יעץ להלוות או להשקיע, האם מתחייב באחריות

שלום וברכה.
1. אבקש לברר את ההלכה, לגבי אדם שהמליץ לחבירו להלוות כסף לאדם שלישי, מאחר והוא מכיר אותו כאדם ישר ונאמן. המלווה אכן שמע לעצתו, והלווה לו כסף, אך התברר שהלווה אינו מחזיר את הכסף ומתחמק מחובו. האם יש עילה לתביעה כלשהי נגד נותן העצה?
2. ובאותו ענין, לגבי אדם שהמליץ לחבירו להשקיע כסף בהשקעה מסויימת, מאחר ולדבריו זה יגרום לו לרווחים גדולים. התברר לאחר מעשה, כי כל ההשקעה אינה אלא גניבה ורמאות, ואין כאן לא השקעה ולא רווחים. האם יש עילה לתביעה נגד נותן העצה.
השאלות הנ"ל מתחלקות לשניים, א) כשנותן העצה ידע שמדובר ברמאות או באדם שלא מחזיר כספים. ב) כשנותן העצה סבר בתום לב שהשקעה זו היא כדאית והאיש נאמן, רק הסתבר שטעה.
יצויין, כי בשני המקרים הנ"ל, לא חתם נותן העצה ערבות על כך, אלא הוא היה אדם בעל השפעה מסיבות מסויימות על שואל העצה, ומשכך עשה שואל העצה כעצתו.

תשובה:

שלום רב,

אם המלווה/המשקיע אמר ליועץ שהוא סומך עליו, או שהיו הוכחות על כך שהוא סומך עליו והיועץ הבטיח בנוסח מבטיח ביותר (כגון: אני יודע בוודאות, אין מה לפחד, אין שום חשש וכדומה), הרי הוא חייב.
גם אם היועץ טעה הרי הוא חייב, אלא אם כן נראה שלא התכוון להתחייב באחריות.
אם היועץ מכיר היטב את הלווה או את מנהל ההשקעות והיה בסיס חזק לעצתו, אלא שהתברר שטעה, הרי הוא מוגדר כאנוס ופטור.
וכן גם אם היועץ אמר בנוסח הוא מוכר לי כאדם נאמן, הרי הוא פטור, מאחר שהוא לא אמר שהוא יודע בוודאות שהוא אדם נאמן אלא שמתוך העסקים שהיו לו איתו התרשם ממנו שהוא אדם נאמן.
יש סוברים שאם היועץ פנה מעצמו למלווה/משקיע, אין צורך שהמלווה יאמר לו שהוא סומך עליו.

מקורות:

ז"ל הרמ"א חו"מ סי' קכט סעיף ב "ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו". ועיין בנתיבות שם סק"ב שהחיוב הוא מדין ערבות. מלשון הרמ"א "כי בטוח הוא" יש לדייק שרק אם נתן הבטחות ברורות, אבל לא אם אמר לו מה שנראה בעיניו.
לעניין שצריך לומר ליועץ שסומכים עליו, עיין ש"ך שם סק"ז.
לעניין שאף אם טעה, אם לא היה בסיס חזק להבטחותיו הרי הוא חייב עיין ש"ך שם סק"ח.
לעניין אם היועץ פנה מעצמו עיין ערוך השולחן שם סעיף ג.
לעניין אם ידוע שהיועץ לא התכוון להתחייב בערבות, עיין בספר פתחי חושן הלוואה פרק יג הערה ד.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. שלום וברכה
    התפעלתי מאד מהתשובה הישרה והמבוארת היטב.

    בדידי הוה עובדא שאחד תבע את חבירו אצל בורר מסוים על השקעה שייעץ לו להשקיע כספים אצל אדם שיש לו עסק מסויים, והנתבע אמר שיודע שכל העסק בטוח וחלק ללא דופי, מכיוון שהוא באופן אישי מלווה את העניין מקרוב [הנתבע הציג את עצמו כמעין שותף בעסק], ובגלל שרוצה לעזור למקורביו הוא ממליץ להם להשקיע את כספיהם בעסק הבטוח הזה ולא לווה כספים מבנקים בכדי שמקורביו יהנו מהרווחים, והתובע סמך ללא עוררין על הנתבע מכיוון שהיתה לו הכירות רבת שנים איתו, ולא חשד בישרותו ונאמנותו, והתובע לא הכיר כלל לא את העסק ולא את בעל העסק, ואף הנתבע הביא צ'קים אישיים שלו לפירעון על חלק מהרווחים. והנה לבסוף התברר שאותו בעל עסק הוא נוכל וכל העסק הוא תרמית, ואף הנתבע לקח חלק מהכספים לעצמו.
    והנה בפסק הדין המנומק כתוב ציטוט מהפס"ד: הבורר קיבל את גירסת התובע שהנתבע הטעה את התובע בצורה מכוונת מתוך רצון לגרום לכך שההשקעה תצא אל הפועל [בכדי לקחת חלק מהכספים לעצמו], ולכן הציג את עצמו כמעין שותף ומעורה בנעשה בעסק דבר שהתברר כלא נכון, ולכאורא היה מקום לחייבו מדינא דגרמי, אך מכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, יתכן לומר שהפיתוי לרווחים סינוור את התובע וגם לולא דברי הנתבע התובע היה מביא את כספו. מכיוון שהרצון להשיג רווחים גדולים העביר את התובע על דעתו והשקיע סכומים רבים ללא מחשבה. ע"כ הציטוט.
    יש לציין שהתובע היה אברך צעיר לאחר חתונתו שבסך הכל רצה לכסות את השכר דירה מהרווחים, ולא משקיע ספקולטיבי, והנתבע הוא אדם חשוב ומוכר נושא משרה תורנית בישיבה מפורסמת, בעל השפעה רבה על התובע ומיודד עם משפחתו שנים ארוכות.
    בתימצות על אף שהנתבע היה אינטרסנט גדול ולכן עשה ככל שביכולתו לגרום לתובע להעביר את הכספים, ולשם כך רימה והתחזה לשותף ומעורה,וסיפר שהכל בטוח וחלק, למרות זאת ייתכן שגם לולא זה התובע היה מביא את הכסף בגלל הפיתוי לרווח הכספי. ולכן יש לחלק חילוק גדול בין השקעה להלוואה. שתמיד בהשקעה אפשר לומר שהמשקיע/הנעקץ התפתה להרוויח ולכן שם את הכספים ללא מחשבה ובלי לסמוך על אף אחד.

  2. בתשובה כתבתם, ציטוט: "אם המלווה/המשקיע אמר ליועץ שהוא סומך עליו, או שהיו הוכחות על כך שהוא סומך עליו והיועץ הבטיח בנוסח מבטיח ביותר (כגון: אני יודע בוודאות, אין מה לפחד, אין שום חשש וכדומה), הרי הוא חייב." ע"כ.
    גם אם היו הוכחות על כך שסומך עליו, זה לא מספיק בכדי לחייב את המייעץ,מכיוון שהמייעץ צריך להודות בכך שידע שהמתייעץ סומך עליו.

    וז"ל הש"ך "ושהוא ידע שסמך עליו"
    לפי הש"ך הזה אף פעם אי אפשר לחייב ממון את המייעץ, מכיוון שתמיד הוא ישתמט בטענה שלא ידע שהמתייעץ סומך עליו. ולא ניתן לפרוך טענה זו לעולם, "כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב"

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל