כהן שמחל על כבודו

שאלה:

שלום. האם כהן שכובד לזמן רשאי למחול ולתת לת"ח שאינו כהן לזמן והאם הוא או אדם אחר שזימן כשיש שם כהן עובר על מצות וקדשתו ואע"פ שהכהן מחל

תשובה:

שלום וברכה

הרמ"א נקט שכהן שמחל על כבודו כבודו מחול, אמנם הט"ז כתב שרק כאשר יש לו בכך תועלת או הנאה.

מקורות:

כתב הרמ"א בהלכות נשיאת כפים (או"ח סי' קכח סמ"ה): "אסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך". שורש דין זה הוא בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ה), ויליף לה מפסוק (עזרא ח, כח): "וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה' וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ" – "מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל". איסור זה, כתבו הרבה אחרונים, אינו אלא מדרבנן, והדרשה אינה אלא אסמכתא (עי' 'יפה מראה' ירושלמי שם בהגהה; 'מגן גבורים' או"ח סו"ס קכח, ועוד). ויש סוברים שיש בכך איסור דאורייתא, לפי שהוא בכלל 'וקדשתו' הנאמר בכהן (ויקרא כא, ח), שמצוה לכבדו, וכל שכן שאסור לבזותו ולהשתמש בו (עי' שו"ת כת"ס או"ח סי' טו).

אכן מקור דברי הרמ"א הוא ב'מרדכי' (עמ"ס גיטין אות תסא), וז"ל: "מעשה בכהן שיצק מים על ידי ר"ת, והקשה לו תלמיד, הא שנינו בירושלמי 'המשתמש בכהונה מעל', והשיב לו, אין בהם קדושה בזמן הזה, דקי"ל בגדיהם עליהם – קדושה עליהם, ואי לא – לא. והקשה, אם כן כל מיני קדושה לא ליעבד להו, ושתיק ר"ת. והשיב ה"ר פטר, דנהי דיש בהן קדושה, יכול למחול, כדאמרינן פ"ק דקדושין (כא:) 'אין כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום', והשתא בלא הך טעמי, תקשי היאך מצי משתעביד ביה, אלא ודאי מצי מחיל, והלכך איצטריך לטעמא לבעל מום, דאם כן היה נרצע" (וכ"ה בשו"ת מהר"ם רוטנברג דפוס לבוב סי' קטז). ואמנם ישנם מרבותינו הראשונים שחולקים על שיטת הר' פטר, וסוברים דמחילת כהן אינה מועילה וגם אם מוחל אסור להשתמש בו, ואין להוכיח מעבד עברי, כי אם שבשכר מותר להשתמש בכהן, כי כשנמכר הכהן לעבד עברי הרי נמכר בשכר, ולכן מותר להשתמש בו (עי' סמ"ג עשין פג; שו"ת מהר"ם שם בשם י"א; תוס' חכמי אנגליה קדושין שם; ועי' שו"ת כת"ס שם).

והקשה ה'טורי זהב' (שם סקל"ט) על הרמ"א, שפסק כהמרדכי, מסוגיית הגמרא במכילתין (פח ע"ב): "מנין, שאם לא רצה [-כהן להתקדש מן טומאה ומנשים פסולות (רש"י)] דפנו [-הכהו וקדשו בעל כרחו (רש"י)], ת"ל 'וקדשתו' – בעל כרחו", וכלשון הט"ז: "… הא קי"ל וקדשתו בע"כ, דאם נשא גרושה כופין אותו שיגרשה כדאיתא בהאשה רבה: 'אם לא רצה דפנו', פירוש, שמיסרין אותו ביסורין, ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו".

