לפני כמה שנים היה לי איזה סיפור שגרם לי להרגיש שהפכתי נבגדת מסביבתי, הרבה חברות טובות וקרובות לי פגעו בי קשות בלי שום סיבה. הכול נפל עלי כרעם ביום בהיר ואינני מבינה מה עשיתי להם רע. כי לא עשיתי. מאז קשה לי לבטוח באנשים להאמין להם, אין לי עם מי לדבר בעולם. אני הפכתי לבחורה עצובה ודכאונית מאוד! עד כדי שכבר אני נבהלתי מעצמי לאן הגעתי. עכשיו יש לי מספר שאלות בנושא.: 1. איך אצליח לסלוח לכול מי שפגע בי??? אני יודעת שהם רק שליחים וכו' אך זה לא עוזר לי כי אני נתתי להם את נשמתי, את חיי, הרגתי את עצמי למענם והם ברגע האמת הרגו אותי וקשה לי לסלוח כי זה לא פגיעה שחולפת אלא היא השאירה חתכים עמוקים מאוד בנפשי וכול יום שעובר עלי הפצע לא מגליד אלא הוא נפער יותר ויותר. כיצד אוכל לסלוח בכדי לרפא את ליבי? 2. כיצד אחזיר לעצמי את השמחה. אני טיפוס שחייב להיות שמח כל הזמן כי אם אני נתפסת לרגע של עצבות זה מוריד אותי לשאול תחתיה. אני נכנסת לדכאון קשה מאוד. כמובן שהסובבים לא מודעים לכך כי אני כבר לא מאמינה בהם אז אני לא משתפת אותם ומעמידה פני מאושרת. אך אני בתוכי מרוסקת וקשה לי לחיות עם עצמי שאני כך. ניסיתי מלא דברים כדי לשוב ולשמוח לשוב ולהאמין ולאהוב אנשים ולתת להם אבל כבר אבדו לי הכוחות שאבו ממני את כל הטוב ולא נשאר בי אפילו כוח להחזיק את עצמי. איזה עיצה מועילה ביותר יש לשמחה??
תשובה:
שלום וברכה
הלב נכמר למקרא תיאורך
אני מבין (עם כי לא פירטת) שאת חשה נבגדת על ידי חברותייך, את חשה שכל העולם אטום לצערך ומפנה לך עורף, מעמדך בחברה, ומערכת היחסים החברתיים שהיו מושתתים על אימון הדדי ושותפות בהצלחה נתנו לך תמיד תחושה של התמזגות בחברה,ומצאת את עצמך שמחה ומצליחה דרך המראה של החברה,
אני מתרשם שחווית את עצמך לגמרי דרך המשקפיים החברתיות, חברתיות,- במובן הפשוט של חברות, וגם במובן מסויים של "קודים התנהגותיים" ואמונות המושרשות בחברה- וכאן אני מכוון ל"תפיסה הסמויה" שהרבנים והצדיקים היוו עבורך משענת ואמרו שיהיה בסדר, וזה נתן לך סוג של משענת רוחנית/ חברתית.
למרבה הצער והכאב העצום הכל פשוט התפרק,המשענת הסתברה בעינייך כמשענת קנה הרצוץ,שכל הנתמך בו נופל, והחברות התבררו כמצג שווא, מה שמותיר אותך בעירום ובחוסר כל, עומדת חסרת אונים וחשה "מרוקנת" "מרוקנת"- הכל בפנים חלול, אין מה שימלא אותו, אין פידבק חברתי,
את הפכת להיות דמות שלא הצליחה, עד כדי הרגשת "סרח עודף" בעיני עצמך, ולתחושתך- גם בעיני חברותייך.
תפקידך כעת איננו לנסות לסלוח לאלו שפגעו בך,
אלא פשוט למצוא את העצמי האבוד שלך, ולגלות אותו – דבר ראשון – לעצמך,
עצמי, שאינו משליך יהבו על אחרים ומשליך יהבו על השם האוהב אותך ומוטרד מן הסבל שלך. ועל עצמך.
את חייבת לבנות את עצמך מן הרסיסים, לשקם את דימוייך העצמי, לפתח ולטפח "מובחנות" וערך עצמי, לגרום לעצמך להרגיש "שווה",שהלא באמת השווי האמיתי של האדם ומבחנו ושליחותו העיקרית בחיים,היא איך הוא מתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לו, וכמו שניסיון הרווקות יכול להכריע בני אדם, גם ניסיונות של "שלום בית"/ ילודה/ הצלחה עם הילדים, יכולים להכריע לא פחות. ולכן התפקיד הוא, בכל מצב להיענות לאתגר ולהוכיח לעצמי: "כן, אני יכולה", וזה עצמו נותן תחושת ערך מדהימה, וממלא בשמחה, הנה אני לא טובעת.. אני עומדת באתגר בגבורה פנימית ובאמונה,
וככל שאת לא רואה את עצמך כמסכנה,ומצליחה לראות הדברים כאתגר ממקום של מנוחת הנפש,
כך יותר ויותר גם הסביבה תשדר לך ותתייחס אלייך כאל משהו מיוחד, ולעולם לא כאיזו עלובת מזל…
ומכאן לעצה המעשית לפיתוח תחושת שווה,
1. תעסקי בדברים שנותנים לך סיפוק ותחושת ערך עצמי, (בתחומי עבודה/עיסוק יומיומי שימלא את סדר היום שלך.
2. תפני לעצמך זמן כל יום להתעסק בתחביבים שלך, ובדברים שאת אוהבת באמת לעשות. )קריאה/ ציור /שירה /כתיבה /טיול…) דבר זה בכוחו להחזיר אותך לעצמך ולתחושת ערך אישית אינדיבידואלית.
ובעזרת השם סוף הכבוד והאושר לבא בקרוב אמן.
כמובן, שאם את מרגישה תחושת דיכאון שמפריע לך לתפקוד,או מרתק אותך למיטה מעבר לכמה ימים בודדים, הרי שחשוב מאד לפנות ליעוץ מקצועי ולעזרה.
מברך בכל לב
הרב אלעזר וולך
יועץ נישואין
0548418686
