האם תוספת שבת היא רק על ידי קבלה בפה?

א. מי שמתפלל מנחה בערב שבת סמוך לשקיעה כך שמסיים לחש לפני שקיעה אך תפילת השץ מסתיימת אחר השקיעה מתי יקבל תוספת שבת

ב. האם יש מקום להחמיר לא לאכל כזית מזונות בין סעודה שניה לשלישית כדי לא לצאת יד"ח סעודה ג במזונות, וא"כ האם מועיל שיאמר בפירוש שלא מתכוון לצאת יד"ח בזה.

תשובה:

שלום רב.

א. בענין מצות תוספת שבת נחלקו הדעות: יש סוברים שאין צורך לקבל את השבת בדיבור אלא די בכך שאדם פורש ממלאכה לפני השקיעה מעט, אף שעדיין לא חלה עליו קדושת השבת לגמרי, ויש סוברים שצריך לקבל עליו את השבת בדיבור.  לפיכך, אם רצונו לקבל את השבת בדיבור ולצאת ידי חובת כל השיטות מוכרח הוא לעשות זאת לאחר שיתפלל מנחה, כדי שלא יחשב כ"תרתי דסתרי", אולם, יוכל לעשות זאת לאחר תפילת הלחש ואין לו לחוש לכך שהחזן ממשיך ומתפלל תפילה של חול.

ב. כיון שאין כוונתו לצאת ידי חובת סעודה שלישית ואף רגיל הוא לאכול פת בסעודה זו, מסתבר שהדבר נחשב כאילו כיון מפורשות שלא לצאת ידי חובה באכילתו זו, וממילא אין בכך כל בעיה.

מקורות:

א. בריטב"א שבת כג ע"ב מבואר שקדושת השבת אינה חלה על האדם אלא בדיבור ממשוכ"כ בס' תוספת שבת סי' רסא סעי' אאולם, מדברי הרמב"ן בתורת אדם נראה שאינו צריך לקבל עליו את השבת בדיבור ודי בכך שהוא פורש ממלאכה מעט זמן לפני השקיעה וראה ס' שבות יצחק עניני נר שבת פרק יז בשם הגרי"ש אלישיב שראוי לכתחילה לחוש לדעת הריטב"א.

אמנם, לכאורה מדברי השו"ע נראה מפורש שלצורך קיום מצוה זו לא צריך קבלה בפה, אלא שאם יקבל בפה יחולו עליו דיני שבת לגמרי ואם לא יקבל אף שקיים מצוה זו עדיין רשאי הוא לעשות שבות לצורך מצוה. שכן בסי' רסא סעי' א כתב שבבין השמשות מותר להטמין את התבשיל ולערב ערובי חצרות, ואילו בסעי' ד שם כתב שאם קיבל עליו שבת בפה מבעוד יום אסור הוא בכך, והרי לא יתכן שבסעי' אמורים דבריו באדם שמבטל מצות תוספת שבת. ומוכרח איפוא שלקיום מצוה זו די בפרישה ממלאכה ואין צריך קבלת שבת ממש, וממילא גם ניתן מן הסתם להתפלל מנחה של חול באותה שעה. וראה ס' מגילת ספר של הגר"א איזנטל שבת שם שעמד על חילוק זה.