אמירת דברי תורה לפני נכרים וספק יהודיים

רבני בית ההוראה
ז' כסלו ה'תשע"א

שאלה:

אני עובד כמשגיח כשרות במלון מסויים, ופעמים רבות העובדים שואלים אותי שאלות “התעניינות” ביהדות, אמונה והלכה. דע עקא הרוב העובדים (המלצרים וחלק מעובדי המטבח) הינם עולים מרוסיה שאנו מסופק ביהדותם, וחלקם אומרים בודאות שהם גויים (אבל האבא או הסבא יהודי), חלקם מסופקים (הסבתא מצד האמא יהודיה אבל לא בטוחים… או לא יודעים בכלל מה היתה הסבתא), וחלקם טוענים שהם “חושבים” שהם יהודים. ע”כ הסתפקתי האם כאשר הם שואלים שאלות, מותר לענות להם – ואם כן, בקצרה או בהרחבה, האם יש הבדל בין תושב”כ לתושב”ע. יש לציין שאין כאן “קירוב” שיטתי ליהדות, אלא רק ביאור עניינים בתורה ובאמונה. יש אפילו עובדים ששואלים אותי בקביעות (אחרי שאני תולה על הלוח את זמני כניסת ויציאת השבת – ובכותרת כתובה פרשת השבוע) – מה מדובר בפרשת השבוע. יש לציין שהרבה פעמים הם שואלים כקבוצה, שפעמים יש בהם עובדים שונים, חלקם ודאי גויים, וחלקם בעלי רמות ודאות שונות ביחס ליהדותם.
עשיתי לעצמי בירור קטן בנושא, ועליתי אותו בראשי פרקים על הכתב, ורציתי לשאול את כ’ הרב מה דעתו על מה שכתבתי, וכמובן – מה לעשות הלכה למעשה.

זה הבירור שעשיתי:
1. קו’ התוס’ חגיגה י”ג, ממה ששינו שם ש”אין מוסרין ד”ת לנכרי”, לעומת מש”כ שלגוי אסור ללמוד תורה וחייב ע”ז מיתה – סנהדרין נ”ט ונלמד ממש”כ “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, ומקשה תוס’ שא”כ אי”צ באיסור ללמד תורה לגוי, שהרי בכל מקרה יש לפני עיור (ומוכח שיש לפני עיור בנכרי מע”ז ו’, שאסור להושיט לו אבר מן החי). ותי’ התוס’ שמדובר בכה”ג שיש נכרי אחר שילמדנו, שאז אין לפני עיור משום שיכול לעשות זאת ללא עזרה. לכאו’ ע”פ דברי התוס’ אסור ללמד גוי תורה. ואפי’ אם מעבירים שיעור ויש שם גוי אחד, עוברים על ב’ איסורים, גם איסור “ללמד”, וגם איסור “לפני עיור”.
2. ובשו”ת אגרות משה יו”ד ח”ב קל”ב, כתב שאין איסור לומר הגדה של פסח היכא שיש גם נכרי, משום שהאיסור הוא רק למסור, אך אם הנכרי שומע מאיליו אין איסור על הישראל. הוא מביא ראיה מטבי עבדו של ר”ג, שהיה שומע הרבה תורה מחכמים, ולא היו נמנעים מלומר ד”ת ע”י, משש של מסירת ד”ת לנכרים. והוא עצמו העיר שאפשר לומר שנכרי חמור יותר, אבל לא נראה לחלק. וצ”ע למה לא הזכיר את האיסור של לפני עיור, כמוש”כ התוס’, שלפני עיור יש רק בנכרי ולא בעבד.
3. יש לציין שביחס ל”לפני עיור” אולי יש מקום לומר שאין איסור לפני עיור בימינו הואיל והגוי היום יכול ללמוד לבד בכל שפה, דרך האינטרנט, ספרים וכד’. ויש בזה מח’ ראשונים, בשאלה האם היכא שאין לפני עיור בנכרי משום שליכא תרי עברי דנהרא, מותר או אסור מדרבנן. מ”מ לפי התוס’ יש גם איסור עצמי ללמד הנכרי תורה.
4. תירוץ אחר לקו’ התוס’ אפשר ע”פ המהרש”א בחגיגה, שאומר שמש”כ “אין מוסרין” הכוונה לסתרי תורה. וראיה לזה מהקשר הסוגיא שם בחגיגה, אך קשה שהרי לעיל אמר רב אמי אין מוסרין סתרי תורה, ואילו כאן הוא אמר ד”ת. ואפשר לומר ש”דברי תורה” הכוונה משהו שקרוב לסתרי תורה, אבל פשט מותר. עוד אפשר ע”פ רבינו חננאל שגורס בב’ המקומות “דברי תורה”, וממילא פשוט שהכוונה בשניהם לסתרי תורה. וכן כתב השרידי אש (ח”ב סי’ נ”ה). ע”פ תי’ זה לכאו’ אין כלל איסור עצמי ללמד תורה נכרי, אלא רק לפני עיור. וא”כ שוב אפשר לומר שבימינו אין לפני עיור, ויהיה למעשה מותר ללמד נכרי תורה.
5. יש לציין את הגמ’ בב”ק ל”ח, ששם כתוב שלמדום את כל התורה – וע”כ התוס’ שם התקשה, ותי’: א. היה פיקו”נ. ב. עשו עצמם כגרים. ואילו לרבינו חננאל פשוט.
6. הרמב”ם הביא רק את הדין שאסור לגוי ללמוד תורה, וחייב ע”ז מיתה (הל’ מלכים פ”י הל’ ט’), אך הוא לא הביא את האיסור ללמד נכרי תורה. וא”כ קשה, מדוע הרמב”ם החסיר בספרו הלכה שמוזכרת בש”ס. אפי’ אם נאמר שהוא סובר כמו רבינו חננאל שמדובר על סתרי תורה מדוע הוא לא כתב זאת בהלכות יסודי התורה? כמו”כ יש לציין שאף אחר מן הפוסקים הראשונים לא הביא את הדין שאסור ללמד תורה לנכרי, וכן השו”ע לא הביאו זאת. היחיד שהזכיר זאת בחריפות הוא המהרש”ל ביש”ש ב”ק פרק רביעי.
7. לכאו’ אפשר לומר באופו הכי “טכני”, שהרמב”ם סובר שהאיסור ללמד נכרי תורה הוא אסמכתא, ובאמת הוא רק משום “לפני עיור”. והואיל ובימיהם היה אפשר ללמוד תורה בשפות זרות, אזי שוב לא היה “לפני עיור” וע”כ הרמב”ם לא הביא הלכה זו. [מעי”ז מצינו שתירצו האחרונים (מלבי”ם, עיניים למשפט ועוד) מדוע הרמב”ם לא הזכיר שדים, והיינו שבזמנו לא היו מצויים].
8. ה”שרידי אש” רוצה לדקדק שכל האיסור לנכרי ללמוד תורה הוא דווקא בקביעות. והוא מביא ראיה לזה ממה שהרמב”ם “חיבר” בין שבת לת”ת, והיינו שכמו ששבת היא נובעת מרצון חיובי ולא התעניינות כך הוא גם בתורה – רצון ללמוד תורה ולא רק התעניינות. וכן כתב הטורי אבן בחגיגה שם, שאין איסור דרך עראי, והביא ראיה מגמ’ בע”ז דף מ”ד שנכרי אחד שאל ר”ג שאלה והוא השיב לו. וממילא כל מה שהתוס’ בב”ק שאלו הוא על מה שלמדום בקביעות את כל התורה כולה.
9. יש לציין את דברי הרמב”ם בתשובה (שו”ת הרמב”ם קמ”ט – ובשו”ת פאר הדור סימן נ’ כמדומני)) אומר שלו היתה יד ישראל תקיפה, היה ראוי למנוע הגויים ללמוד תורה מעצמם. אבל – אם אנו מלמדים אותו, הדבר תלוי: הישמעאלים אין ללמד אותם, מפני שהם יעשו עם זה שימוש מוטעה, ואולי יסיטו את ה”לא מבינים” מישראל, לעומת הנוצרים שיש סיכוי שיודו באמת ו”ישובו”. ויש מחלוקת גירסאות בתשובת הרמב”ם שם, האם כוונתו היא שנצרים “ישובו” לקיים ז’ מצוות ב”נ, או שישובו ויתגיירו. וממילא הנפק”מ האם מה שכתב שמותר ללמד את הנוצרים זה רק ז’ מצ’ ב”נ, או גם את שאר התורה. ע”פ הגי’ שאומרת שמותר ללמד את כל התורה אם זה יגיירם יוצאת קולא גדולה לגבי ספק יהודים, ששם ודאי יש לנו עניין לגיירם לחומרא. כמו”כ יוצא שכל האיסור ללמד נכרים תורה הוא דווקא משום שעי”ז הם יקלקלו יותר, אך אם המגמה היא לא קלקול הדבר מותר. וכן מפורש במאירי בסנהדרין נ”ט, שאם הלימוד הוא ע”מ לבדוק את חכמת התורה ע”מ להתגייר – מותר לגוי ללמוד, וממילא מותר ללמדו. לכאורה זה המעשה של המלך בכוזרי… וכן המהרש”א בשבת כ”ב בעניין הגוי שבא להלל שהסכים ללמדו תורה מתוך שסבר שהוא יתגייר לבסוף. הרעק”א (שו”ת סי’ מ”א) מביא את דברי המהרש”א, ולמעשה הוא מסתפק אם לפסוק כן.
10. שיטה נוספת היא שיטת הנצי”ב במרומי שדה בסנהדרין, ובשו”ת משוב דבר ח”ב ב’ סי’ ע”ז, שכותב שכל האיסור הוא ללמד את הנכרי לחדש חידושי תורה, שהוא עיקר ת”ת של ישראל. ודקדק מלשון התוס’ בב”ק ל”ח, שהקשו ממש”כ “ושלשו”.
11. יש לציין מקור נוסף שהאחרונים דנו ממנו את עניין לימוד תורה לגוי. הגמ’ במסכת סוטה ל”ה אומרת עה”פ “הואיל משה באר את התורה הזאת”, שמשה כתב את התורה במואב על האבנים בשבעים לשון, ע”מ שאומות העולם ילמדוה. ומכאן קשה על איסור לימוד תורה לנכרי? הרב קוק באגרות ראיה (אג’ צ’) אומר שאין ללמוד ממעשה שהיה בימי האבות להלכות שבימינו, משום שאז היתה התעוררות גדולה לתורה בעולם, אך לדורות יש דרך אחרת להשפיע על האומות. הרב אלישיב בפסקים ותשובות ח”ב סי’ ס”ה כתב, שהכתיבה היתה כבסיס לגיור, וע”כ הדבר מותר, וכמו המהרש”א דלעיל. עוד יש לציין את ד’ ר’ צדוק הכהן מלובלין ברסיסי לילה אות נ”ז כתב, שמשה לא נתן את התורה המתורגמת לאו”ה, אלא מי שרצה לקרא לבד יכול היה, וזה מותר, לעומת תרגום השבעים שהיה בזמן היונים, שהוא נועד ע”מ להוריד את התורה לאומות העולם ולא להעלותם למצב של גירות. המהרי”ץ חיות על הגמ’ בסוטה מעיר שמכאן נראה שאין איסור ללמד תושב”כ לאו”ה, והאיסור הוא רק על תושב”ע. האג”מ (יו”ד ח”ג סי’ צ’) מסתפק למעשה אם לפסוק כשיטת המהרי”ץ חיות.