מכח קושיא זו חולק הט"ז על פסק הרמ"א, וכתב: "ונראה לי, דהטעם דיכול למחול הוא, משום דיש לו הנאה מזה, ולא אסרה התורה עליו מידי דהוא ניחא ליה בכך, אם לא במה שאסרה תורה בפירוש עליו, אבל שאר דבר לא… וההוא כהן שיצק מים לר"ת ודאי הוה ניחא ליה שזכה לשרת בקודש, וזו היא קדושתו. ונראה דהא דשתק ר"ת, לאו משום שלא היה ידע להשיב, אלא שלא רצה ליטול שם תלמיד חכם עליו, ולומר שבשביל זה הוא מותר… ולפי זה כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים, נראה שאסור להשתמש בו, והוי כמועל בהקדש אע"ג דמחיל".

ובכדי ליישב את שיטת הר' פטר מהקושיא מסוגייתנו, נכון להביא את דברי השו"ע הרב (סי' קכח ס"ס), וז"ל: "אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה, וכמועל בהקדש הוא, שהרי נאמר 'וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב', ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד, ואם הכהן הוא מוחל על כבודו מותר, שהכהונה שלו היא, ויכול למחול כבודו, וליתן רשות לישראל להשתמש בו. ויש מי שאומר, שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אלא אם כן יש לו איזה הנאה, כגון בשכר או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה שזכה לשרת בקודש, אבל אם אין לו שום הנאה מזה אינו יכול למחול, שנאמר 'וקדשתו' ודרשו חכמים 'קדשהו בעל כרחך'". וממשיך השו"ע הרב: "והעיקר כסברא הראשונה, שהרי יכול ליתן רשות לישראל לקרות ולברך לפניו, אע"פ שאין לו שום הנאה מזה… ואין אומרים 'וקדשתו' – 'בעל כרחך', אלא בדברים התלויים בקדושת הכהנים, שאינו רשאי לחלל קדושתו ולישא גרושה וכיו"ב, לפי שקדושת הכהנים לא ניתנה להם ליהנות בה גופם וכו', שמצות לאו ליהנות ניתנו, אלא גזירת מלך היא עליהם שיהיו קדושים, הואיל ונבחרו לשרת למלך הקדוש וכו', לפיכך אינה בידם למחלה. אבל כבוד הכהונה ניתן להם להנאתם, לעלות לתורה ראשון, וליטול מנה יפה ראשון, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה, כבוד זה הנאת הגוף הוא, לפיכך הוא בידם למחול כבודם, ורשאי ליתנו לישראל אם רצה, כי רצונו של אדם זהו כבודו".

כיוצא בזה כתב הגריעב"ץ ב'מור וקציעה' (או"ח סי' כח): "והיינו דווקא בדבר כבוד מצי מחיל, משום דהא כתר תורה גדול מכתר כהונה, ואפ"ה קיי"ל 'הרב שמחל על כבודו כבודו מחול', מכל שכן כבוד הכהונה דקיל מניה… אבל ודאי אין זה ענין למה שמוזהרין לקדשו בלאוי יתירי, דמאן מחיל, מאן שביק, ואפילו לימוד לא היה צריך" וכו', יעו"ש.

ותוכן דבריהם אחד הוא, שקדושת הכהונה וכבוד הכהונה שני ענינים נפרדים המה, כי יש דינים הנהוגים בכהנים ונובעים מקדושת הכהונה, וקדושה זו אינה ביד הכהן למחלה ולהסירה ממנו, ובדבר זה תלויים כל איסורי נישואין בכהן, וכן כל כלל דיני טומאה שהכהן מוזהר עליהן, וקדושת כהונה שורה על הכהנים בעל כרחם, ולא ניתן להסירה, ועל כן שפיר מקדשים את הכהנים בעל כרחם, וכופים אותם על כך. אכן, דברים ששורשם מפאת כבוד הכהונה, וניתנו לכהנים להנאתם, יפה כוחם למחול דברים אלו, כי רצונו של אדם זהו כבודו. וכמו כן איסור שימוש בכהנים – שורשו ממצות כבוד כהונה, והכהן יכול למחול על כבודו, ולכן מותר להשתמש בכהנים על ידי מחילתם (ע"ע 'ברכי יוסף' שם סק"ד, 'מנחת חינוך' מצוה רסט בארוכה).