זרעוני צ'יה – הנבטה בשבת

שאלה:

שלום רב.
ישנם זרעונים קטנטנים שחורים ששמם גרגרי צ'יה. הם נחשבים למזון מאד בריא. שמים אותם בסלטים בלבן וכד'. תוך כמה דקות הם מתנפחים ונהיים קצת יותר בהירים וזה נחשב להנבטה. (כך אמרו לי בחנות טבע. אני לא ראיתי שיוצאים שורשים).
האם מותר לשים את הצ'יה בסלט בשבת?
האם מותר להכניס זרעונים אחרים כגון זרעי שומשום בסלט בשבת? אולי גם הם מתחילים תהליך הנבטה, כנראה יותר איטי.
בכבוד
רבקה

תשובה:

שלום וברכה

אם אכן על ידי שרייה זו הם נעשים קלים יותר לזריעה, או אפילו בשרייה מרובה עשויים לנבוט, יש להחמיר לא לעשות זאת בשבת.

מקורות:

שריית חיטים במים

מקור הדין

פסק הרמב”ם (הלכות שבת פ”ח ה”ב): “השורה חיטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע, וחייב בכל שהוא”, וכ”פ בש”ע (שם סעי’ י”א).

והנה איתא בגמ’ (זבחים צ”ד ע”ב): “אמר רבא, זרק סודר למים, חייב. זרק פשתן למים, חייב. בשלמא סודר, עביד כיבוס, אלא זרע פשתן מאי טעמא, וכי תימא משום דמקדח (פירש”י, צומח במים, והויא לה זריעה), אי הכי חיטי ושערי נמי. הנך אית להו רירי (פירש”י, זרע פשתן במים, נפקא רירא מיניה ומדבקי אהדדי)… קעביד לישה” (פירש”י, גבי זרע פשתן, כי מדבקת ברירא דנפקי מינייהו, הוי תולדות לישה).

והקשה המג”א (סי’ של”ו ס”ק י”ב) על דברי הרמב”ם, שהרי מדברי הגמ’ – “משמע דאין חייב אלא בפשתן משום לש, אבל בחיטי ושערי פטור, ועוד קשה למה בפשתן טעמא משום לש, הוה ליה למימר משום זורע. ויש לומר דבפשתן חייב תכף כשנותנו במים משום לש, אבל בחיטים ושעורים אינו חייב אלא בשורה זמן ארוך כמו חצי יום, ולהכי נקט השורה. וכן מעשים בכל יום, שנותנים חטים למים ומאכילן לבהמות. ומכל מקום צ”ע מנא ליה להרמב”ם, הא מגמ’ זו משמע, שבשריית חיטים ושעורים במים אין איסור, ודלא כדברי הרמב”ם”[3].

והצל”ח (שבת י”ז ע”ב) הביא מקור לדברי הרמב”ם מהא דאיתא במשנה (שם), אין שורין דיו וסמנים וכרשינים: “הנה איסור שריית דיו הוא או משום לש, כפשטיה דסוגית הגמרא כאן, או משום צובע כהמגיד משנה פ”ט מה’ שבת הי”ד. אמנם שריית סמנים היא דומה לדיו, כלומר כדאית ליה לרש”י משום לש, ולהמגיד משנה משום צובע, אבל כרשינין לא שייך בהו לישה, אלא בזרע פשתן, ולא בחיטי ושערי, דמאי שנא כרשינין מחטי ושערי. והרי הרמב”ם בפירוש המשנה פירש, כרשינין – כוסמת. וצריך לומר דהחיוב הוא משום זורע, כמו שפסק הרמב”ם ששורה חטים ושעורים, ולדעתי ממשנה זו לקח הרמב”ם”[4].

גדר הדין

בשו”ת רדב”ז (חלק ה סי’ רמ”ח, אלף תרי”א) כתב: “שאלת על מה שכתב הרב וז”ל, וכן השורה חטין ושעורין וכיוצא בהן במים, הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהו, ושאלת מאין הוציא זה הדין ומאי טעמיה, שהרי אפילו יעמדו שם ימים רבים לא יצמחו, כיון שאין שם עפר. תשובה, הכא במאי עסקינן בשורה אותם לזמן מרובה כדי שיהיו נוחין לזריעה ויצמחו מהרה, וזהו תולדת זורע. תדע, דהכא כתב ז”ל – השורה, וגבי זרע שומשמין כתב ז”ל, והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהם במים חייב משום לש. שהפשתן מיד בנתינת המים מתערבין ונתלין זה בזה, אבל החטים או השעורים אינם מתערבים, ולפיכך אין בהם משום לש אלא משום זורע. והיינו דנקט שרייה שהיא לזמן מרובה, כדי שיתרככו ויהיו טובים לזריעה. וצריך שיתכוין בשרייתן לזריעה, ואם לאו, קיימא לן כר’ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ולא שייך הכא פסיק רישיה, שהרי השרייה גופה אינה מלאכה, ואפשר שיסיר אותם מן המים ולא יצמחו כלל, וק”ל[5]. ואם השהה אותן במים עד דהוי פסיק רישיה חייב… אבל להשליך אותם למים ולסלקן מיד, אין כאן חיוב כלל”.

וכתב בשו”ת הר צבי (או”ח ח”א סי’ ר”ח): “הנה הרדב”ז והמג”א כמעט ששניהם דבר אחד אמרו, דיש חילוק בין ששורה אותם לזמן מרובה, ובין שורה זמן מועט, דחיוב זריעה אינו אלא בשריה של זמן מרובה, אבל בשעה מועטת ליכא משום זריעה, ורק בזרע פשתן מתחייב תיכף בנתינתו לתוך המים, לא משום זורע אלא משום לש. ובזה מתיישב קושית המג”א, דשוב אין סתירה לפסק הרמב”ם, מגמרא זבחים דף צ”ד. אלא דמכל מקום חלוקים הרדב”ז והמג”א בטעמו של דבר שמיחייב משום זורע. דלהמג”א הוא מכלל תולדה דמלאכת זורע, דנתינה למים זריעה היא, אבל להרדב”ז אין זה זורע ממש, אלא משום הכנה לזריעה חשיבה ג”כ ממלאכת זריעה. ולא מטעמיה של המג”א, דבזמן מרובה צומחים שם אף שהם במים, אלא סבירא ליה, דאף שאין כאן צמיחה כלל כל זמן שהם במים, כדבריו של השואל שם, אבל שרייתן מכשירתן לקרב צמיחתן כשיזרעו בקרקע, ואקרובי צמיחה נמי זריעה היא. וזהו יסוד חדש במלאכת שבת, דאע”ג דעצם המלאכה עדיין לא הותחלה, מ”מ חייב על ההכנה וקירוב למלאכה”.