פרק ג’: בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה

רבני בית ההוראה
ו' תמוז ה'תשע"ב


נחלקו ר”י ור”ש אם משאצל”ג בשבת הוי איסור  דאורייתא או שמדאורייתא שרי ((משום שאינו מלאכת מחשבת – חגיגה י: והובא ברש”י בשבת צג: בסוף המשנה. וכן מבואר בתוס’ בשבת עה· ד”ה טפי. ובבית יעקב במס’ כתובות (הובא בקה”י כתובות סי’ ד) כ’ דאינו משום מחשבת אלא דאינו דומה למשכן. והקה”י תמה עליו שזה סותר לגמ’ בחגיגה. וצ”ל שהוא סובר שהגמ’ בחגיגה מדברת רק על מקלקל, ולא על משאצל”ג. ע”ש.)) ורק רבנן אסרו. ונזכיר תחילה המקרים שעליהם נאמר בגמ’ דהוי משאצל”ג:

א. זב הנושא כיס הקשור לפי האמה שלא ייטנפו בגדיו (שבת יא:- יב· וע”ש ברש”י בד’ יב· ד”ה הא ר’ יהודה).

ב. המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא וכו’ (משנה בד’ כט:) ובגמ’ שם ל· וברש”י שם מבואר שאין כיבוי שהוא מלאכה הצריכה לגופה אלא כיבוי של עושי פחם, והבהוב פתילה. (וכן מ’ בתוס’ קכא· ד”ה שמע). וכן משמע בד’ מב· גבי כיבוי גחלת.

ג. חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. (שבת עג:, חגיגה י).

ד. המוציא את המת (משנה בד’ צג:) ובגמ’ שם מבואר דאף במוציא את המת לקברו הוי משאצל”ג. (צד:).

ה. הקורע בחמתו (קה: וע”ש מח’ רש”י ותוס’ אם גם קורע על מתו תלוי במח’ זו).

ו. הצד נחש שלא יישכנו (קז· וכעי”ז במשנה בד’ קכא· כופין קערה על עקרב). ובגמ’ בד’ קז: מבואר שטעם הפטור משום משאצל”ג. וכן מבואר בד’ קז: שגם צידת שאר בע”ח שלא לצורך תלוי במח’ זו.

ז. מפיס מורסא להוציא ממנה ליחה. (שבת קז:) ((ע’ מ”מ י,יז דלד’ הרמב”ם המאמרים בד’ קז: חולקים זע”ז, וס”א סובר ששאר הדברים אינם תלויים במח’ זו.))

ח. הריגת בע”ח בשביל שלא יזיקו. (קכא:)

בביאור טעמו של ר”ש שפוטר במשאצל”ג נאמרו כמה שיטות בראשונים:

א. שיטת רש”י (בד’ יב· ד”ה הא ר’ יהודה, ובד’  צג: במשנה ד”ה ור’ שמעון) ((וכ”כ רש”י בחגיגה י· למטה ד”ה שאינה, ובתוס’ שם בע”ב ד”ה מלאכת הק’ עליו כעין כאן. ע”ש.)) : “מלאכה שאינה צריכה אלא לסלקה מעליו”, “ברצונו לא באה לו ולא הי’ צריך לה”. והתוס’ בד’ צד· הק’ על רש”י: “קשה מסותר ע”מ לבנות כמו בתחילה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה, דהתם צריך למלאכה ורוצה שיהא בעולם. ואין לומר דלא ניחא לי’ שיצטרך למירמי אימתא א”כ מפיס מורסא לעשות לה פה ((ד’ קז.)) יהי’ פטור דברצונו הי’ שלא יהא מורסא מעולם, וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא ע”מ לתפור (עה·) דברצונו לא הי’ נופל בה, וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא הי’ קרוע”. [ביאור ד’ התוס’: דמש”כ רש”י ברצונו לא באה לו יל”פ בב’ אופנים:א) שאינו רוצה את המלאכה עצמה. ב) שאינו רוצה את המצב שהביא לצורך המלאכה, אבל אחר שנוצר מצב זה כנגד רצונו ונצרכת לו המלאכה הוא מעונין במלאכה. וע”ז כ’ תוס’ שאם מספיק שאינו רוצה את המצב המצריך את המלאכה א”כ הי’ פטור גם במפיס מורסא ובתופר בגד שנקרע, ואם נפרש שדוקא כשאינו צריך את המלאכה עצמה א”כ יהי’ חייב גם בסותר ע”מ לבנות כמו בתחילה (ע’ ד’ לא:) וכן יהי’ חייב בקורע בחמתו. וא”כ קשה ממנ”פ.]

