ולפי כל הנ"ל מבואר שאין הבעלות על הגג יוצרת שעבוד על בעליו למנוע חדירת מי גשמים דרך הגג. ל"מ לדעת המחבר שהשמיט לגמרי לחידושו של הרא"ש, אלא אף לדברי הרמ"א דפסק כוותיה בס' קס"ד. ולפ"ז אין בעלי הפנטהאוז משועבדים לתקן רצפת המרפסת כדי למנוע חדירת מי גשמים, ואין דיירי בנין משותף חייבים לאיטום גג הבניין אף שהוא רכושם, מאחר דאין זה צרכם.
אמנם לכאורה יש לדון בבית משותף דאפשר דיש צורך לכל דיירי הבניין באיטום, שאם לא יטפלו בכך סופו של הרטיבות להתפשט גם לקומות התחתנות. נמצא שהם דומים לבעל העלייה דמחויב לתקן גגו מאחר שיש לו צורך לכך וממילא משתעבד לבעל הבית לעניין זה. אך באמת אין הנידון דומה לראיה. שהרי הרא"ש חידש שאם ישנו נכס שזקוק לצרכו באחזקת גגו הרי הקונה אותו נשתעבד לכך, אך בנידו"ד הרי הקונה רכש שני נכסים חלוקים שהבעלות על כל אחד מהם כשלעצמו אינו משעבדו לתקן הגג. שהרי הבעלות על הגג כשלעצמו אינו מחייבו בכך וכדביארנו לעיל, ואף הבעלות על הדירות התחתונות אינו משעבדו לתיקון הגג. וכדברינו מבואר בדברי הריב"ש. שהרי בשאלה שם מדובר שלוי – שהוא בעל חצי הגג – הוא גם הבע"ב של הבית שתחת העליה יעו"ש בגוף השאלה (וכן הביא גם בנתיבות), ואעפ"כ הריב"ש פטר את לוי מלאטום גגו למרות שמפורש ברא"ש בבית והעליה שהדבר ידוע שאם ירדו גשמים על התקרה (של הבית שהוא ריצפת העליה) יעבור לבית.
