאן בכל שנה ושנה, בימים הנוראים ובשאר החגים, כאשר באים צוותי עיתונאים וצלמים מרשתות הטלויזיה להקליט ולהסריט את תפילות החג בבית הכנסת הגדול במוסקבה, במטרה להראות בכל קצווי תבל את חופש הדת שאנו זוכים לו מצד הממשלה, וקשה מאד לאסור עליהם את הכניסה לבית הכנסת, וכבודו ביקש לדעת אם מצד ההלכה עלינו לגעור בהם ולהוציאם מבית הכנסת.

מלאכת בונה וכותב בהסרטה וצילום

בראשית צריך להבדיל בין ישראל לעמים, כלומר לדעת בבירור אם יש יהודים בין העובדים האלה, הן הכתבים והן הטכנאים המפעילים את המכונות. כי אם נמצא בהם מזרע בית ישראל, הרי עלינו לדון מצד חובת המחאה ואפרושי מאיסורא, למונעם מלהסריט בבית הכנסת, שהרי המסריט בכל מקרה מחלל את השבת בהפעלת המיכשור ובצילום. אך אם כל העובדים הם נכרים, אין כל איסור המוטל עליהם, ואף אין לדון בזה בדיני מלאכת נכרי הנעשית עבור הישראל ומצד אמירה לנכרי, שהרי הם אינם עושים זאת לרצון ישראל או עבור ישראל אלא לצורך עצמם, ויש לדון רק האם המתפללים נחשבים כעושים מעשה, בכך שהם מתנועעים ומשמיעים קולות הנקלטים במצלמה ע"י הנכרי.

ונדון תחילה מהי המלאכה הנעשית ע"י ההסרטה והקלטת הקולות בבית הכנסת:

יש שצידדו לומר שיש בכך משום מלאכת בונה, ועל דרך מה שכתב בס' שש"כ (ח"ב, סו, הערה ריא) בשם הגרש"ז אויערבך לענין הזנת דיסקט מחשב (שהיה מצוי בזמנו) בשבת, שהואיל והדיסקט מצד עצמו אין בו חשיבות וערכו מועט, ועיקר חשיבותו היא מחמת התוכן המאוחסן בו, נמצא שהקלטה ואיחסון של חומרים על גבי הדיסקט יש בהם משום מלאכת בונה.

אמנם בענין זה נראה בעיני פשוט, שאין דברי הגרשז"א זצ"ל אמורים אלא באותו דיסקט שהיה מצוי בזמנו, שההקלטה על גביו היתה חד פעמית, ברישומים של ממש שלא ניתן למוחקם, ומשום כך סבר שיש בכך חשש בונה, שהרי בתחילה היה שווה הדיסקט פרוטות ועתה נעשה בו שימוש הראוי להשתמר לימים רבים. משא"כ בדיסק קשיח של מחשב או מצלמה, שהוא מיועד לרישום ומחיקה בכל עת, דפשיטא שאין כל חשש בונה בזה, כיון שלא נשתנה במהותו כלום, ואין כאן אלא שימוש בעלמא ולא יצירה.

עוד יש לומר, דכיון שהמצלמה בלאו הכי פועלת את פעולתה באופן רציף, מצד גדרי דין בונה שמחמת איפסון החומר, אין נפק"מ מה היא מצלמת, ואין פעולת בנין בכך שעתה מזדמן לה דוקא אדם זה או אחר, ומה לי אם תצלם את חלל בית המדרש או את אותו מתפלל הניצב עתה בפני העדשה [דומה הדבר למש"כ במשנ"ב (שב, נה) לענין כביסה המונחת בדלי מלא מים, שאם עברו מי המשרה את הבגד מותר ליטול על גביו ידים, ומשום שאף אם לא היה מכניס מים חדשים לתוכו יתכבס הבגד. ואף שכעת הוא מתכבס על ידי אותם מים ששפך, אין בכך איסור. הרי שאף שהפעולה משתנה מחמת מעשה האדם, כיון שבלאו הכי היתה תוצאה זו נעשית באופן אחר, אין בזה ממש[1]].

אמנם עדיין יש לדון בזה מצד מלאכת כותב, שהרי על ידי פעולת ההסרטה נוצרים רישומים הן בזכרון המצלמה, הן על גבי המסך, ונדון בדברים אחת לאחת, ולפי המציאות המתחדשת.