וכתב הרמב”ן (שבת צד: ד”ה פירוש מלאכה שאצל”ג): “כגון מוציא את המת אפי’ לקוברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא  בקבורתו אבל ההנאה הוא הטומאה שהוא מונע ממנו. וכן צידת נחש כדי שלא יישכנו נקראת משאצל”ג שאינה אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה. וכן כיבוי הפתילה והגחלים לעולם משאצל”ג חוץ מפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה, שהכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין. אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא (עה.) אע”פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ”מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה, וכאן טעו אנשים ולפיכך כתבתיה”. ((וע”ע בדברי הרמב”ן בשבת קו.)) ויסוד זה שענין משאצל”ג היינו מלאכה שנעשית למניעת נזק כתבו גם הרשב”א והריטב”א והר”ן בחידושיהם שם (צד:), וכ”נ מבעה”מ (לח· מד’ הרי”ף), ומהמאירי (במשנה צג:).

ובכפות תמרים בסוכה לג: ד”ה הרי מבואר שדברי רש”י ג”כ מתפרשים בדרך זו. (ושם בהמשך (ד”ה כתב מרן בכ”מ) כ’ שכ”ד ברמב”ם שבת פ”א).

וביאור הענין: דבאמת לא סגי במה שאינו רוצה את המצב שהביא את הצורך למלאכה (כמו שהק’ התוס’ דא”כ גם בבגד שנקרע ומתקנו אינו רוצה שייקרע הבגד ויצטרכו לתקנו), אלא משאצל”ג הוי דוקא שאין לו צורך חיובי במלאכה כלל, אלא הצורך במלאכה אינו אלא למניעת נזק, וזה אינו צורך חשוב ולא הוי מלאכת מחשבת. אבל בגד שנקרע – אחר שהבגד קרוע – הצורך הוא שיהי’ לו בגד, וזה דבר חיובי, ולא מניעת וסילוק נזק כמו צידת נחש וכדו’. ((ונראה שהתוס’ שהקשו על רש”י ג”כ ס”ל לחילוק זה דאפשר לחלק בין מניעת נזק לצורך חיובי שאל”כ היו מקשים על רש”י גם משאר הדברים שהוזכרו בגמ’ דהוי משאצל”ג כגון כיבוי ומוציא מת וצד נחש, דאם להצד שלא נצרכת המלאכה עצמה סברו התוס’ דהכוונה שאף צורך של סילוק נזק הוי צורך – לא יהי’ שייך פטור משאצל”ג אלא בחופר גומא וא”צ אלא לעפרה ששם באמת לא נצרך לו כלל עיקר המלאכה דהיינו עשיית הגומא. אלא שקושיית התוס’ היא שסותר ע”מ לבנות כבתחילה וקורע בחמתו דומה לבגד שנקרע, שאחר שהגיע מצב זה יש לו צורך חיובי במלאכה. ובאמת גבי סותר ע”מ לבנות במקומו לא ברור לי כ”כ מדוע נחשב צורך חיובי. וראיתי בכפות תמרים בסוכה לג: שהבין קושיית התוס’ כמש”כ, וכ’ ליישב קו’ התוס’ מסותר ע”מ לבנות במקומו דסתירת הכותל הוא כמניעת היזק, ע”ש. [וע”ע שם בכפו”ת מה שהביא מהתוס’ בשבת לא: שחולקים בענין זה על התוס’ בשבת צד·, וע”ע בתוס’ בחגיגה י:, וצל”ע]. אולם הקושיא מקורע בחמתו – מובן מאד דאחר שהוא כועס והקריעה מרגיעה אותו – זה צורך חיובי ולא מניעת נזק דהקריעה אינה בשביל שלא יתרגז יותר אלא להרגיע מה שכבר התרגז. וע”ש בכפו”ת (ד”ה עוד הקשו) שכ’ לתרץ קו’ התוס’ דשם עשה מבלי דעת, והי’ יכול להטיל אימה בדבורים, ולכן אינו נחשב צורך. וע”ע במגיני שלמה צד· מש”כ ליישב קושיות התוס’ על רש”י.))

