מה ההבדל בין פסיק רישא למלאכה שא"צ לגופה אם אפשר להביא דוגמא לכ"א ונ"מ בניהם
תודה
תשובה:
שלום רב.
כיוונת כאן לשאלה גדולה ומפורסמת, וכבר עמד על כך הערוך השולחן בפתיחתו להל' שבת, שהיאך יתכן שמלאכה שאינה צריכה לגופה [וכמו אדם החופר בור לצורך עפרו] אינה אסורה אלא מדרבנן, הרי יש כאן פסיק רישא שתעשה חפירה האסורה מצד מלאכת חורש, ופסיק רישא אסור מדאורייתא, וכמו שאמרו חכמים שהגורר ספסל ופסיק ריש שיעשה חריץ [כלומר בהכרח יעשה חריץ] עובר במלאכת חורש דאורייתא.
הוא משיב כך: כאשר אדם גורר ספסל הוא אינו מתכוין כלל לעשיית החריץ, ולכן, כיון שהחריץ בהכרח נעשה נמצא שנעשתה מלאכה על ידי מעשיו. אולם, החופר בור ואינו צריך אלא לעפרו, הוא מתכוין לאותה פעולה אלא שהוא מיחד לה תכלית אחרת, ולכן המעשה כלל אינו מוגדר כמעשה של חרישה אלא כמעשה של כריית חול.
ונבאר יותר: על הסיבה לכך שפסיק רישא אסור מדאורייתא מצינו שני פירושים באחרונים, יש מפרשים, שהואיל והמעשה בהכרח יעשה נחשב הדבר כאילו עשה זאת במתכוין, ויש סוברים, שלא הצריכה התורה כוונה בעשייה אלא כדי להגדיר את העשייה כמלאכה אסורה, אולם כשהמלאכה בהכרח תעשה היא מוגדרת מאליה. טעמים אלו אינם שייכים אלא במי שעושה שלא במתכוין אבל כאשר הוא מכוין לפעולה ולא לתכליתה, נמצא שהוא מגדיר את מעשיו באופן שונה מזה שאסרה תורה ובזה אינו עובר אלא מדברי חכמים.
במקרה הקלאסי של פסיק רישיה ולא ימות, הוא חותך לתרנגולת את הראש, מדוע אם כן לא נחשב כמשאצל"ג שהרי מכוון לאותה פעולה רק לתכלית שונה?
הוא לא מתכוון בכלל שהיא תמות, מבחינתו היא אמורה לחיות לאורך ימים. בשונה מחופר בור שהוא בהחלט מתכוון לחפירת הבור, רק הוא עושה זאת לצורך עפרו.
עדיין לא מובן לי. גם בחופר מבחינתו שלא יחסר מהקרקע.. הוא רק צריך את העפר. ואם זה נקרא שחפר אז גם בעוף הוא המית לצורך השחוק. קשה לחלק ביניהם..
אכן, בדוגמא של עוף החילוק פחות חד, וכנראה הבין שבשחוק אין כוונה רצינית ומשמעותית למעשה, כעין מה שכתב השו"ע לגבי יחוד מוקצה שכוונה למשחק אין בה ממש. בדוגמא של גורר אדם זה יותר מובן.
בפסיק רישא הוא צריך את הראש, שזה חלק מגוף החי ולכן נקרא צריכה לגופה,
הוא לא צריך שימות. ומכאן השאלה.
השאר תגובה