תחילה נציין למה שדן בדברים בשו"ת יביע אומר (או"ח ד, מו) ולפי המציאות באותם ימים, בשאלת הקלטה בטייפ רקורדר בשבת, אם הדבר כרוך באיסור כל שהוא. ופתח והביא משו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד מפתחות לסימן לא) שכתב שאסור לדבר נגד המכונה הנקראת גרמופון, משום שהדיבור חורט סימנים על גבי השעווה במכשיר והרישום מתקיים, והרי הוא עובר במלאכת כותב מן התורה, כמבואר בשו"ע (או"ח שמ, ג) שיש מלאכת מוחק במחיקת שעווה שנפלה על לוח שעווה כדי להכשיר את הלוח לכתיבה (משנ"ב שם, יא), ואם כן הרי שיש מלאכת כותב בכתיבה על שעווה. אך כתב הגרע"י שאין מכך ראיה לאסור את ההקלטה בטייפ רקורדר, שהרי כאן לא ניכר לעין שום רישום על סרט ההקלטה, ואף אנו נאמר כן לענין מצלמות הווידאו הללו[2].

בהמשך דבריו הביא הגרע"י מדברי הירושלמי (שבת יב, ד):

"א"ר חייא בר בא, אילין בני מדינחא ערומין סגין, כד חד מינהון בעי משלחא מילה מסטריקין לחבריה, הוא כתב במי מילין, וההן דמקבל כתבייא הוא שופך דיו שאין בה עפץ והוא קולט מקום הכתב [בני המזרח היו מחוכמים, היו כותבים כתב סתרים במי מילין, ומקבל האגרת היה שופך דיו ללא עפצים, והיה חושף את הכתב], עשה כן בשבת מהו".

וביביע אומר שם נקט שהיא איבעיא דלא איפשיטא, והלך בזה בדרכו של הקרבן העדה שפירש את המשך דברי הירושלמי לענין דיו על גבי סיקרא כענין לעצמו. אמנם בפני משה שם ביאר שהמשך דברי הירושלמי הם הכרעת הספק לחומרא, וכוונתו למה שהובא שם שהנותן דיו על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו חייב, מכאן נלמד שגם הנותן דיו שאין בו עפץ על גבי מי מילין חייב. ולפי דברים אלו היה נראה להחמיר בנדון דידן, בין לדעת הקרבן העדה שהיא איבעיא דלא איפשיטא בין לדעת הפני משה דאיפשיטא לחומרא. אך הגרע"י לא כן עמו, והביא מה שכתב הפרי מגדים (שמ מש"ז, ג):

"ואותן הכותבים דבר סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין, ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ושלהבת, ומתחמם וניכר הכתב ההוא (עיין בירושלמי כעין זה), אם עשה כן בשבת י"ל דחיוב חטאת ליכא, ומ"מ מדרבנן אסור דדומה לכותב, וכ"ש במקום שיד סולדת בו" [משום שמבשל עיי"ש].

על פי דבריו אלו נקט הגרע"י להקל שעכ"פ אין איסורו מן התורה, והדברים צ"ע, שהרי הירושלמי לא הכריע בזה לקולא וכנ"ל.

ובאמת יש לעיין בביאור האיבעיא בירושלמי, אם דנו לחייב על פעולת הכתיבה הראשונה הנעשית במי מילין ואינה ניכרת, והספק הוא אם נחשב כתב אחר שלא יהיה רושמו ניכר עד שיעשו מעשה נוסף בדיו שאין בו עפץ, או שמא כוונת דברי הירושלמי לענין פעולת מקבל האגרת, ששופך את הדיו ללא העפצים על גבי אותם מי מילין, האם נחשב כותב מפני שגורם לכתב להיראות. או שמא השני בלאו הכי פטור משום שלגביו הוא כתב על גבי כתב. ואפשר שהפמ"ג מחלק בין הנידונים, וכלל לא דן על אותה פעולה הנידונית בירושלמי, ולכן היקל אף שהירושלמי הסתפק בנדונו ולא הכריע להקל, וצ"ע.

ומל מקום כאמור, הפני משה פירש שבירושלמי הוכרע הספק לחומרא מדין דיו על גבי סיקרא שחייב, ומבואר שנקט שהדיון הוא לענין הכתיבה השניה, שהרי בזה הוא דומה לדיו על גבי סיקרא, ובזה הוא שהכריעו לחומרא שחייב על כתיבה זו בשבת. גם בפמ"ג עצמו נראה ברור שבכך הוא דן, שהרי כתב שחשיפת כתב הסתרים הזה כרוכה באיסור בישול, וכוונתו על הקרבת הנייר אל האש כדי לחשוף את הכתב הבלוע בנייר, ולא דן על הכתיבה הראשונה הנעשית בחלב, ובאמת סוגיה ערוכה היא בגיטין (יט, ב)^[3] לענין כתיבת גט:

"אמר שמואל, נתן לה נייר חלק ואמר לה ה"ז גיטך, מגורשת, חיישינן שמא במי מילין כתבו [שאינם ניכרים על הנייר]… כי קאמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא [שעל ידי כך ניכר הכתב], אי פליט פליט, ואי לא פליט לאו כלום הוא. וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט, שמואל נמי חיישינן קאמר".

ופירש רש"י: "השתא הוא דפלט – וכשהיו בלועות לא היה כתב. חיישינן – שמא לא נבלעו יפה". וכן כתבו התוספות (ד"ה טעמא):

"ונייר חלק דקאמר שמואל, לא בשעת נתינה ראו שהוא נייר חלק, דא"כ אפילו היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט, כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות, כדאמר בסמוך כי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט, אלא שעה אחת אחר נתינה כשיעור שהאותיות יכולות להבלע ראו שהיה נייר חלק. ועוד י"ל דבשעת נתינה ראו מרחוק ודומה להם נייר חלק, ושמא אם היו מעיינין היו האותיות ניכרים".

הרי מבואר להדיא שבשעה שאין הכתב ניכר ודאי אינו כלום, ורק כשיוציאו אותו לאור עולם יש לו דין כתב. וראה בבית שמואל (קלה, ו) שכתב:

"ובלבוש (שם, ד) כתב שמא לא הקפידה התורה אם ניכרת הכתב, אלא הקפידה על הכתב אף על פי שאינו ניכר, ודוחק, ולא מצינו סברא זו".

ונשוב לענין שבת, נמצא שכתיבת הכתב שאינו ניכר, ודאי אין בה משום מלאכה, אלא שצריך להבין מדוע אין השני חייב ואינו עובר אלא מדרבנן, הרי הכתב הראשון אינו כלום, ונמצא שהוא במעשיו יצר את הכתב שיש עתה על גבי הקלף . ולביאורו של הפני משה הדיון הוא מצד כתב על גבי כתב, ובאמת המסקנה היא שחייב מפני שהכתב העליון ניכר, אך על הפמ"ג צ"ע אמאי פטור . ונראה דכיון שאינו דרך כתיבה אינו עובר בזה מן התורה.

ומכל מקום הגרע"י פירש אף הוא דחומרתו של הפמ"ג לאסור עכ"פ מדרבנן היא על האדם השני – 'המוציא לאור תעלומת הכתב הנסתר', וכתב:

"הראשון אין כל ספק שהוא פטור, אלא דמ"מ לכתחילה אין לעשות כן, וכמבואר (שו"ע שמ, ד) שיש ליזהר מלכתוב במשקין באצבעו על השולחן, כיון שרישומן ניכר לפי שעה (נראה שהבין שאף כאן האותיות יהיו ניכרות לפי שעה ושוב יחזרו להבלע בדף, וכל כן הוא אסור לכתחילה[4]), אבל בנידון דידן שאין היכר כלל י"ל שאף בשבת אין איסור להמנגן או להמדבר ליד המכונה הנ"ל, אם היתה ערוכה מערב שבת. ומ"מ יש לחוש להבערה, שע"י הבל פיו מוסיף ומגביר זרם האור החשמלי שבמכונה[5]".

ולענינינו כאן נוגע הדיון על הפעולה הראשונה, כלומר על הכתיבה שאינה ניכרת, שלזה יש לדמות את פעולת ההקלטה וההסרטה, שהן יוצרות רשמים בלתי נראים לעין על אמצעי הצילום וההקלטה, ועלתה בידינו שאין בזה חשש כתיבה.

אמנם במצלמות הוידיאו שבזמנינו בדרך כלל ההסרטה נראית על גבי מסך באופן מידי, וכפי המצוי בכל המצלמות הדיגיטליות, ואם כן, הגם שהקלטת הקולות היא בגדר כתב שאינו ניכר, מכל מקום צילום המראות הוא כבר בגדר כתב הניכר, ואם כן שומה עלינו לדון שוב ולאסור זאת משום מלאכת כותב.

 וכן מטו בית מדרשא משמיה דהגרי"ש אלישיב, שאפשר שאף יש לחשוש בזה למלאכת כותב דאורייתא. כי אף שלכאורה היא כתיבה שאינה מתקיימת, אחר שאינה אלא על גבי המסך שמטבע הדברים התמונה שעל גביו משתנה כל הזמן, מ"מ דומה הדבר למה שכתב הרמב"ם (שבת יא, טז):

"הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור, אף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן, הרי זה דומה לכתב שנמחק".

והיינו, שכתב שמצד עצמו ראוי להתקיים, אלא שלמעשה ימחק מסיבה חיצונית המתחדשת בו, מחמת הזיעה שבבשרו, נחשב כתיבה המתקיימת וחייב עליו בשבת.

כמו כן כתב בס' חוט שני (שבת כ, א, עמ' קנג) שכתיבה על גבי מסך מחשב נחשבת כתיבה המתקיימת, כיון שהיא מתקיימת שם כל זמן שיראה האדם לנחוץ עבורו, ודי בזה. ואינו דומה לכתב הנמחק מצד עצמו. ולכך הוסיף, שרק כתב כזה שאף לכתחילה אינו נראה על המסך, אלא מאופסן מיד בזכרון המחשב לא חשיב כתב, ומשום שאין כאן אותיות אלא דבר אחר לגמרי שיש לדון בגדרו, עיי"ש.

וכ"כ בשבט הלוי (ו, לז) לענין הכתיבה במחשב, שהיא אסורה בשבת מן התורה, ונסמך אף הוא על דברי הרמב"ם הנ"ל, ז"ל:

"לענין שבת לא זו דאסור, אלא גם חיובא דאורייתא איכא, ושני ריעותות דאיכא כאן לכאורה, היינו שאין מלאכתו מתקיימת ושהוא רק דרך גרמא, באמת אינה סיבה לפוטרו מכותב דאורייתא בנ"ד, דמטעם אין מלאכתו מתקיימת – כיון דמתקיים בשעתו ועושה פעולה הנצרכת בשלמותה, דהיינו כתיבה המבוקשת זה כבר בגדר המתקיים, וכמו הכותב על בשרו בשבת ק"ד ע"ב דחייב וכלשון הרמב"ם כי"א משבת הט"ז, דאע"פ שעובר לאחר זמן ה"ז ככתב שנמחק וה"נ נעשה פעולה חדשה למחקו מיד. אבל מעצם הכתיבה ה"ז מתקיים נקרא ומה שצריך לו נעשה בשלמות".

אמנם לכאורה דבריהם צ"ב, שכן הכתיבה על גבי בשר היא בכתב ממש וקיומה לעולם, אלא שיש מעשה חיצוני שגורם למחיקתו, משא"כ כתיבה במחשב, שמחמת היותה בפולסים של אור תמידיים, מעצם מהותה היא אינה מתקיימת. כלומר, גם אם נניח שכתיבת פולסים שכאלו נחשבת לכתיבה בשבת, מה שהיא נחשבת כדבר שאינו מתקיים אינו מחמת הפעולה החיצונית של כיבוי המסך [הדומה לזיעה], אלא מעצם מהותה היא אינה מתקיימת אף לא שבריר שניה, וכל קיומה לעיל הקורא הוא רק משום שהיא מתבצעת אלפי פעמים ברצף, ובשלב מסויים היא מפסיקה להתבצע, ואין לך דבר שאין מתקיים יותר מזה[6].

יתירה מזו כתב להקל בזה בשו"ת בצל החכמה (ו, סה) בנדונו שם אם מותר לאדם לעמוד בשבת מול מצלמת האינטרקום בכניסה לבנין, כדי ששומר הבית יפתח לו את הדלת, וכתב:

"ההתיצבות בשער בכוונה שעי"כ תהיה צורתו נקלטת על המסך המואר בחדר השומר וידע השומר לפתוח לו השער, לענ"ד אין בכך כלום. ואף שהצר צורה בשבת חייב חטאת כמבואר במג"א (שמ, ו-ז) וא"כ גם בצר צורה שאינה מתקיימת איכא עכ"פ איסורא דרבנן כמו בכתיבה שאינה מתקיימת, נלענ"ד שאין זה אלא כמסתכל במראה, שאע"ג שצורתו נקלטת במראה, היתר גמור הוא כבשו"ע או"ח (סי' ש"ב סעי' י"ג), וע"כ שאין על זה שם צר צורה כלל".

כלומר, לדברי שו"ת בצל החכמה, הצילום במצלמה חשמלית אינו נחשב אפילו ככתיבה שאינה מתקיימת האסורה מדרבנן, כיון שהמצלמה מופעלת כל הזמן וציור דמותו על גבי המסך אינו אלא כאדם המביט במראת זכוכית. וכן הסכים לדינא בתשובות והנהגות (ב, קפט).

מלאכות אחרות

לענין סוף דברי הגרע"י שאף אם המכונה פועלת מערב שבת יש לאסור משום הגברת הזרם, תלוי הדבר בתכונת כל מכונה ואי אפשר לקבוע בזה כללים במסמרות ולדמויי מילתא למילתא, שאם יש במכונה נורות ליבון (שפועלות עם חוט להט) שנדלקות וכבות עם השינויים בקולות הנשמעים, יש בזה איסור תורה של מבעיר, ואם אין מופעלות אלא נורות LED שבהן אין בעירה, להרבה פוסקים איסורן אינו אלא מדרבנן משום מוליד (שו"ת בית יצחק מפתחות ליו"ד ח"ב סי' לא, וההולכים בדרכו, ראה מנחת שלמה א, ט-יב; יביע אומר או"ח ז, לו אות ג ועוד), ולדעת החזון איש (או"ח נ, ט) יש בסגירת מעגל חשמלי משום בונה או מכה בפטיש (וראה משפטי עוזיאל או"ח א, יג; אג"מ או"ח ד, פד; ציץ אליעזר ו, ו ועוד). ואם אין נסגר מעגל חשמלי נוסף, לא ברירא שיש איסור בהגברת זרם במעגל החשמלי (ראה שש"כ לח, ז ובהערה לג, ועוד הרבה).

עוד יש להוסיף ולדון בהסרטה ותיעוד מאורע, שאפשר שיש בזה משום מכה בפטיש, ומשום שכל יצירה חשובה ומעשה אומנות יש לדון אם עובר בה באב מלאכה של מכה בפטיש, וזאת, על פי מה שאמרו בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב):

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג, אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מסמוך סמכין, הא דלא אשכחון מיסמוך, עבדוניה משום מכה בפטיש.

כלומר, כאשר רבי יוחנן ור"ל לא מצאו אפשרות לשייך תולדות לאבות הם הגדירו אותן כאסורות משום מכה בפטיש. החידוש בדברי הירושלמי, שיש פעולות אסורות שאינן נגזרות מתוך האבות בהכרח, אף שברור שהן נחשבות מלאכה מחמת חשיבותן, וצריך לייחס אותן לאב מלאכה כלשהו, ולכן נקבע, שאם אינן דומות לאחד מאבות המלאכות, הרי הן שייכות לאב הכללי הזה של מכה בפטיש, מצד עצם היותן יצירה חשובה.

ומצאנו בפוסקים שדנו כך להלכה בענינינו, עיין בשו"ת שבט הלוי (א, קכא אות ג) שדן לענין צילום רנטגן בשבת מחמת שבר יד ורגל, שאין בכך פיקוח נפש, וכתב שהשלמת התמונה על ידי פיתוחה, יש בה איסור תורה של מכה בפטיש, שהרי זה גמר ותיקון הדבר, והביא את הירושלמי הנ"ל. ולענין הסרטה שהיא קיימת במכונה כפי שהיא ללא צורך בפיתוח, ומראים אותה שוב ושוב מתוך המכונה או מתוך המאגר, יש לדון אם קליטת החומר נחשבת גמר מלאכה. וראה שו"ת מנחת שלמה (א, ט) ושו"ת מנחת אשר (א, ל) שדנו בהגדרה דומה לגבי איסור הפעלה חשמלית בשבת, וצ"ע בזה.

האם האיסור גם על המוסרט

מעתה יש לדון, להצד שאכן יש איסור בעצם פעולת ההקלטה בשבת, האם יש איסור על המתפללים להיות מוקלטים על ידי המצלמות, האם נחשב הדבר שהם שותפים בעשיית המלאכה על ידי שקולותיהם נקלטים במצלמה. ואף שאין המלאכה נעשית ללא פעולת הנכרי שמסריט, הרי כמו כן אין המלאכה נעשית ללא שהישראל ישמיע את קולו מול המצלמה. ויש לדון אם כן מהו גדרה של מלאכה שאינה נעשית בכח הישראל לבדו אלא בצירוף פעולתו של הנכרי.

אמרו בגמרא (בבא קמא ס, א): "רב אשי אמר, כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה". וביאר הרא"ש (ו, יא) שכיון שכך היא צורת מלאכת זורה שנעשית על ידי הרוח, וכאשר הוא עושה מלאכה זו כצורתה – זורה והרוח מסייעתו – מתייחסת הפעולה אליו וחייב עליה. וכן לענין בישול, אדם מניח את הקדירה על האש והאוכל מתבשל מאליו, ואעפ"כ נחשב הדבר שהאדם בישל במעשיו.

ונחלקו אחרונים אם גם בשאר מלאכות חייב מן התורה בכהאי גוונא, או רק באבות מלאכות אלה שעיקרן על ידי כוח אחר וכך היא דרכן. ועל פי זה דנו, לענין הנותן חיטים לרחיים של מים בשבת והן נטחנות על ידי פעולת המים המסובבים את הריחיים, לדעת המג"א (רנב, כ) הוא פטור מחטאת, ורק בריחיים של יד חייב מחמת שעושה המעשה בידיו, ולדעת האבן העוזר (שכח, מח – הובא בביאור הלכה רנב, ה) אף בריחיים של מים הוא חייב, ככל שהדרך לטחון כך. וא"כ היה מקום לתלות בזה את נידוננו, אם המשמיע קול כנגד המצלמה נחשב שעשה את המלאכה, שכן ההסרטה כרגע היא מצב נתון, כמו הרוח המסייעת לזורה, והוא משתמש בה כדי לפעול פעולתו, או שמא להיפך, המצלם לבדו הוא עושה המלאכה, ולפי שהאדם מתנועע ופועל לפי דרכו ואין לו קשר עם פעולת הצילום שלא נעשית על ידו וברצונו.  

עוד יש לומר, שמכיון שהמסרטה פועלת באופן רציף, השימוש בה דומה למי שנתן את החיטים ברחיים ותיכף נטחנו כגרוגרת שכתב המגן אברהם שם שמעשה זה מתייחס אליו ישירות ובאופן זה אין צד לייחס את הפעולה למים. וממילא אף כאן יש לייחס את הפעולה לאדם המדבר כנגד המצלמה. ומטעם זה, אין לדון להתיר באופן זה משום גרמא שפטור עליה בכל מלאכות שבת (שבת קכ, ב; שו"ע שלד, כב ומשנ"ב שם), משום שהיתר גרמא הוא כאשר המלאכה עצמה אינה נגמרת במעשה האדם עד שיבוא כוח אחר ויגמור אותה. אבל בהסרטה, הרי מיד כשמשמיע המתפלל את קולו הוא נקלט במצלמה ונעשית המלאכה, וזהו מעשה בידיים ולא גרמא.

לאידך גיסא, לכאורה דומה הדבר למה שאמרו בגמרא (חולין טז, א, והובא בשו"ע יו"ד ז, א), שאם קבע סכין בגלגל של אבן או עץ, ומסבב את הגלגל על ידי מים, ולאחר מכן הוא מקרב את צוואר הבהמה שישחט על ידי הגלגל, נחשב הדבר כגרמא והשחיטה פסולה, ולפי שאינו אלא כח שני. ואף כאן המצלמה פועלת מאליה כל הזמן, והאדם רק בא לתחומה.

זאת ועוד, בביאור שיטתו של המגן אברהם כתב החתם סופר (הג' שו"ע שם סוף הסימן), שהנותן חיטים לריחיים של מים נחשב כגרמא בעלמא, משום שלא החמירה תורה אלא במלאכה שהיא כעין מלאכת זורה שהיתה במשכן, שאין אפשרות לעשותה אלא על ידי גרמא, וכך היא דרכה גם בימי החול, אבל לענין טחינה שעיקרה בריחיים של יד שהוא מעשה בידיים, אין הטחינה בריחיים של מים נחשבת מלאכת מחשבת. ואם כן פשיטא שאף בנידון דידן, כיון שעיקר מלאכת הכתיבה והצילום היא על ידי מעשה בידיים ולא באופן שעומד מאליו כנגד מצלמה קיימת, אין כאן מלאכת מחשבת, וחשיב גרמא.

[הלום ראיתי בסוף הספר מנחת יו"ט על קצש"ע, שהדפיס שם הסכמתו של רבי חיים לערמאן האדמו"ר מדאברין ופלאצק, ואחר ההסכמה וההערות שהציב שם לספרו מנחת שבת, כתב לדון, האם מותר לעמוד בשבת לפני נכרי שיש לו מכונה פוטוגרפית שלא הכין אותה בשביל הישראל, והנכרי יצלם אותו באמצעותה (ומתוך דבריו משמע שסובר שיש איסור מן התורה בפעולת המכונה, ודן אם יש לישראל דין של מסייע או דין גרמא).

ולפענ"ד נראה, שכל הנדון דידן הוא רק באדם המדבר אל רשמקול פועל, שעל ידי קולו נרשם מיד הקול לעולמים, והוא פועל בו רישום זה, אבל העומד לפני המצלמה, אפילו יעמוד שם יובל שנים לא יצטלם אם לא יפעיל אדם את המכונה, וא"כ הוא עצמו אינו מסייע כלום ואינו פועל דבר בגוף המלאכה, אלא הוא רק כעין החפץ שבו נעשית המלאכה.  ומכל מקום כאמור יש לדון, שמא גם כאן אין המתפללים נחשבים כעושי מלאכה, שהרי הם בסך הכל מתנהלים כדרכם, והצלמים המקליטים עושים בהם מלאכה כחומר ביד היוצר].

בשאלה דומה דנו פוסקי דורנו, האם מוטלת חובה על האדם להימנע ממעבר מול מצלמות אבטחה הפזורות בכל קרן רחוב ובמבנים שונים כבתי חולים ועוד. ונטיית הפוסקים להקל בזה, לא מיבעיא במצלמות מעגל סגור כשהתמונה אינה נשמרת, אלא אף אם התמונה נקלטת ומאוכסנת שלא לדעתו ורצונו של האדם המהלך שם יש מקום להקל, מכיון שאין רצונו של האדם להצטלם, והרי זה קל יותר מפס"ר דלא ניחא ליה, ואין זה בגדר מלאכה כלל, כיון שפעולה זו מרוחקת ממנו והוא אינו עושה בה שום פעולה ממשית. ראה שש"כ (כג, סד), ובשו"ת שבט הלוי (י, ס) וכן תשובתו בספר אורחות שבת (ח"א בירורי הלכה, וראה שם פט"ו, לה ופכ"ו הערה נז), ובשו"ת יביע אומר (ט, לה) ובתחומין (יד) ועוד.

ובביאור הדברים נראה לומר על פי סברתו המחודשת של האבני נזר (או"ח, קצד), שכתב בטעם ההיתר לסגור דלת כשצבי נמצא בבית, כאשר אין כוונתו לצידת הצבי אלא לשמירת הבית. כי מה שאמרו דפסיק רישא אסור מן התורה אף שאינו מתכוין, הוא דוקא במלאכה שאדם עושה בגוף הדבר, כאותו הגורר מיטה וספסל ועושה חריץ, אבל זה שסוגר את דלת ביתו ואינו עושה כל פעולה בצבי, כיון שאינו מתכוין לכך דינו כגרמא בעלמא.

והיינו, שאף שמלאכת הצידה כך היא לעולם, והרי הוא כזורה ורוח מסייעתו הנ"ל, לא אסרה תורה פעולה כזו כאשר היא נעשית שלא במתכוין, ואין כאן אלא גרמא בעלמא. ויש לדון, שאפשר שכך הוא גם לענין אותן מצלמות, שהואיל ומעשיו של האדם אינם בגוף המצלמה, דהוא הולך כדרכו, גרמא בעלמא היא כיון שאינו מתכוין לכך [ואף שיש לחלק בין הנדונים, דסו"ס נעשית פעולה בגוף המסך, בשונה מצידת הצבי שלא נעשה דבר בגופו, מ"מ נראה שמצד הסברא אין בכך חילוק, דהטעם הוא משום גרמא, והיינו שכאשר הפעולה של האדם עצמו אינה נעשית במישרין אלא באופן עקיף, כל שאינו מתכוין לכך הרי זו גרמא בעלמא].

וכיון דנתבאר שלכל היותר מדובר בכתיבה שאינה מתקיימת האסורה רק מדרבנן, וכאמור לעיל מדובר בגרמא, ובפסיק רישא דלא ניחא ליה, ולדעת התרומת הדשן (הובא במג"א שיד, ה) אף פסיק רישא דניחא ליה מותר לגמרי באיסורי דרבנן [אף שהפוסקים חלקו בזה, ראה מגן אברהם שם], נראה פשוט שאין בזה איסור לאותם המתפללים בבית הכנסת גם כאשר יש מסך פעיל, ובפרט שכמעט מן הנמנע להזהר בזה בזמנינו, שהרי גם ללא אותן מצלמות שבבית, כל אדם העובר ברחוב מצולם ומוסרט על ידי אין ספור בתי עסק ולווינים וכו'.

מסקנה

לדינא יש להורות שמוטב שלא יבואו צלמים אלו כלל בשבתות ויו"ט, ויש להשתדל שיבואו לפני התקדש החג ויצאו לפני ברכו וכדומה, ובאופן זה גם אם חלילה יש ישראל ביניהם, לא יעברו על איסורים בתוככי בית הכנסת ביו"ט ובשבת. ואם לא הצליחו להיפטר מהם, מצד שלום המלכות וכדו', אין אנו אחראים על מעשיהם. ועל כל פנים לא ידברו המתפללים במכוון אל המצלמה או אל המיקרופון, כי יש בו משום מסייע שיש בו ממש.

ואגב אעיר, שגם בימות החול הנני רואה פעמים רבות שבאים לצלם ולהסריט באמצע התפילה, ואמנם המתוקנים שביניהם אינם מפריעים ואינם נכנסים לארבע אמות של המתפלל לטורדו ולהסיח דעתו, אבל עזי מצח שביניהם באים ומצלמים מול המתפלל בקרוב מאד, והדבר מפריע ביותר וטורד את כוונת התפילה. ואם אסרו חכמים לעבור בארבע אמותיו של המתפלל, כל שכן  שאין לצלמו בתפילתו ולהקליטו, שאין לך דבר המפריע יותר מזה, ובודאי שיש להתנות זאת מראש איתם כתנאי בל יעבור.

ועתה ראו ראיתי שלאחרונה מתמעטים והולכים המסריטים בבית הכנסת, ומשום שברוך ה' זכינו שמתקיימות תפילות בקיבוץ של רבים דבר יום ביומו, ואין בזה דבר חדש שיראו לנכון לצלמו, ונקווה שיקרב היום שלא נאלץ עוד לראות בחילול כבוד התפילה.

מענין לענין באותו ענין, בודאי אסור לתת ראיון בשבת לצוותי הטלויזיה והרדיו, אע"פ שהם גוים ואדעתא דנפשייהו עבדי, שהרי באופן זה כוונתו להצטלם ויותר יש סברא לשייך פעולה זו אליו , ואף אם נבוא לפקפק בזה, מכל מקום יש לאסור זאת ל פי מה שכתב הרמ"א (רמד, ו): "ויזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע או בקבלת המכס", ועוד דהוי זילותא דשבתא, ואף מראה שניחא ליה בחילול שבת, ואם הוא איש חשוב הוי חילול השם.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, פנחס גולדשמידט, אב"ד מוסקבה