ולכאורה צ”ע לד’ הנך ראשונים שמפרשים ענין משאצל”ג משום שברצונו לא באה לו ואינו אלא לסלק הנזק מדוע חופר גומא וא”צ אלא לעפרה הוי משאצל”ג, הרי שם לא שייך סברא זו. אמנם באמת לק”מ דעיקר היסוד של משאצל”ג היינו שלא נצרך לו המלאכה, ובחופר גומא וא”צ אלא לעפרה – המלאכה דהיינו יצירת הבור אינה נצרכת כלל, אלא שנתחדש שגם כאשר יש צורך בעצם המלאכה אם עיקר הצורך אינו אלא לסילוק נזק וברצונו לא באה לו – זה אינו צורך חשוב וגם זה כמו שאין צורך כלל, ומ”מ כ”ש שיהי’ פטור כשלא נצרכת המלאכה כלל ואז לא צריכים לסברא זו דסילוק הנזק.

ושאר המקרים שהוזכרו בענין משאצל”ג רובם מתבארים יפה לפי שיטה זו. אמנם קורע בחמתו צל”ע, וזה הק’ תוס’ כמו שהובא לעיל, וציינתי לעיל (בהערה) למגיני שלמה (צד.) וכפו”ת (סוכה לג: ד”ה עוד הקשו) שכ’ תירוצים לזה. וגם צל”ע במוציא את המת לקוברו, דמלבד הצורך של סילוק הנזק בזה שהמת בבית (טומאה וריח רע), יש גם מצוה לקבור, ואיך נאמר דאינו אלא סילוק נזק בלבד. וע’ מאירי במשנה בד’ צג: ובשפ”א צד: ובאבני נזר או”ח רמז (באג”ט סי’ צא).

ב. שיטת תוס’: והשיטה השנייה היא שיטת התוס’ (בשבת צד· ד”ה רבי): “נראה לר”י דמשאצל”ג קרי כשעושה מלאכה וא”צ לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן, אלא לענין אחר. כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשה”. ולפ”ז כל המקרים שהוזכר בהם משאצל”ג מתפרשים דאינם לאותו צורך שהי’ במשכן.

ג. שיטת רנ”ג: והשיטה השלישית היא שיטה ר’ ניסים גאון בשבת יב· (נדפס על הגליון): “לפי שזה הוציא כלים מרשות לרשות לא לצורך נפשו הוציא לא לאכלו ולא ליהנות ממנו, ולזאת נקראת משאצל”ג, שאם ח”ו יהיה זה המת סרוח או זאת הנבילה סרוחה ואין יכול לעמוד עמה מפני הריח אז ר”ש מודה שאם הוציאה חייב חטאת מפני שהיא באותה שעה נעשית מלאכה שצריכה לגופה”. ונראה מדבריו שהוא מפרש משאצל”ג כמו מלאכה שאינה צריכה לגופו. וצ”ע איך יתפרשו המקרים שהוזכרו.

ביאור החילוק בין משאצל”ג לבין דבר שאינו מתכוון:

כתב הכ”מ (שבת פ”א ה”ז) “מצאתי כתוב ההפרש שיש בין משאצל”ג ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דגבי פ”ר אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח, אבל משאצל”ג הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה”ר אברהם החסיד בשם אביו ז”ל. ע”כ”. וע’ כפות תמרים סוכה לג: ד”ה כתב מרן שהקשה שלכאורה הסברא הפוכה דזה שאינו מכוין לגוף המלאכה זו סברא לפטור, ואיך כ’ סברא זו לבאר  מדוע בפ”ר חייב. וע”ש מש”כ לבאר בזה.

