שאלה:
שלום לכבוד הרב. לגבי שבות דשבות ע"י ישראל מובא בחיי אדם כלל סב סעיף ה ומג"א סימן שז ס"ק ז. סימן שטז ס"יב ד"ה לצוד. אז למה לא רואים את ההיתר הזה בפוסקי הדור האחרוני אחרונים? מנסים להסתיר היתר זה? אז למה להתיר דבר זה מלכתחילה?
תשובה:
תמהני מאוד על שאלתך… הרי המגן אברהם שציינת בסי' שז ז הוא גדול המחמירים… הוא אמנם מתחיל שמעיקר הדין יש להקל בשבות דשבות במקום צער אפילו בישראל, אבל לאחר מכן מאריך מאוד לומר שאין להקל בכלל בדינים אלו, ואפילו שבות דשבות על ידי גוי יש לאסור לעיתים, ולכן אין לדמות בזה מלתא למלתא ואין להקל אלא באופנים שמבוארים בפוסקים במדוייק על אותו מקרה… כך שאין לך מחמיר גדול מהמגן אברהם. החיי אדם שאכן מיקל כדבריך, הרי כתב שאין לעשות כן אלא בצינעה ולא בפרהסיה כדי שלא יראו המון העם ויטעו לעשות זאת גם במקום שאינו הפסד גדול… ועל כולנה הרי העלמת את דברי החולקים הפרי מגדים שציינתי לך בתשובה קודמת שכותב להדיא שרק על ידי גוי אסור שהוא על דברי המגן אברהם ההוא שציינת, וכ"כ בשו”ת מהר”ם שיק או”ח סי’ קכא, וראה ביאור הלכה סי’ שמט שהסתפק בזה, וע”ע חזון איש סי’ קג ס”ק יט.
כבוד הרב. אשמח מאוד אם הרב יתייחס לביאור הלכה בסימן שטז ס"יב ד"ה לצוד שמתיר שבות דשבות ע"י יהודי
הוא מצרף לזה שם עוד שני טעמים: שיטת הגר"א בבעלי חיים שחוזרים מעצמם שיש היתר גמור לדבריו, שבמקום היזקא לכתחילה לא גזרו גזירה ספציפית זו של צידה, וזה כבר נכנס לסברת המגן אברהם שאין לדמות מלתא למלתא בדברים אלו, כי אם לכתחילה לא גזרו הרי אין נושא. וציינתי לדבריו במקום אחר שאכן מסתפק בשאלה זו.
השאר תגובה