קיבל שעון לשמירה ולא ידע שערכו רב

שאלה:

ראובן ביקש משמעון לשמור לו על השעון, ראובן לא שמר כמו שצריך והשעון נהרס בנפילה, ראובן טוען שמדובר בשעון "gshok חדש שעולה 1200 ₪ שמעון טוען שחשב שמדובר בשעון פשוט שעולה 100 ₪ מה הדין?

תשובה:

שלום וברכה,

שומר שקיבל שעון לשמירה ופשע השומר ולא שמר או שהזיקו בידיו, חייב לשלם את שווי השעון, ואם מתברר שהשעון היה מותג יקר חייב לשלם את ערכו של השעון. סיבת החיוב מאחר ומצוי שעונים במחירים יקרים, לא נפטר השומר בטענה שלא ידעתי את ערכו של השעון.

בהצלחה.

מקורות:

הנותן דינר זהב לשמור ואמר של כסף הוא

בגמרא (ב"ק סב, א) אמר רבא הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו – משלמת דינר זהב, משום דאמר לה מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. פשעה בו – משלמת של כסף, דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. א"ל רב מרדכי לרב אשי אתון בדרבא מתניתו לה, אנן ממתניתא פשיטא לן חטין וחיפן בשעורין, שעורין וחיפן בחטין אינו משלם אלא דמי שעורין בלבד. אלמא אמר ליה נטירותא דשערי קבילי עלי, הכא נמי אמרה ליה נטירותא דדהבא לא קבילי עלי.

קיבל סייף לשמור ולא ידע שמחירו יקר

וכתב המרדכי (ב"ק אות רז) שאם קיבל סייף מגוי במשכון והשאילו לחברו ואיבדו השואל, והמשאיל דורש מהשואל ממון רב עבור הסייף, והשואל טוען  שלא ידע שהיה סייף יקר, יכול השואל לומר נטירותא של סייף יקר לא קיבלתי על עצמי, וכמו שאמרו בגמרא נתן לאשה דינר זהב ואמר לה של כסף ופשעה בו ואבדה, אינה חייבת אלא כמחיר של כסף משום שנטירותא של זהב לא קיבלה. וכן חיטים שחיפן בשעורים שחייב בעל האש דמי שעורים משום שלא ידע. דברי המרדכי הובאו להלכה בשו"ע חו"מ (סי' עב ס"ח).

היש"ש (ב"ק פ' הכונס או' לד) חולק על המרדכי, וכתב שאין ראיה מהגמרא לסייף, שבמקרה של הגמרא שפשע המפקיד שאמר לה שזה של כסף, וכן בחיטים שחיפן שלא היה לו לידע, אז שייך לומר נטירותא דכספא קבילית עלי, אבל כאן שנתן לו סייף סתם וראה אותו ולא ידע שוויו התחייב לשלם את כל שוויו, והרי זה דומה למי שקבל לשמור אבן טובה, שאינו יכול לומר חשבתי שאבן פשוטה היא. והש"ך (סי' עב ס"ק מ) דחה דברי היש"ש דמה שהגמרא מביאה שאמר לה של זהב הוא אינו פושע באמירתו, דלא אמר כן אלא כדי שתסכים לשמור, והיה על השומר לחשוב שאולי הוא של זהב [וכמש"כ תוספות שם], ובכל זאת אמרו בגמרא שפטורה מדמי זהב, וה"ה כאן שלא ידע שהסייף יקר, אינו חייב אלא דמי סייף רגיל. אכן בשומר שקיבל אבן טובה לשמור והתברר שהאבן יקרה, אינו יכול לפטור עצמו בטענה שלא ידעתי שהאבן יקרה, שסתם אבן טובה הינה אבן יקרה. וסיים הש"ך שכיון שהמרדכי סיים את דבריו בצ"ע לכן הוה ספיקא דדינא.

מדברי הש"ך שכתב שבאבן גם שלא ידע את ערכה חייב לשלם מחיר גבוה, יש ללמוד לעון שהדבר מצוי ששעון ערכו רב, וזה לא מוקע מהמציאות כמו סייף שעשוי מזהב, ולכן גם לדעת הש"ך שסובר שבסייף פטור מודה שבשעון מתחייב לפי המחיר הגבוה.

