חיוב נשים במצוות השבת

[1] סוגית הגמ' המובאת לעיל לענין שתיית יין לנשים, עוסקת לפי פשוטם של דברים ביין הרשות – באלו מקרים יכולה האשה לתבוע מבעלה שיספק לה יין כחלק מצרכי סעודתה. אולם, יין של מצוה, וכגון שהיא נצרכת לכך למצות קידוש [כשאין הבעל מצוי אצלה לקדש עבורה וכדו'], לכאורה מלתא דפשיטא הוא שחייב הבעל ליתן לה, שכן מכלל מחובותיו של הבעל הוא לדאוג לאשתו לכל הנצרך לה לקיום מצוותיה, וכפי שיתבאר להלן פרק לא דין ד, ומצינו שנחלקו בדבר גדולי האחרונים:

דהנה, בסוגית הגמ' בכתובות (סה ע"א) אמרו: "רגילה – נותנים לה כוס אחת, אין רגילה – נותנים לה שתי כוסות". ובהפלאה שם כתב, דכך הוא פירושם של דברים: היתה רגילה בשתיית יין נותנים לה כוס אחת בכל יום, לא היתה רגילה לשתות יין כלל, נותנים לה שתי כוסות בכל שבוע. האחת לקידוש, והשניה להבדלה. [דלקידוש של לילה אינה צריכה, שהרי היא אוכלת עמו ויוצאת יד"ח בקידוש ששומעת ממנו. ועוד, דאף אם אינו מצוי בבית, מכל מקום יכולה היא לקדש על הפת. משא"כ לענין קידוש של יום, שאין מקדשין על הפת משום דלא מינכרא מלתא וכדלהלן]. ונמצא לדבריו, דהיא גופא פירושה דההיא סוגיא, דאף שאינה מורגלת בשתיית יין חייב הבעל ליתן לה שתי כוסות יין הנצרכות לה לקיום מצוות היום.

אולם בפני יהושע שם כתב, דכיון ששתיית יין מרגילה לחטא (עי' נזיר ב ע"א, סוטה ב ע"א וברש"י שם ד"ה יזיר, יומא עו ע"ב וברש"י שם ד"ה שמביא), אין ליתן כלל יין לאשה, ואפי' את אותו המעט הנצרך לה לקידוש ולהבדלה. ולכך, יש לה לחזר אחר אדם אחר שיוציאנה בברכתו [ואין היא יכולה לטעון שרצונה לקיים את מצות הקידוש בעצמה משום דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", דלענין קידוש לא אמרינן הכי, וכמבואר בס' תוספת שבת סי' רעג, ועי' מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' נט].

[בעיקר האי דינא האם אשה יכולה לצאת ידי חובת קידוש בשמיעה מאחר, עי' דגול מרבבה (או"ח סי' רעא), דכיון דהבעל יצא ידי חובתו מדאורייתא בקידוש שבתפילה אפשר שאין האשה יוצאת בברכתו, דנשים אינן בכלל ערבות ולא נאמר בהן דינא ד"יצא מוציא", וכמבואר ברא"ש (ברכות פ"ג סי' יג), ובתלמידי רבינו יונה שם (יב ע"א מדפי הרי"ף), וע"ע שו"ת מוצל מאש (ח"א סי' יב) סמא דחיי (או"ח סי' יג), חלקת יואב (ח"א סי' לו), חקרי לב (או"ח סי' מח), ושו"ת כתב סופר (או"ח סי' כט). מיהו יעויין שו"ת רעק"א (סי' ז) דפליג על דברי הדגול מרבבה בהא, וס"ל דנשים נמי איתנייהו בכלל ערבות, ודחק לפרש כוונת הרא"ש, דכיון דנשים אינן חייבות בברכת המזון מדאורייתא נחשבות הן לענין זה כמי שאינו "בר חיובא", ולכך לא שייך בהו דין "יצא מוציא", משא"כ לענין שאר ברכות. כדבריו נראה בס' תשב"ץ קטן (סי' קעו), ארחות חיים (הל' מגילה אות כד) ומג"א (סי' תרצב ס"ק ה). וע"ע פמ"ג (סי' רעא משב"ז ס"ק א, סי' תפט משב"ז ס"ק ב, סי' תרפט א"א ס"ק ד, ופתיחה כוללת ח"ב אות טז), שו"ת חת"ס (או"ח סי' כא, שהורה שיכוון כל אחד שלא לצאת ידי חובה באמירת הקידוש בעת התפילה, שאל"כ אפשר שלא יוכל להוציא את אשתו ידי חובתה), שו"ת בית שערים (יו"ד סי' רכ), שו"ת אבני נזר (או"ח סי' תלט, יו"ד סי' שכג), ושו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' פז, עיי"ש שכתב, דראוי לכל אשה שלא התפללה ערבית, שתאמר את מילות הקידוש בלחש יחד עם הבעל)]. 

