כשהורים התחייבו בשעת אירוסין לתת כך וכך לזוג הילדים המתחתנים, ולאחר הנישואין ירדו מנכסיהם באופן שאינם מסוגלים לתת מה שהבטיחו לתת בשטר התנאים, מה עושים? למי בכלל ההתחייבות הזאת? אם לילדים, האם הם יכולים לתבוע את ההורים בבית דין ולהכריח אותם למכור את דירת עצמם רק כדי למלא את מה שהבטיחו להם? לא מדובר על מוסריות, אלא על חיובים מעיקר הדין. תודה
תשובה:
שלום וברכה!
כפי שהדגשת בשאלתך, לא נעסוק בפן המוסרי של שאלה מורכבת זו (שיש הרבה מה להאריך בגנות הילדים התובעים את הוריהם בעזות לעמוד בהתחייבותם כלפיהם), רק בפן ההלכתי.
אם הילדים תובעים את ההורים, יש דעות רבות הסוברות שאין ההתחייבות כלפיהם אלא אם כן פירשו אחרת בשטר התנאים, ומשום כך יכולים להיפטר.
אך אם הצד השני תובע להשלים את ההתחייבות, נראה שההורים יכולים לפטור עצמם (דוקא בכה"ג שיצטרכו למכור דירתם) בטענת קים לי כהסוברים שהיכן שיש אומדנא שעל דעת כן לא נתחייבו פטורים אף מהתחייבות שנעשתה בקנין.
נימוקים:
שאלה זו תלויה בכמה נידונים:
א' מהו תוקף ההתחייבות בשטר התנאים, ב' למי ההתחייבות, ג' אדם שהתחייב על דעת שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו, וירד מנכסיו ואינו יכול לעמוד בזה, אם עדיין אפשר לחייבו במה שנתחייב.
תוקף ההתחייבות:
בעבר היו כותבים בשטרות התנאים לשון 'אתן' ונחלקו הפוסקים על שטרות אלו אם אפשר לגבות מחמתם (יעוי' בשו"ע סי' רמ"ה ס"א וב') ולמעשה כתבו הפוסקים שאי אפשר לתובעו בדיינים.
אך היום נוהגים לכתוב לשון 'מתחייב כמדובר' ובזה נחלקו הפוסקים אם אפשר לתבוע התחייבות זו בדיינים, דעת כמה פוסקים (בית יצחק אה"ע קיא,ז, שו"ת בית מאיר צלעות הבית סי' י"ב) שאפשר לגבות מהמחותנים את התחייבותם בתנאים, אך יש פוסקים (שו"ת ברית אברהם חו"מ סי' ר"ט, בית שלמה אה"ע סי' ס"ד) הסוברים שלא ניתן לחייב מכח שטר התנאים מכמה טעמים, או מכיון שחצי מהקנין חל על דברים (ההתחייבות להינשא), ויש דעות בפוסקים שקנין שחציו לא חל אינו חל כלל (ואף שקיי"ל שקני את וחמור קונה שאני הכא שהכל תלוי בנישואין כן כתב המהרש"ם ח"ד סי' קט"ו). או מכיון שיש בסוף שטר התנאים נוסח של חרם וקנס, ותולים את הקנין על הקנס ולא על ההתחייבות.
אמנם המהרא"ל צינץ משיבת נפש אהע"ז סימן י"ב כותב שכשנישאים בסוף מחוייבים מדין שכירות פועל, אך הבית מאיר (אבה"ע סימן נ"א) חולק על זה וכן כתב השואל ומשיב מהדו"ד ח"א סימן מ"ד שאין שייך בזה שכירות פועלים.
ויש מקום לומר שכשנישאו אחרי שחתמו על שטר התנאים לכו"ע הקנין חל ונחשב לדברים הנקנים באמירה בשו"ע אבן העזר סימן נ"א שאם עמדו וקדשו מיד אחר שנתחייבו הצדדים חל הקנין. ואף שכאן דיברו על זה קודם, כתב המבי"ט (ח"א סי' רכ"ג) שכשכתבו ההתחייבות בשטר נחשב כאילו התחייבו בשעת הקידושין ממש.
ולמעשה כתב הערוך השולחן סי' רמ"ה ס"ג 'ומנהג פשוט הוא בזמנינו לחייב ע"פ התנאים כל ההתחייבות שהתחייבו הצדדים ואין לשנות דכל המתחייב מתחייב על פי המנהג'.
למי ההתחייבות:
המהר"י וייל בשו"ת סי' ק"ד כותב לענין הקנס שההתחייבות לשלם קנס הוא לצד השני ולא לילדים. וכן כתב המהר"א טיקטין (בספר פתח הבית ענינים סי' ל"ח ענף ג') שההתחייבות היא להורים בצד השני, וממילא זה קנין דברים ואינו מועיל (וכן מבואר בתשובת הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סו"ס קי"ח שכל התחייבות לאדם אחר ליתן לפלוני נחשב קנין דברים).
אך הבית יצחק אבן העזר א,קיא כתב שאין נפק"מ למי ההתחייבות.
ויש מקום לומר שכיום שעושים קנין בין המחותנים ובין החתן והכלה, כוונת הקנין היא שההורים מקנים התחייבותם לילדיהם, אך לכאורה צריך לפרש זאת בשטר התנאים.
כשירד מנכסיו:
הדבר תלוי בכמה פרטים, אם היה תנאי ברור בשעת ההתחייבות שהנתינה תהיה אם יתאפשר, אין ספק בכך שבכה"ג שירד מנכסיו אינו מחוייב כלל.
אך אם לא התנו, אם האונס שקרה להורים הוא אונס לא שכיח, נחלקו הפוסקים אם כיון שיש אומדנא שעל דעת כן לא נתחייבו אין ההתחייבות חלה, או שבהתחייבות שחלה עם קנין לא מועילה אומדנא זו ויכולים לומר קים לי כהפוטרים. אך אם הוא אונס שכיח נראה שלכו"ע חייבים, ובתשובת הרא"ש נראה שלמכור את ביתו של דם נחשב לדבר לא שכיח.
הט"ז והב"ש באה"ע סי' קי"ד ס"א כתבו שבאונס שאינו שכיח אין לחייב דעל דעת כן לא נתחייב. אך האבני מילואים שם סק"ב הוכיח שגם באונס שלא שכיח חייבים.
ויש שהוכיחו מתשובת הרא"ש כלל ח' אות ד' שכתב לענין הנשבע ליתן לבתו סך מעות וירד מנכסיו, שלמכור נכסיו חייב כדי לקיים שבועתו כי דבר הווה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו, אך למכור דירתו וכלי תשמישו אינו חייב כיון שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, הלכך, אינו מחוייב למכרו לקיים שבועתו, דאדעתא דהכי לא נשבע, ללין ברחוב ולמות ברעב. ולכאורה מדבריו מוכח דאין חיוב לאדם למכור ביתו כדי להשיא ביתו אף אם נתחייב לכך בקנין (וכן הוכיח החקרי לב סימן פ"ז). אך השער המשפט סימן ס' סק"ד הביא דברי הרא"ש וכתב דאין להוכיח מדבריו לאדם המתחייב בקנין המועיל רק לשבועה, ולכן השו"ע הביא דברי הרא"ש רק לענין שבועה ביו"ד סי' רל"ב, אך אם נתחייב בקנין אפילו אם יצטרך למכור ביתו חייב כדי לעמוד בהתחייבותו.
למעשה כיון שהט"ז והב"ש פסקו שבדבר לא שכיח אין לחייב, יכולים ההורים לומר קים לי כוותיהו ואין להוציא ממון מהם.