יש לחלק בין אמר המפקיד על זהב שהוא של כסף לקיבל בסתם וחשב שהוא של כסף

בקצוה"ח (סי' רצא ס"ק ד) הביא דברי היש"ש והש"ך, וכתב שבגמרא אמרו שאם נתן לה דינר זהב ואמר לה של כסף ופשעה פטורה, אבל אם הזיקה חייבת, ובפשטות ניתן היה לבאר את הגמרא, שמזיק בידיים חמור יותר מפשיעה ולכן מזיק חייב, אמנם הקצות הוכיח שלא מטעם זה חייבת אם הזיקה, שהרי מצינו במזיק באונס גמור שהוא פטור, ואילו שואל חייב באונס. אלא הטעם ששומר פטור, הוא מכיון שלא קיבל שמירה כי אם על מה שראה, ועל מה שראה קיבל עליו לשמור ולא לדבר שלא ידע הימנו, ולכן כשאמר של כסף קיבל עליו שמירה של כסף ולא של זהב, אבל במזיק התורה היא שמחייבת אותו לשלם, ולכן חייב לשלם את כל השווי שהזיק. ובשומר שקיבל שמירה של כסף גם אם אח"כ נודע לו שהדינר של זהב פטור, כיון שמתחילה לא קיבל שמירה על כך, אבל שואל שאמר לו המשאיל של כסף ואח"כ ראה שהוא של זהב, אם המשיך להשתמש חייב מחיר של זהב, כיון שבשעה שהשתמש הסכים להתחייב על מחיר של זהב. [ובנתיה"מ (שם ס"ק י) חולק שגם בשואל אם נודע ששווה יותר והשתמש אינו חייב אלא כשל כסף, כיון שאמר לו המשאיל של כסף הרי הסכים שיתחייב רק לפי מחיר של כסף]. וכתב הקצות שמ"מ אם קיבל שמירה על דבר מסוים והתייקר, אינו יכול לומר קיבלתי שמירה רק על מחיר של זול ולא של יקר, אלא חייב לפי השווי בשעת פשיעה. ונראה לבאר דבריו שכסף וזהב הינם שני דברים נפרדים, ושמירה על כסף לא יכולה לחייב שמירה של זהב, אבל יוקר אינו דבר אחר אלא מה שקיבל התחייב בשמירתו, ואם התייקר התרבה חיוב אחריותו. וכתב הקצות שלפ"ז נראה כדברי היש"ש, שאף שאם אמר לו של כסף פטור משום שקיבל רק שמירה של כסף, מ"מ אם נתן לו סתם סייף ולא ידע מחירו התחייב על כל השווי שיתברר אח"כ שהיה שווה.

הזיק חפץ ולא ידע את שוויו

בהמשך הגמרא (שם) ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה, שדייה בנהרא, אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה; יתיב רב אשי וקא מעיין ביה, כי האי גוונא מאי? א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: לאו היינו מתניתין, דתנן: ומודים חכמים לר' יהודה, במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו, שכן דרך בני אדם להניח בבתים? אמר ליה: אי דקא טעין זוזי הכא נמי, הכא (במאי עסקינן) דקא טעין מרגניתא, מאי? מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, או לא? תיקו. ונחלקו הראשונים בביאור הגמרא, דעת התוספות (ד"ה מי מנחי) שהספק בגמרא הוא גם באופן שבאו עדים והעידו מה היה בכספת האם המזיק חייב לשלם, שכיון שאין דרך להניח מרגליות בכספת לא היה לו להעלות על דעתו שיש שם מרגליות. אמנם דעת רוב הראשונים [רשב"א, רא"ש, פיסקי רי"ד ועוד] שספק הגמרא הוא האם יש תקנת נגזל שישבע הניזק, מה היה בכספת וייטול, או אין תקנה. ולדבריהם אם יבואו עדים ויעידו מה היה בכספת ודאי חייב המזיק לשלם. וכמו שכתב הרשב"א שאומר הניזק לא היה לך להזיקני.

בשו"ע סימן שפח ס"א פסק כדעת רוב הראשונים שאם הניח מרגליות בסל ובא אחר ודחף הסל למים לא נאמן בשבועה כמה היה, [כיון שיש ספק בגמרא האם נאמן]. וכתב הש"ך (סק"ו) משמע אם יש עדים כמה היה בסל חייב. אמנם הרמ"א שם פסק כדעת התוספות וז"ל: וי"א דאפילו היו עדים שהיו שם, פטור, הואיל ופשע. אמנם הש"ך (שם ובסימן עב ס"ק מ) העלה להלכה כשו"ע ורוב הראשונים.

לסיכום: דעת הש"ך כדעת המרדכי ששומר שקיבל חפץ ולא ידע שהוא יקר, אם פשע ולא שמרו אינו חייב לפי המחיר היקר, ולדינא נשאר המרדכי בצ"ע. ואם קיבל אבן [או שעון] לשמור כיון שמצוי שהוא דבר יקר חייב בכל השווי. ולדעת היש"ש והקצות כל שומר משתעבד על החפץ שקיבל לשמור, ומתחייב בכל השווי של החפץ בין אם מתברר שהיה יקר בין אם יתייקר אח"כ, ורק אם אמר שהוא זול והתברר שהוא יקר נחשב שקיבל עליו שמירה על זול ולא על יוקר. ובמזיק דבר שאין דרכו להיות יקר והתברר שהיה יקר מחלוקת שו"ע ורמ"א. והש"ך הכריע כשו"ע שחייב.