מבואר בב"י סי' רכח וז"ל אבל כל דבר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו של דבר הנדור אלא קנס בעלמא קיל משאר נדרים לפי שאין תכלית כוונת הנדר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי להו לומר שמעכשיו מתחרט
והשאלה היא אדם שנדר נדר לסייג שאם יאכל ממתק שלא ברי לו (משום הוראת הרופא) יתן 100 ש"ח למצווה כל שהיא ונדר שיהיה כן למשך שנה לאחר השנה הוא רוצה להתיר את הנדר מחמת חוב שנוצר לו אלא שאינו יכול לעשות חרטה דמעיקרא ועל כן סומך על דברי הב"י לעשות חרטה דהשתא
השאלה האם מכיוון שאינו עוקר את הנדר למפרע שהרי אין כאן חרטה דמעיקרא אזי החוב עדיין רובץ עליו או שאף בחרטה דהשתא נעקר חוב שהוא מכח נדר שקודם החרטה.
תשובה:
שלום רב.
נחלקו הפוסקים בשאלה דומה, על אדם שנדר להתענות מספר תעניות, ולאחר שהתענה חלק מהפעמים התחרט וראה שאינו יכול לעמוד בכך עוד, ומתיר את נדרו, האם ייחשב שהתעניות שהתענה בתחילה בטלו ולא היו נחשבים תעניות או לא, ולדעת רוב הפוסקים התענית לא בטלה, והוא הדין לענין צדקה, שמה שהתחייב לתת צדקה לפני התרת הנדר יתן ויקיים את נדרו לכל הפחות בתקופה שעד ההתרה.
מקורות:
מקור הדברים בר"ן בנדרים כב,ב ד"ה נדרת שאם מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו, וכך למדו החתם סופר חלק ו' ליקוטים סימן מה והמחנה אפרים הל' נדרים סימן טז מדבריו, אמנם הערוך השולחן רכח,ו כתב לחלק בדבריו בין פתח לחרטה, שדווקא בחרטה אם מתחרט על עיקר הנדר הוא מתבטל מעיקרא אך בפתח אינו מתחרט מעיקרא, אמנם בידות נדרים בסי' רי"ד ביד שאול סוס"ק א' כתב שאפשר להתחרט על כך שקיבל את התעניות בלשון נדר בלי להתחרט על המעשים עצמם, וכך נקט החכמת אדם כלל ק' סימן ו'.ור' עוד באמרי בינה נדרים סימן יח ד"ה עוד ובמנחת שלמה נדרים כב,ב.