הן אמת דיש להקשות לדרכו של ההפלאה, מפני מה חייבו חכמים את הבעל ליתן לאשתו יין לקידוש ולהבדלה, הרי היא יכולה לצאת ידי חובתה בחמר מדינה. וצ"ל, דכיון דלכתחילה עיקר מצות הקידוש אינו אלא על היין, אין הבעל רשאי לדחותה אצל חמר מדינה.

[בעיקר דין חמר מדינה בקידוש והבדלה, עי' פסחים (קז ע"א) וברשב"ם (שם) והרא"ש (שם סי' יז), דאדם יוצא ידי חובתו בחמר מדינה בין בקידוש בין בהבדלה. אלא דלענין קידוש של לילה עדיף טפי לברך על הפת ולא על חמר מדינה, כיון שעיקר הסעודה אינה אלא לצורך הפת. לעומת זאת, בקידוש של שחרית עדיף טפי לברך על חמר מדינה, דכיון שאין אומרים ברכת קדושת היום, אם יברך על הפת, לא מינכר כלל שכוונתו למצות קידוש, ועיקר מצות הקידוש הוא להבדיל בין מידת שבת למידת חול, וכמבואר בפסחים (קו ע"א). ומכל מקום מבואר, דהקידוש על חמר מדינה אינו לכתחילה. וע"ע תוס' שם בשם רבינו תם, הגהות מימוניות (שבת פכ"ט אות ס) בשם השאילתות ורב שרירא גאון, סמ"ג (עשין כט), ס' הבתים (עמ' רכ) בשם רבינו יהונתן, טור (או"ח סי' רעב), ובשו"ע (שם סעי' ט). וביותר, דהא לדעת הרמב"ם (פכ"ט הל' יז) אין ראוי כלל לקדש על חמר מדינה, וגם ביום עדיף טפי שיקדש על הפת אף דלא מינכר ממעשיו שכוונתו למצות קידוש, וכ"כ הראב"ד בהשגותיו (שם הל' י). וע"ע מש"כ הטור שם בשם רב האי ורב עמרם (בסידורו ח"ג סי' מ), ובהגהות מימוני שם בשיטת הרי"ף ורשב"ם פסחים שם, רש"י ברכות (נא ע"ב) וסוכה (נו ע"א), חידושי הרשב"א הר"ן והריטב"א (שבת כג ע"ב), ובהשלמה (שבועות כ ע"ב)].

ומ"מ, בזמנינו שנהגו לקדש על מיץ ענבים [ראה שו"ת משנה הלכות ח"י סי' פז, וחי"א סי' שעו], ודאי סגי בהא ואין צריך ליתן לה יין דוקא, ובזה הרי אין חשש ניוול כלל.

עיקר מה דנקט בהפלאה דנותן לה כוס אחת להבדלה, צ"ע קצת, שהרי הכרעת הפוסקים שאשה לא תבדיל לעצמה (עי' רמ"א סי' רצו סעי' ח), ומשום שחשש לדעת הסוברים דנשים פטורות מהבדלה והוי ברכה לבטלה. מיהו בב"ח שם כתב דלכו"ע יכולות לחייב עצמם בכך, וכמו שיכולות לחייב עצמם בכל מצוות עשה שהזמן גרמן, וכן הסכים שם במג"א. אלא דיעוי' משנ"ב שם (ס"ק לה) שהקשה, דאף אי איתא לדברי הב"ח, הא מ"מ קפדינן שלא ליתן לנשים לשתות מכוס של הבדלה [ראה אליה רבה (שם ס"ק ד), תוספות שבת (שם ס"ק ה), וערוך השולחן (שם סעי' ה). אולם, ראה לקט יושר (דף נז), דהתרומת הדשן נתן לאשתו לשתות מיין של הבדלה], וא"כ היאך תבדיל לעצמה והיא אינה יכולה לשתות. ומחמת קושיא זו מסיק, דכשאין לה מי שיבדיל עבורה היא מותרת לשתות (וראה שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' לט, לענין אשה שאינה מתענה בתשעה באב שחל להיות במוצ"ש), ולפי"ז אתי שפיר.

[2] בשו"ת הגרעק"א (מהדו"ק סי' א ובהשמטות שם) כתב, דנשים קיבלו עלייהו קידוש של יו"ט כמו שקיבלו על עצמן שאר מצוות עשה שהזמן גרמא הנוהגות במועדות. יתירה מזו כתב בשו"ע הרב לבעל התניא (סי' רעא סעי' ה), עיי"ש דנשים מחוייבות בקידוש היום ביום טוב מדברי סופרים (ועי' פתחי תשובה או"ח סי' תקכט סעי' ב), ומבואר, דחיוב גמור הוא ולא משום קבלתן לחוד. ולפי"ז ודאי צריך ליתן לה יין לקידוש היום.

יתירה מזו הוסיף הגרעק"א שם, דכיון שגם הנשים מצוות במצות שמחת יו"ט, יש לאשה לאכול בשר ולשתות יין ביום טוב משום שמחה. ולדבריו, יש ליתן לה יין גם לשם מצות שמחה.