והנה לבאר לשון הכ”מ איני יודע. ומ”מ החילוק שכתב לכאורה יכול לבאר מה החילוק בין דשא”מ לבין משאצל”ג, דדשא”מ הוא פטור בכל דיני התורה, ומשאצל”ג לא נאמר אלא בדיני שבת ((כוונתי שמלשון הכ”מ משמע שבא לבאר מדוע חומרת פ”ר נאמרה רק בדשא”מ ולא במשאצל”ג, וזה צ”ב, אולם יש דבר נוסף שצריך להבין מה ההבדל בין הנך ב’ פטורים, ומדוע דשא”מ הוי פטור בכל דיני התורה ואילו משאצל”ג אינו אלא בשבת.)) , והסברא שכ’ הכ”מ יכולה לבאר החילוק: דדשא”מ אינו מכוין לעשייה עצמה, ובמשאצל”ג מכוין לעשייה, ורק אינו מכוין לתכליתה. וכן נראה מד’ הגרעק”א בכתובות ו· (על תד”ה האי גבי מש”כ תוס’ ועל פי’ הערוך קשה וכו’) ((וכן ביומא לד אות ט. וע”ע רש”ש בכתובות ו·)) . ויותר מבואר בד’ הקה”י (שבת סי’ ב’ ד”ה אכן) ונבאר הדברים: דבר שאינו מתכוון היינו שלא התכוון לפעולה של האיסור כגון גורר ספסל שלא התכוון לעשיית החריץ כלל, ולא דמי לחופר גומא וא”צ אלא לעפרה שהתכוון למעשה של עשיית הבור, ורק לתוצאת הדבר לא התכוון (אבל בגורר ספסל לא התכוון להזזת העפר ממקומו כלל – שזו הפעולה עצמה).

אמנם מד’ התוס’ מוכח שהם לא מפרשים כן, שהתוס’ כ’ (בשבת קג· ובכתובות ו·) שמפיס מורסא מיקרי דשא”מ, וא”כ מוכח דס”ל דגם כשמתכוון לפעולה ורק אינו מתכוון לתוצאה הוי דשא”מ (ובאמת הגרעק”א הנ”ל תמה על דבריהם). וא”כ הדק”ל מה החילוק בין דשא”מ למשאצל”ג.

ובקה”י (שבת סי’ ב הנ”ל אחר שהוכיח מהתוס’ דלא כהחילוק הנ”ל, וכמשנ”ת) כ’ שבדבר שאינו מתכוון אינו מכוין למלאכה כגון במפיס מורסא אינו מתכוון לעשות “בנייה”, אלא רק לעשות פתח, ובמשאצל”ג מתכוון למלאכה כגון במכבה שהמלאכה היא “כיבוי” ומכוין לכבות, וכל פטורו אינו אלא משום שאינו לאותו צורך שהי’ במשכן – לתוס’, או שברצונו לא באה לו – לרש”י.

אך קשה ע”ז (כמו שסיים הקה”י שם) מחופר גומא וא”צ אלא לעפרה, דמבואר בחגיגה י דהוי משאצל”ג, ולהנ”ל הוי לכאורה דשא”מ (ושם מוכרח שהוי רק משאצל”ג דמוכח שם שהוי כהררין התלויין כשערה – מוכח שרק בשבת יש פטור בזה).

ונלענ”ד לתרץ אליבא דתוס’ דמה שחופר גומא וא”צ אלא לעפרה אינו פטור משום דשא”מ היינו משום דהוי פסיק רישא, ולכן ל”ש אלא פטור משאצל”ג, והפטור דמשאצל”ג אינו משום שלא מתכוון ל”בנייה”, אלא משום שתכלית מלאכה זו אינו לאותו צורך שהי’ במשכן. ((אמנם מד’ התוס’ בביצה לג· (סד”ה מלמטה – הנמשך מהעמ’ הקודם) מוכח דס”ל דאם התכוון לפעולה ולא לתוצאה לא הוי דשא”מ (וכ”ד הרא”ש שם). ולדברינו צ”ל שזו מח’ תוספותים.))

אבל לד’ רש”י שענין משאצל”ג אינו משום שאינו לאותו תכלית שהי’ במשכן, ולפ”ז ביארנו לעיל שבחופר גומא וא”צ אלא לעפרה מה שנחשב משאצל”ג היינו משום שלא התכוון למלאכה עצמה דהיינו עשיית הבור, א”כ צ”ב מה החילוק בין משאצל”ג מסוג זה לבין דשא”מ.

ולכאורה היה נראה שבדעת רש”י צ”ל כהחילוק שכתבתי בתחילה ע”פ דברי הכ”מ (וכהגרעק”א), שהרי כל הסתירה לביאור הנ”ל היה מתוס’, אבל לפי רש”י אפשר להישאר בביאור זה.

אמנם בדברי רש”י בביצה לג· ד”ה והלכתא מבואר שהעמדת דברים באופן שנוצר אהל נחשב דשא”מ ומזה מוכח דרש”י מודה לתוס’ (בשבת) בגדר דשא”מ דאף באינו מתכוון לתוצאה הוי דשא”מ, ולא רק באינו מכוין לפעולה. ולפ”ז  החילוק בין דשא”מ למשאצל”ג היינו דדשא”מ תלוי ב”כוונה”, ומשאצל”ג תלוי ב”צורך”, ומקור סברא זו בתוס’ מא: סד”ה מיחם שכ’ “התולש לאכילה או לבהמה בארעא דידי’ חייב חטאת בכ”ש אע”ג דאין מתכוון ליפות הקרקע לא דמי למשאצל”ג כגון חותה להתחמם, דהתם אע”פ שאין מתכוון ליפות אנן סהדי דניחא לי’, אבל בחותה אינו נהנה בהבערה זו וכו'”. ונראה שכוונתם דמי שתולש בשביל אכילה אין מטרתו במעשה זה בשביל ייפוי הקרקע שלא לשם כך עשה פעולה זו ולכן הוי דבר שאינו “מתכוון”, ומ”מ ייפוי הקרקע נצרך לו, ולכן הוי צריכה לגופה. ולפ”ז י”ל בדעת רש”י כדלעיל.

וגם לפ”ז נצטרך לומר שבחופר גומא וא”צ אלא לעפרה שייך גם הפטור של דשא”מ, אלא שכיון שהוא פ”ר – אינו נפטר משום כך, אבל לענין משאצל”ג שנלמד מ”מלאכת מחשבת” ל”ש חומרת פ”ר ולכן פטור.

נספח:

הבעה”מ בפ’ האורג (לז: מד’ הרי”ף) כ’ שזורה ובורר הוו מלאכות שא”צ לגופן. וצ”ב. והנה לד’ תוס’ צד· דהגדר דמשאצל”ג שלא עושה לאותה מטרה שהי’ במשכן ודאי ל”ש כאן. ויל”ע אם לד’ רש”י יהי’ מיושב, דלכאורה יל”פ דהוי סילוק הנזק וברצונו לא באה לו, רק דתלוי מה החילוק לרש”י בין מפיס מורסא ותופר יריעה שנפל בה דרנא – שבזה ל”א משאצל”ג (כמו שהוכיחו תוס’ לעיל צד· סד”ה רבו) לבין המקרים שאמרי’ ברצונו לא באה לו. ונראה לענ”ד דבדבר שבא למנוע הנזק טרם נעשה הוי משאצל”ג, וכאשר הנזק כבר נעשה ובא לתקנו זה כבר מלאכה חשובה דאינו מניעת נזק בעלמא אלא תיקון. ולפ”ז זורה ובורר אינו משאצל”ג אלא תיקון דאחר שכבר נתערב – הוא מתקן ואינו סילוק נזק בטרם יקרה.

אמנם העירני הרב שלמה י. שפירא שליט”א דמכבה נר כדי שיישן החולה לפי הגדר הנ”ל צ”ל מלאכה הצריכה לגופה, ובגמ’ לעיל ל· מבואר דלצורך חולה הוי משאצל”ג. ולכן ביאר דסילוק הנזק, אף אחר שכבר נעשה הנזק, אינו מלאכה חשובה אא”כ הוי מלאכה של יצירת דבר חדש, כגון בניית הפתח במורסא ותפירת יריעה שנפל בה דרנא. ולפ”ז אפשר לבאר ד’ הבעה”מ ע”פ שיטת רש”י הנ”ל.

מיהו נלענ”ד די”ל כמו שביארנו לעיל, ומה שהק’ ר”ש שפירא ממכבה נר כדי שיישן החולה י”ל דכיבוי נר הוי סילוק נזק שעתיד לבוא דאינו בא לכבות האש שכבר קיימת אלא את האש שעתידה להיווצר בעתיד, דאש אינה חפץ קיים, אלא כל שעה מתחדשת השלהבת ונוצרת שלהבת חדשה. (כמש”כ הגרשז”א במנחת שלמה, נדפס בשולחן שלמה רעט גבי מוקצה דשלהבת).

ולפ”ז הדק”ל מדוע בורר וזורה הוי משאצל”ג. ואולי להבעה”מ גדר משאצל”ג שאינו נעשה לצורך החפץ שבו נעשית המלאכה, ולפ”ז מובן מדוע מוציא המת לקוברו הוי משאצל”ג, דקשה לכאורה דאינו סילוק הנזק בעלמא דיש מצות קבורה ע’ מש”כ לעיל , ולפ”ז א”ש.

פרק ב תוכן עניינים  פרק ד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *