שוליא דנגרא

שאלה:

ברור שכל המעשה היה פסול ומתועב לחלוטין ומצביע על מידות מושחתות אך כאשר נסתכל בקור-רוח בצורה של "יקוב הדין את ההר", מה בדיוק היה האיסור שהיה בשוליא-דנגרא שעל כך נחתם גזר-דינם? היא היתה פנויה ובעלה לשעבר היה בע"ח שלהם והוא "שילם" להם ע"י עבודתו. הדבר היחידי שאולי אפשר לראות כאן זה איסורי שקר במה שסיפר לבעל סיפור מצוץ מהאצבע, "לא תחמוד" על כל הפעולה שעשה להוציא אשה מתחת יד בעלה וכן "לפני עיוור" שנתן עיצה שאינה הוגנת לגרשה על לא עוול בכפה שעבר אך בלי לזלזל בזה חלילה אך האם זה איסור כ"כ חמור שעל זה לבד יחתם גזר דינם? מה גם שממשמעות הסוגיה לא משמע שזאת היתה התביעה מכך שמוזכר שם "ועל אותה שעה נחתם גזר הדין" לא היה בשעת המעשה הרע אלא כשמזג להם ונשרו דמעותיו. משמע לכאורה שכאן חלה נקודת השבר אך מה בדיוק היה כאן שיגרור את חורבן העיר?

תשובה:

מן העיון בסוגיא ברור ביותר שהנושא כאן שעליו נחתם גזר דינם אינו האיסור שבביאה, שכפי שציינת הוא גירש אותה, אלא הנבזות החולנית והרמיסה של רגשות הבעל, על ענין כזה של פגיעה בין אדם לחברו ברמה כה נחותה נחתם גזר דינם. כן, על זה שנשרו ריסי עיניו מדמעות!

מקורות:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נח עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו? מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך (רבו) ללות, אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים. קדם ובא אצלו, אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה, אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.