ההבדל בין מקלקל בשבת לפסיק רישא דלא ניחא ליה

שאלה:

שלום ו רכה
אודה אם תוכל לברר לי מדוע מקלקל בשבת אפילו בשבות דשבות אסור אפילו במקום מצווה/ שי"ד ולעומת זאת פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר במקום מצווה אפילו שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה/ תרמ"ו

תשובה:

שלום וברכה

השאלה שלך בעצם נובעת מההנחה שפסיק רישא הוא תמיד גם מלאכה שאינה צריכה לגופא, ולכן אתה שואל, שהרי גם אם פסיק רישא דלא ניחא ליה אין בו את חומרת ה"פסיק רישא" עדיין הוא דרבנן חמור של מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא גרע ממקלקל. ולמעשה זה לא כך, שאם כן יש לשאול גם הפוך וכבר עמד על כך הערוך השלחן בהקדמתו להלכות שבת, ואלו דבריו בתרגום חופשי:

בהלכות שבת יש כלל ש”מלאכת מחשבת אסרה תורה”, ולכן פעולה שנעשית ללא כוונה מותרת מהתורה. אולם אם מלאכה זו נעשית ב”פסיק רישא”, לומר הוא אמנם לא מתכוין לפעולה [לפעולה! לא רק לתוצאה! כלומר הוא כלל לא מתכוין שהעוף ימות, לא רק שאין לו בכך צורך, להלן נבאר יותר], ואף על פי כן הדבר אסור מהתורה, משום שפעולה זו מוכרח שתעשה, אין אפשרות להסיר את ראשו של התרנגול בלי שהוא ימות… ומשום כך נחשב הדבר כאילו נעשתה הפעולה בכוונה תחילה. ממילא, לענין הנקודה הזו לא משנה סדר הפעולות, העיקר שלמרות שלא היתה כוונה לפעולה, היא אסורה מהתורה כיון שהיא בהכרח נעשית.

ענין דומה יש הנקרא “מלאכה שאינה צריכה לגופה”, שם האדם מתכוין לפעולה, והיא בהכרח נעשית, ואף על פי כן היא אסורה רק מדברי חכמים! וזאת כאשר יש לו תכלית אחרת בעצם הפעולה, למשל, חפירת בור אסורה מהתורה כשיש צורך בעצם הבור, אבל מי שחופר בור לתכלית אחרת – הוא מעוניין בעפר, זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה רק מדברי חכמים. וכאן החילוק הוא מאוד דק, בעריפת התרנגול, אתה אמנם לא מתכוין שימות, אבל כיון שהוא בהכרח מת ואין לך תכלית מסוימת בהריגתו, הדבר אסור מהתורה, ואילו כאשר אתה מתכוין שימות, אבל יש לך תכלית אחרת בהריגתו, זה כבר רק מדרבנן.

נמצא אם כן, שפסיק רישא שלא ניחא ליה אינו מלאכת מחשבת כלל [לדעת המקילים כמובן], כיון שהוא מעשה ללא כל תכלית וללא כל תועלת, והוא קל יותר ממלאכה שאינה צריכה לגופה, שיש לה תכלית אחרת, אלא שהתכלית שאתה נזקק לה אינה זו שהיתה במשכן.