[3] רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' י). והיינו, שיתן לה ב' סעודות בכל יום מימות השבוע, סעודה אחת ביום ו', ג' סעודות בשבת, וסעודה אחת למוצאי שבת (בית שמואל סי' ע ס"ק ג). אבל בדרישה (ס"ק ב) כתב שא"צ ליתן לה סעודה במוצאי שבת, ולדבריו, יתן לה רק י"ד סעודות בכל שבוע [ועוד אחת לארחי פרחי, אלא שהרמב"ם לא הזכירה, וכדלהלן דין כא].

בב"ח שם הוסיף עוד, כי אף שכלל נקוט בידינו שאין נותנים לעני מקופה של צדקה אלא ב' סעודות בשבת ולא יותר, אשה שאני, דכיון שהבעל חייב ליתן לה את כל צרכיה, אף זה בכלל [מיהו בשו"ע יו"ד סי' רנ סעי' ג מבואר ע"פ מה ששנינו שלהי מסכת פיאה, דלכל עני נותנים ג' סעודות בכל שבת, וצ"ע].

בכנסת הגדולה (השמטות הגה' הטור ס"ק א) העיר, דכיון שהיא אוכלת עם בעלה בליל שבת [ראה להלן פרק ג], א"צ לכאורה ליתן לה אלא שתי סעודות בשבת ולא יותר, ופי', דדברי הרמב"ם אמורים כשאין בעלה בעיר, ועי' עוד מש"כ בזה בספרו דינא דחיי (לאוין פא). באופן אחר י"ל, דמיירי שנתרצתה לו לאכול לבדה, וכ"כ בעל התוס' יו"ט בהגהותיו על הטור שם.

סעודה שלישית בנשים

והנה, לכאורה דברי הפוסקים הנ"ל מיוסדים על כך שנשים חייבות בסעודה שלישית כאנשים, וכדפסק שו"ע (או"ח סי' רצא סעי' ו). ובאמת יעויין בשבלי הלקט (סי' צג) דמכאן עיקר המקור לחיוב נשים בסעודה שלישית, דלענין המשרה את אשתו ע"י שליש (כתובות סד ע"ב) מקשינן בגמ': "שיתסר הוי (ומשני): כמאן כרב חדקיא דאמר חייב אדם לאכול ד' סעודות בשבת, ואפי' תימא רבנן, דל חדא לארחי פרחי". הרי דפשיטא ליה לגמ' שג' סעודות ודאי חייב בעלה ליתן לה ביום השבת.

מיהו בס' דמשק אליעזר (שם ס"ק טז) כתב לפקפק בראייתו זו, וזאת ע"פ מאי דשנינו (שבת קיז ע"ב) "מצילין בשעת הדליקה מן הבית מזון ג' סעודות הראוי לאדם והראוי לבהמה", וכ"ה בשו"ע (או"ח סי' שלד סעי' א).

ומשמעות הדברים היא, שכשם שמצילין לאדם מזון ג' סעודות כך הוא גם לבהמה. ומוכח דאף שהבהמה אינה בכלל דין ג' סעודות בשבת, מכל מקום כיון שבעליה מתעתד לאכול ג' סעודות בשבת עליו להאכיל כך גם לבהמתו, משום שאסור לאדם להקדים את אכילתו לאכילת בהמתו. ואם בבהמתו הדין כך, כ"ש באשתו הסמוכה על שולחנו ועולה עמו, דחייב הוא ליתן לה ג' סעודות ביום השבת כפי שהוא נוהג.

הן אמת, דיש מקום לפקפק בטענה זו, שהרי לענין אכילת בהמה מקרא מלא דיבר הכתוב "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים יא, טו), ורק אח"כ "ואכלת ושבעת", לומר לך, שצריך להקדים מאכלה למאכלו, משא"כ באשתו שאינו חייב ליתן לה אלא כפי מנהג אנשי המקום ולא יותר. וכיון שמנהגם בימות החול היה לאכול ב' סעודות, וסעודה שלישית בשבת היו אוכלים משום מצוה בעלמא, א"צ ליתנה לה, משום שאינה בכלל מצוה זו. אלא דמ"מ סברא יש בדבר, דכיון שהאשה טפלה לבעל במאכלו, ורגילה היא לסעוד עמו על שולחנו, יש לחייב את הבעל להשוות אכילתו לאכילתה, וליתן לה מזון לסעודה שלישית אף אם אינה חייבת בסעודה זו מעיקר הדין, דהא "עולה עמו ואינה יורדת", ועי' תפארת ישראל (שבת שם). [מיהו יש סוברים, שבשבת ויו"ט אדם רשאי לאכול קודם שיתן לבהמתו, וראה מש"כ בזה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' לב).

עוד כתב בדמשק אליעזר שם לפקפק בראיתו של השבלי הלקט מהך דסוגין, דהנה בסוגית הגמ' בפסחים (קט ע"א) לענין חיוב שמחה ברגל, סבר ת"ק שנשים מחוייבות בשתיית יין משום שמחה כאנשים, ומשום כך יש לחייב את הבעל לתת יין לאשתו ברגל. ולכאורה, אי איתא דמחמת דין "עולה עמו ואינה יורדת" חייב הבעל לתת לאשתו ממזונותיו כפי שהוא אוכל, א"כ יש לחייב את הבעל לתת יין לאשתו ברגל אף בלא שתתחייב בשמחה, אלא משום שחייב הוא להשוותה אליו בשיעור המזונות. וע"כ צ"ל, דאין הבעל חייב לתת לאשתו אלא כפי הנהוג במקומם, ומה שהוא מוסיף באכילתו משום מצוה אינו חייב ליתן לה [מיהו טענה זו יש לדחות לכאורה, שהרי לדעת רוב פוסקים חיוב מזונות אינו אלא מדרבנן ואילו מצות שמחה ילפינן מקרא, ואפשר שלכך טרח התנא לחייב את הבעל בכך אפי' מדאורייתא].

יתירה מזו הקשה בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' סא), דהא לענין סעודה שלישית קיי"ל דאי בעי פטר נפשיה במיני תרגימא (עי' שו"ע שם סי' רצא סעי' ה), וא"כ מפני מה חייבוהו לבעל ליתן לה בשבת ג' סעודות פת, וכי משום שרוצה האשה לקיים חובתה באופן המהודר יותר יכולה לכופו לכך.

וע"כ צ"ל דהטעם דחייב לה ג' סעודות ביום השבת אינו משום שמחוייבת בכך, אלא דכיון ד"נשים סומכות רשות", ויכולה היא לקבל על עצמה לקיים מצוות שהזמן גרמא, אמדינן דמסתמא אדעתא דהכי נשתעבדה לו שיתן לה את כל צרכיה, ובכללן שתוכל לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא שפטורה מקיומם, באופן הראוי יותר לכתחילה, וא"כ אין כל ראיה מסוגיא זו דנשים חייבות בסעודה שלישית [מיהו ראה שו"ת דברי יציב או"ח סי' ה אות ז שהאריך להוכיח דאשה נשואה אין לה לקבל על עצמה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, דהטעם שפטרוה ממצוות אלו הוא כדי שתהיה פנויה לקיים את שעבודיה לבעלה כראוי, וממילא, אם תקבל על עצמה מצוות אלו הרי זו חומרא דאתי לידי קולא, ויש לחשוש שיביא הדבר לקטטה בבית].

וביותר, דהא בחי' הר"ן (שבת שם) פי', ד"הראוי לבהמה" שמותר להציל מן השריפה, אין הכוונה שיעור ג' סעודות, אלא זהו שיעור המזונות שנצרכת לו לאכילת אותו היום, ולדבריו כלל אין להקשות מסוגיא זו ע"ד השבלי הלקט, דהא חזינן להדיא דאשה עדיפא דחייב ליתן לה ג' סעודות בשבת, ועי' שו"ת דברי מלכיאל (ח"ו סי' ד) שהאריך בזה.

[אגב אורחין נראה לומר, דלענין מה שכתבו הפוסקים שם סי' שלד סעי' א, דדוקא בעל הבית ובני ביתו אינם מותרים להציל אלא כדי צורך סעודתם, אבל אחרים מותרים להציל יותר מכך, אשה שאמרה "איני ניזונת ואיני עושה", נחשבת כ"אחרים" לגבי בעל, כיון שאינה ניזונת ממנו, ומותרת להציל. ושמא יש לחלק, דבאחרים אין לחוש שמא יכבו את השריפה להצלת הממון, משא"כ באשתו שדעתו קרובה אצלו דאיכא למיחש להכי אף שאינה ניזונת מנכסיו, וצ"ע. ועי' שו"ע הרב לבעל התניא שם שהחמיר בזה גם לענין אחרים, ולדבריו ליכא נפק"מ בהכי].

טעם נוסף מצינו לחיוב נשים בג' סעודות, ע"פ מש"כ הר"ן (שבת מד ע"א מדפי הרי"ף), דבכל מצוות השבת האיש והאשה שוין, וכדילפינן (ברכות כ ע"ב): "זכור ושמור – את שישנו בשמירה ישנו בזכירה", ובכלל זה כל חיובי שבת, הובאו הדברים במג"א (סי' רצא ס"ק יא).

ומכל מקום נמצאנו למדים, ששני טעמים יש לחייב לבעל ליתן לאשתו פת לסעודה שלישית: או משום שהיא מחוייבת בכך, או משום שאדעתא דהכי נישאה לו, שתוכל לקיים כל מצוות עשה שהזמן גרמא בהידור כאנשים.

אכילת פת לנשים ביו"ט

נפק"מ איכא בין הנהו תרי טעמי, לענין מצות אכילת פת ביו"ט. דהנה, בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' יא, ובהשמטות שם) כתב, דנשים פטורות מאכילת פת ביו"ט, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ואף אם חיוב אכילת פת משום שמחה הוא, אשה בעלה משמחה ואין מצוה זו מוטלת עליה, עיי"ש שהוכיח כן מדברי הראב"ד בהל' חגיגה פ"א הל' א). ונמצא לדבריו, דלענין חיובו של בעל לתת לאשתו פת לסעודת יו"ט, יהיה הדין תלוי בשני הטעמים הנ"ל: דלהצד שסיבת החיוב ליתן לה ג' סעודות פת בשבת היא משום שהאשה מחוייבת בג' סעודות אלו, יו"ט שאני דאינה חייבת לאכול פת בדוקא ויכול ליתן לה מאכלים אחרים. אולם, להצד שסיבת החיוב היא משום דאדעתא דהכי נישאה לו שתוכל לקיים גם מצוות שהיא פטורה מקיומן, ה"ה נמי בהא.

מיהו יעויין בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ב סי' נה) שצידד לומר דנשים חייבות בסעודת יו"ט, ועי' שדי חמד (מערכת יו"ט סי' ב אות ו) דלכל הפחות ביו"ט של עצרת נשים חייבות, וכדאמרינן (פסחים סח ע"ב) "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא" ואף נשים זכו בקבלת התורה, עיי"ש.

[4] הטעם לחיוב פת בכל אותן הסעודות, הוא משום שעיקר סעודת שבת אינה אלא בפת (עי' שו"ע סי' רעד סעי' ד).

בשיעור אכילת הפת בסעודות השבת, עי' טור (סי' רצא) שכתב שהוא בכביצה, ומקור דבריו בר"ן (שבת מג ע"ב מדפי הרי"ף) בשם בה"ג (עי' בית יוסף שם), וכ"פ בשו"ע שם.

בטעם הדבר כתב שם הב"ח, דאף דקיי"ל [ברכות מט ע"ב, ושו"ע סי' קפד סעי' ו, וביאור הלכה שם] כרבי מאיר דשיעור האכילה לברכת המזון הוא בכזית, יש לחוש לכתחילה לשיטת רבי יהודה דאינו אלא בכביצה, וכ"כ בפרישה (שם ס"ק ד).

אולם, במג"א (שם ס"ק א) פי' מטעם אחר, דאכילה פחות מכביצה נחשבת "אכילת עראי", ו"סעודה" אינה אלא באכילת קבע. כדבריו אלו כתב בשו"ת באר יצחק (אבהע"ז סי' ב), דהטעם דאין אדם יוצא ידי חובת סעודת שבת בפירות וכדו', הוא משום דכל דבר שאינו טעון אכילה בסוכה אינו נחשב אכילת קבע לענין סעודה (וע"ע סי' תרלט סעי' ב). ואף מדבריו נראה דכיון שכזית פת מותר לאוכלו חוץ לסוכה, אין אדם יוצא בו ידי חובת סעודת שבת, וכ"ה בצל"ח (ברכות מט ע"ב).

מיהו בסוגית הגמ' בשבת (קיט ע"ב) שנינו: "אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית", ומשמע שעיקר סעודת שבת אינה אלא בכזית, ועי' מחצית השקל שם מש"כ בזה. כמו כן מוכח מדברי הגרעק"א (מהדו' חמישאה סי' כח אות יב) שדן, בשבת שבתוך החג, האם מותר לאכול כזית פת חוץ לסוכה, או שמא מיגו דחשיבא אכילתו כסעודה לענין שבת חשיבא נמי לענין סוכה, ומ"מ מוכח דפשיטא ליה דלענין שבת סגי בכזית.

ועי' ס' תוספת שבת (סי' רצא) שכתב ליישב, דלעולם עיקר דין קביעות סעודה אינו אלא באכילת כביצה, אלא ששיעור זה יכול להתקיים בצירוף שאר מאכלים שיש לו בסעודתו, ולכך  כל שאכל כזית פת וצירף לאכילתו שאר מאכלים הרי זו סעודת קבע, ובהא קמיירי רבי אלעזר (וע"ע מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות חי"א סי' קנא).

נמצא לפי"ז דפלוגתא היא בין הפוסקים מהו שיעור הפת שחייב כל אדם לאכול בסעודתו ביום השבת: כזית [בצירוף שאר מאכלים], או כביצה, ונפק"מ בזה נמי לענין חובת הבעל כלפי אשתו.

שיעור האכילה מפת הבאה בכיסנין

יש לדון, כאשר לא היה לבעל פת לצורך סעודתה, ונותן לה פת הבאה בכיסנין, האם די לכך בשיעור כביצה או צריך ליתן לה כשיעור הנחשב "קביעות סעודה" לענין ברכת המזון.

ונראה שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים: במטה אפרים (סי' תרכה סעי' נה) כתב, שאדם שאין לו פת יוצא ידי חובת סעודה בפת הבאה בכיסנין, ובלבד שיקבע עליו סעודתו ויאכל ממנו יותר מכביצה, וכ"כ בשו"ע הרב לבעל התניא (סי' קפח סעי' י בהגה'). ומבואר מדבריהם, שלקיום מצות סעודת שבת א"צ לאכול שיעור ג' וד' ביצים שמברכים עליו ברכת המזון, אלא די בכך שאוכל יותר מכביצה, וה"ה נמי דמהני שיעור זה לענין חיוב מזונות האשה, שהרי די לה בכך לקיום המצוה.

אולם, מדברי הפמ"ג (או"ח סי' תרמג משב"ז ס"ק ד) נראה דפליג, ולשיטתו, כל שאין זו אכילה קבועה לברכת המזון אין אדם יוצא בה מצות סעודה. ולפי"ז עליו ליתן לה פת הבאה בכיסנין כשיעור קביעת סעודה המחוייב בברכת המזון, שהוא לכל הפחות ג' או ד' ביצים, וע"ע מנחת חינוך (מצוה י), ושערי תשובה (סי' רעד ס"ק ג).

[5] רמב"ם (הל' אישות פי"ב הל' י). ועי' בית שמואל (סי' ע ס"ק ג) דבשבת יתן לה בשר בכל ג' הסעודות (ועי' ס' תורת שבת או"ח סי' רמב). אולם, מדברי הרמב"ם שם נתבאר דאזלינן בזה בתר המנהג, ולפיכך, במקומותינו שאין נוהגים לאכול בשר בסעודה שלישית אין הבעל מחוייב בכך. כמו כן נראה מדברי הב"ח שגרס "ג' סעודות ובשר" – בתוספת ו', והיינו, שמלבד חיובו ליתן לה ג' סעודות צריך ליתן לה גם בשר, ומשמע דלא איירי בכל הג' סעודות, ועי' דינא דחיי לבעל כנה"ג (לאוין פא) מש"כ בשיטת הסמ"ג בזה.

והנה, טעם החיוב ליתן לה בשר לסעודת שבת הוא משום עונג שבת, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ל הל' י): "אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לו, והוא שהיתה ידו משגת וכו'" (וע"ע רמב"ם הל' דעות פ"ה הל' י), וכ"ה ברש"י (שבת קיט), וע"ע ס' בכור שור שלהי מסכת תענית.

אכן, מדברי רבינו יונה (ברכות י ע"ב מדפי הרי"ף) מבואר שאין חיוב לאכול בשר בשבת, ועיי"ש שלמד דבריו מלישנא דגמ' שם לענין אונן [וע"ע שו"ע יו"ד סי' שמא סעי' א, ש"ך שם ס"ק ז, ושו"ת הלכות קטנות ח"א סי' צא]. ומקור דבריו, מהא דשנינו בשבת (קיח ע"א): "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". דלכאורה הדבר צ"ב, אם מצוה גמורה היא לאכול בשר בשבת, מפני מה מורים לאדם שלא יתבזה על קיומה [דאף שאין אדם חייב לבזות את עצמו לצורך קיום מצוה, כמבואר בשו"ע או"ח סי' תרנו סעי' א, מ"מ סברא פשוטה היא שכל המבזה עצמו על דברי תורה שכרו הרבה מאוד, וכאן מורים לו כהנהגה לכתחילה שלא יבזה עצמו על כך. ועל כרחך שאין חיוב לאכול בשר בשבת]. וע"ע מש"כ הרמב"ם (הל' שבועות פ"ו הל' יא).

[מיהו, בתנא דבי אליהו (פכ"ו) נתבאר, כי מה שאמרו "עשה שבתך חול", היינו שיסתפק בטעימה מועטת של בשר ואינו חייב להרבות באכילתו כדרך בני אדם המדקדקים בעונג שבת כמנהג ישראל, ומשמע שלכל הפחות מקצת בשר חייב כל אדם לטעום בשבת שזהו עיקר דין "עונג שבת"].

ומ"מ לענין הלכה ראה שו"ע הרב לבעל התניא (סי' רמב סעי' ב) דפסק כרבינו יונה שאין חיוב לאכול בשר ביום השבת, אלא דכיון שרוב בני אדם מתענגים באכילתו יש להשתדל בכך כל שידו משגת, ומדבריו נראה דאף הרמב"ם ושאר פוסקים לא פליגי בזה ע"ד רבינו יונה, אלא שהורו להשתדל בכך מחמת שהכל מתענגים על אכילתו, וכן נראה במשנ"ב (סי' רמב ס"ק א).

ולדבריהם צ"ב מפני מה חייבו חכמים את הבעל ליתן לאשתו בשר ביום השבת, הרי אין זה חיוב גמור אלא רק למצוה מן המובחר. וצ"ל, דמאחר שכבר נהגו ישראל באכילת בשר, נכלל הדבר בשיעור המזונות הקצוב לה מעצם תקנת חז"ל. כמו כן, הואיל והבעל מחוייב לדאוג לכל צרכיה הרוחניים של האשה, אף זה בכלל [וראה ט"ז יו"ד סי' קצח ס"ק כה, שאשה מותרת לאכול בשר בשבת ויום טוב, אף כשחלו ביום טבילתה]. 

אכילת דגים בשבת

בהגה' בית הלל לשו"ע (יו"ד סי' ריח) כתב, דאכילת דגים מצוה מן המובחר היא לקיום דין עונג שבת. ולמד דבריו מהא דשנינו בשבת (קיח ע"ב): "רב חייא בר אשי אמר רב, אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו – הרי זה עונג. מאי היא, אמר רב פפא: כסא דהרסנא", ופי' רש"י "דגים קטנים מטוגנים בשמן". הרי שהשיעור הקטן לקיום מצות עונג שבת הוא באכילת דגים קטנים, וכ"ש דמי שידו מספקת לדגים גדולים שיקח מהן.

בשו"ע הרב לבעל התניא (שם ס"ק ד) הוסיף עוד, דלאו דוקא דגים חשיבי עונג, אלא שהזכירו בגמ' אכילת דגים גדולים משום שמאכל חשוב הוא ולמצוה מן המובחר, ומ"מ מי שמתענג יותר במאכלים אחרים אינו מחוייב בכך, וכן מוכח מן הרמב"ם ושו"ע שלא הזכירו שיש חובה לאכול דגים בשבת, וע"ע שו"ת צמח צדק הקדמון (סי' כח) שכתב כן. אכן ע"פ סוד יש שהקפידו לאכול דגים בכל שלוש סעודות השבת, כמובא במשנ"ב (סי' רמב ס"ק ב) בשם תיקוני שבת, וצ"ע אם יכולה האשה לתבוע מן הבעל שרצונה לקיים הנהגה זו.

אכילת דגים חשובה מבשר

בשו"ת דבר אליהו (סי' ז) נשאל, לענין עיר שהפקיעו שם הסוחרים את מחיר הבשר והדגים, האם ראוי לעשות תקנה שלא לקנות מהם כלל, וכתב, שאין ראוי לגזור על הבשר והדגים גם יחד, שא"כ בטל דין עונג שבת לגמרי, אלא יגזרו על הבשר ויקנו רק דגים דחשיבי טפי עיי"ש. ונראה מדבריו שאכילת דגים חשובה מאכילת בשר. וביותר נראה כן לפי מש"נ לעיל בסמוך מדברי המשנ"ב (סי' רמב ס"ק ב) דיש ענין ע"פ סוד לאכול דגים בכל שלושת סעודות השבת, וידוע שגדולי עולם הקפידו הרבה באכילת דגים בשבת, ולכך עדיף טפי לבטל מאכילת בשר ולא מאכילת דגים.  

נשים בכבוד ועונג שבת

בעיקר חיוב נשים בכבוד שבת, עי' הגה' עטרת זקנים (או"ח סי' רס) דדין הנשים שווה בזה לאנשים, וכ"ה בשו"ת הגרעק"א (מהדו"ק סי' א) דנשים מצוות בכל המצוות עשה של שבת, ובכללן דין כבוד ועונג, וע"ע קונ' שביתת השבת (אות ה). וביותר, שהרי מצות הדלקת נר שבת יסודה כפי המבואר בראשונים, הוא או משום דין כבוד שבת או משום דין עונג שבת [ראה ילקוט שמעוני פ' בהעלותך, שאילתות שאילתא סג, קכב, רש"י שבת כה ע"ב ד"ה חובה, נימוק"י שם, יראים מצוה תכט, סמ"ג עשין מצוה ל, ואור זרוע ח"ב סי' יא]. ומצוה זו מוטלת על הנשים יותר מהאנשים, וא"כ מוכרח לכאורה שאף הן מחוייבות במצות עונג וכבוד שבת, וממילא מחוייב הבעל לספק לאשתו את כל הנצרך לה לקיום מצוות אלו.

ובלאו הכי נמי נראה פשוט, דכיון שכך הוא מנהגם של ישראל להתענג במאכלים משובחים ביום השבת ולכבדה בכסות נקיה וכדו', נכלל הדבר בשיעור המזונות שחייב הבעל ליתן לה, אף אם משום גדר המצוה אין הנשים בכלל, וכמו שנתבאר לעיל.

[6] שכשם שהבעל חייב בקרבנותיה ושאר ענינים הנצרכים לה לקיום מצוותיה [עי' מסכת נגעים פי"ד משנה יב, ובתו"כ מצורע פ"ג פרשה ד, ועי' שטמ"ק בבא מציעא קד ע"א דנחלקו הראשונים האם הוא חיוב מדאורייתא או מדרבנן], כך הוא גם לענין מצות לחם משנה ביום השבת.

בעיקר חיוב נשים לבצוע על לחם משנה, אף שהיא מצוה שהזמן גרמא, מצינו כמה טעמים בדברי הראשונים:

א. בר"ן (שבת שם) כתב, שהואיל ומצות לחם משנה נתקנה כזכר למן, אף הנשים חייבות בכך, שאף הן היו באותו הנס, וכ"ה בס' הישר לרבינו תם (תשובות סי' ע), ובמרדכי (שבת סי' שצז).

אולם, בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' תעג) כתב, שדין זה שנשים חייבות בכל המצוות הבאות כזכר לנס ומשום שאף הן היו בכלל, הוא רק לענין מצוות הבאות כזכר לנס שיצאו בו ישראל ממיתה לחיים, וכמו לענין ד' כוסות שנתקנו על יציאת ישראל ממצרים ומצוות הפורים שניצלו בו מגזירת כלייה, אבל לענין מצוות שנתקנו כזכר להנהגה מיוחדת בה נהג ה' ית' עם ישראל [ולא נעשה הדבר לצורך הצלתם ממות לחיים], לא מצינו סברא זו דאף הן היו באותו הנס.

ביותר הקשה בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' קיד), שהרי מצות לחם משנה כלל לא נתקנה כזכר לנס ירידת המן, אלא זכרון הוא אודות קדושת השבת ומעלתה, שמחמת מצות שביתתה היה המן יורד לישראל ביום השישי לחם יומים, וצ"ע.

ב. טעם נוסף לכך כתב הר"ן, ע"פ מה שנתבאר לעיל (דינים טז-יז), דלענין כל מצוות השבת האיש והאשה שוין, ד"כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ ע"ב).

מיהו כבר נתבאר בהערה שם דיש מן הראשונים שחלקו ע"ד הר"ן בזה, ולשיטתם, דרשה זו ד"כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" אינה אמורה אלא לענין מצות "קידוש היום", דילפינן לה מדכתיב (שמות כ, ח): "זכור את יום השבת לקדשו", אבל לענין שאר מצוות השבת נשים פטורות, וככל מצוות עשה שהזמן גרמן.

ג. בס' הישר (שם) כתב עוד, דמאי דפטרינן נשים מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, היינו דוקא לענין מצוות דמדאורייתא, אבל לענין מצוות דרבנן, הנשים חייבות כאנשים. [עיי"ש שתלה זאת בפלוגתת רש"י ותוס' בברכות שם, וע"ע דתמה שם מסוגית הגמ' בפסחים קח ע"א דאמרינן דנשים חייבות בד' כוסות משום שאף הן היו באותו הנס, ומשמע דאי לאו האי טעמא היו פטורות, אף שאינה אלא מדרבנן].

אכן, בשו"ת האלף לך שלמה (שם) כתב, ד"מנהג ישראל תורה", וכיון שלא מצינו בכל הדורות שנשים מקפידות על מצות לחם משנה כשהן מברכות לעצמן, על כרחך דנשים פטורות ממצוה זו, ועיי"ש שנתן טעם בדבר. וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"א סי' רטז) מש"כ בזה.

[7] בית שמואל (סי' ע ס"ק ג). ובביאור הדברים נראה לומר בשני דרכים:

א. יש מן הפוסקים דס"ל שנשים חייבות בסעודת מלווה מלכה, שאף היא בכלל כבוד השבת. ועי' בס' מעשה רב (סי' לט), דאשת הגר"א קיבלה על עצמה "תענית הפסקה", ופסקה מאכילתה בסעודה שלישית של שבת, ואמר לה הגר"א, שמעלת התענית אינה מכפרת על הפסד אכילת סעודת מלווה מלכה, וראוי לה שתדחה את תעניתה משום קיום מצוה זו. ומשמע, שלדעת הגר"א חובה גמורה היא גם לנשים [אגב אורחין ראוי להזכיר, שאין לנשים לקבל ע"ע תענית, הואיל ומפסידות בכך את זכות הבעל במעשה ידיהן, כ"כ בשו"ת אגרות משה ח"ד סי' קיד. ומ"מ כשנעשה הדבר ברשות הבעל ודאי שרי].

אמנם, בפמ"ג (או"ח סי' ש א"א ס"ק א) כתב, שנשים אינן חייבות בסעודת מלווה מלכה. ומכל מקום נראה, שאף לדבריו ראוי לנשים להקפיד על אכילת סעודה זו, וזאת, על פי המובא שם בט"ז (ס"ק א) בשם שבלי הלקט (סי' קל), שאבר יש באדם ו"נסכוי" שמו, וממנו קם בתחיית המתים, ואינו ניזון אלא מסעודת מלווה מלכה. וא"כ ודאי אף הנשים נצרכות לסגולה זו, וכ"כ במחצית השקל שם. [ועי' טעמי המנהגים עניני שבת בשם בעל נועם אלימלך, דסגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן להקפיד על אכילת סעודת מלווה מלכה, וע"ע בס' מורה אצבע לחיד"א סי' ה אות קסד דאכילה זו מצלת מחיבוט הקבר].

ב. אף אם נאמר שנשים אינן בכלל חובת סעודת מלווה מלכה, כל שהיתה רוצה לקבל על עצמה הנהגה זו הרשות בידה, וכמו שנתבאר לעיל לענין סעודה שלישית, דחובה מוטלת על הבעל לאפשר לאשתו לקיים גם מצוות שאין היא חייבת בהן מעיקר הדין כלל. כמו כן צידדנו לעיל לומר, דכיון שדרך העולם הוא שהבעל והאשה סועדים יחד, ממילא, בכל עת שהוא סועד יש לו לזמן אותה להצטרף עמו לסעודתו. מלבד זאת, אם היה מנהג הנשים לסעוד סעודה זו, אף שאינן חייבות בכך, נעשה הדבר בכלל קיצבת מזונותיה.