מתוך כל הדברים הללו עלה בידי שאפשר להקל וללמד להם תורה אפי’ בהרחבה. וכדאי למעט בפסוקים.
אודה לכ’ הרב על תשובתו המהירה.

תשובה:

אכן על שאלה מסוג זה נאמר “שאלת חכם יותר מחצי תשובה”, אולם פטור בלא כלום א”א

אכתוב בקצרה את ענין זה.

איסור אמירת דברי תורה לפני גויים הינו איסור על דברי תורה המיוחדים לישראל, ועל כן ז’ מצוות בני נח מותר ללמדם, ובכלל זה אמונת ה’ ואמונת היחוד, ועל כן עניני אמונה מותר להסביר בין לגויים וכ”ש לספק יהודים.

לגבי שאר דברי תורה, לספק יהודים חייבים לומר, שהרי חייבים במצוות מספק.

במקום שהגוי שואל יהודי על הלכותיו, י”ל שאין זה בכלל איסור מסירת ד”ת לנכרי, וכן מצינו בספרי התשובות, תשובות לשלטונות על עניני הלכה, אם כי עיקר הדין בזה משמע כמו שכתבו התוס’ שאין חיוב מסירות נפש על זה אך לא נראה שהיה שם מצב של פיקוח נפש, ואמנם יתכן שמדובר באופן שבלא זה היה עקירת הדת, ולא נשמע באופן שהשאלה היא רק ל”התעניינות” בעלמא.

במקרה שהשאלה היא כהתרסה על דת ישראל, יש להקל לענות רק באופן שהדבר מחזק באמת את הישראל, וששוב לא ישאל, בבחינת דע מה שתשיב לאפיקורס, וכן מצינו בגדולי התנאים והאמוראים שעשו כן, אך אם זה רק בשביל אהבת הניצוח אין לעשות זאת.

אם נמצאים שם יהודים או ספק יהודים, וביניהם גם גויים, והכל מטים אוזן לשמוע יש לענות לשאלות כדי שהיהודים ישמעו את תשובת הדבר ובעז”ה עם הזמן אולי יתחזק בליבם האמונה והמצוות, ואף שיש שם נכרים.

מקורות:

איסור אמירת ד”ת לפני נכרים: יו”ד סי’ רסז סעיף עא, עי’ שו”ת אג”מ יו”ד ח”ג סי’ פט, וע”ש לגבי ז’ מצוות שמותר.

דין ספק יהודי, עי’ כתובות טו. שדינו לחומרא כיהודי, וע”כ ודאי צריך לידע דיני התורה, והגם שאיסור מסירת ד”ת לנכרי הוא לכמה שיטות מן התורה, מ”מ כיון שמצווים להציל ספק יהודי כמבואר שם בכתובות [ואפילו מותר משום כך לחלל עליו את השבת], וכ”ש ללמדו תורה שהוא הצלה רוחנית.

הכרעת הפוסקים שאין לחלק בין תורה שבע”פ לתורה שבכתב ואת שניהם אין ללמד לנכרי עי’ שו”ת אג”מ יו”ד ח”ג סי’ פט, ושו”ת מנחת יצחק ח”ג סי’ צח, שו”ת ציץ אליעזר חט”ז סי’ נה, ובאריכות רבה בשו”ת יביע אומר ח”ב יו”ד סי’ יז, אך ענין ז’ מצוות בני נח מותר כמבואר בדבריהם שם.

במקרה שעונה ליהודי רשאי שיהיהשם גם נכרי, וכמ”ש בשו”ת אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים