שאלה:
שלום הרב.
קרבן פסח אפשר לעשות גם בלי המקדש?
תשובה:
קרבן פסח באופן עקרוטני די לו במזבח ולא בבית מקדש, וידועים בזה דברי רבי עקיבא איגר שהתעניין על היתכנות אפשרות כזו, אעפ"כ האריך בשו"ת ציץ אליעזר להוכיח שלא ניתן לקיימו בזמן הזה, ואני מעתיק לך מדבריו.
שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מז
אם יש מקום להחמיר בזמנינו לצאת מירושלים בערב פסח בזמן הקרבת קרבן פסח כדי להמצא בדרך רחוקה ולא יחול עליו חיוב הקרבת ק"פ.
לח"א ב"ה, י"ח אדר תשל"ה.
ע"ד ששאלני אם יש מקום להחמיר בזמנינו לצאת מירושלים בער"פ בזמן הקרבת קרבן פסח כדי שיחול עליו דין נמצא בדרך רחוקה ולא יחול עליו חיוב הקרבת ק"פ.
(א) לדעתי אין כל מקום לחומרא כזאת, דגם בהמצאו בקירוב מקום לא חל עליו כל חיוב הקרבה בזה"ז, וכל מה שעמלו בספרי הפוסקים הוא רק על אפשרות הקרבה אבל לא על חיוב, וג"כ רובא דרובא דנו בזה רק מבחינת דרוש וקבל שכר בלבד, וכדכבר הלכו בזה נמושות ונמושות דנמושות. ומקרא מלא כתוב: והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם. וכלול בזה תרתי, שלא יהא לרצון לפניו שיקריבו לו אז קרבנות, וגם יגרום שלא יהא אפילו זכר ליסודות הבית, וכדדריש לה בתורת כהנים ר"פ בחקתי: והשמימותי /והשימותי/ את מקדשיכם יכול מן הקרבנות כשהוא אומר ולא אריח בריח ניחוחכם הרי קרבנות אמורים הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם מן הגדודיות. ומפרש הראב"ד: אפי' הגדודיות, פי' אפי' יסודות הבית יהיו שממה כדי שלא יהא לו זכר. ובמיוחד נתקיים זה בחורבן בית שני וכדאיתא בירושלמי פ"ק דיומא ה"א: שאלו את ר"א דורות האחרונים כשרים מן הראשונים, אמר להן עידיכם הבחירה יוכיח, אבותינו העבירו את התקרה, ויגל את מסך יהודה (ישעי' כ"ב) אבל אנו פעפענו את הכתלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה. והיינו מפני שבחורבן בית שני החריבו גם היסודות ע"ש בפ"מ ובק"ע.
(ב) וכך מצינו בספר החינוך מצוה ת"מ דבדברו באיסור שחוטי חוץ בזה"ז מדגיש לכתוב בלשון: אבל אין הכוונה לומר שיהיה עליו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב ע"ש. והחינוך הא סובר כדעת הרמב"ם דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל והנכנס לשם בזה"ז חייב כרת כדכותב דעתו המפורשת בזה במצוות קפ"ד שס"ב ושס"ג עיין שם, ובכ"ז כתב שמיהא חיוב הקרבה ליכא בזה"ז. ובאין חיוב אין כל מקום להחמיר לצאת לדרך רחוקה.
(ג) וברור שגם דעת הרמב"ם בעצמו היא כשיטת החינוך בזה, וזהו שמצינו לו בפי"ט מה' מעשה הקרבנות שג"כ מדי דברו מאיסור שחוטי חוץ בזה"ז כותב בלשון: מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית. דוק מלשונו שרק מותר הוא אבל חיובא ליכא. וביותר מתבאר זאת מדבריו בסה"מ עשה קנ"ג שכותב בתוך דבריו שם שבהעדר המקדש בטל הקרבת קרבנות, וכבר ראיתי מקשים עליו דהא הרי פוסק בעצמו דמקריבין אף על פי שאין בית וא"כ בהעדר המקדש לא בטל הקרבת הקרבנות, אבל בהנ"ל ניחא מפני דנהי דאפשר להקריב אבל חיובא ליכא, ומכיון דליכא חיובא נקרא זה שפיר שבטל הקרבת קרבנות.
(ד) ובספר הכוזרי סובר נמי בפשיטות בכזאת שליכא ציווי בזה"ז ורואה בזה רווח והצלה לנו על מצבנו בפיזור גלותינו, שכן כותב במאמר ג' אות נ"ז, וז"ל: אם היינו מצווים להקריב קרבנות ההיינו /היינו/ יודעים איך נשחטים, ולאיזה צד, וקיבול דמו והפשטו וניתוחו, ולכמה נתחים ינתח, איך יוקרב יזרק הדם ומנחתו ונסכו, והשיר הראוי לומר עליו, ומה שהכהנים חייבים בו מקדושה וטהרה ומשיחה ובגדים ותכונות, ואיך אוכלים הכהנים הקדשים, וזמניהם ומקומותם וזולת זה מה שיארך סיפורו עכ"ל. ואם כה יאמר וכה ידבר אחד מן הראשונים ז"ל מה נאמר ומה נדבר אנן יתמי דיתמי, ובאיזה פנים נוכל להרים ראש ולפתוח פה להשיב אמרים על יכולת הקרבה בזה"ז וגם אם נפרש אל כוונה אחרת דברי הכוזרי שם, זאת יוצא מיהת ברור שסובר שאין מצוים להקריב קרבנות בזה"ז, וגם ישנם מיהת שאר עיכובים שבשום פנים לא נוכל להתגבר עליהם, ומה צדקו דברי זקן הרבנים שבדור הקודם הגאון ר"ד פרידמן ז"ל מקארלין בספרו שאילת דוד בקונטרסו הנפלא הנקרא בשם דרישת ציון שמפרט כרוכלא העיכובים הגדולים שישנם בהלכה המפריעים בהחלטיות מליזום הקרבת קרבנות בזה"ז, ומדי דיונו רק בקשר לעיכוב קדושת המקום עלה בדעתו להציע בקשר לכך הצעה: שהיינו יכולים לתקן להקדיש ק"פ על תנאי דאם המקום קדוש לעתיד כשיטת הרמב"ם יהי' הקדש לק"פ, ואם המקום חול עתה יהי' חולין והזריקה תהי' כזורק מים בעלמא וההקטרה כשורף חלב בעלמא. ויהי אבל גם בזה כמשיב כלאחר יד, דאך לא נוכל לעשות זאת לדעת הרמב"ם מכמה דברים וספיקות בדינים העומדים לנגדינו לבטל מעשינו ואם נטעה בהם נתחייב כרת על הכניסה למקום הבית לדעת הרמב"ם כיון שלא נתבטלה קדושת הבית עיין שם. ודברי הכוזרי הנ"ל מסייעו, באופן שלא רק שאין חיוב, אלא עוד זאת שיש גורמים חמורים בהלכה האוסרים להסתכן לעלות ההרה ולההין להקריב איזה קרבן שהוא, לרבות ק"פ, ועל כן אין כל מקום לאיזה חומרא שהיא לצאת לדרך רחוקה.
(ה) ומה מאד נכונים דברי הגרש"א אלפנדרי ז"ל בשו"ת מהרש"א חאו"ח סי' ט"ו שכותב בתוך דברי קונטרסו הארוך וז"ל: אמנם נראה דעיקרא דמילתא י"ל דמכיון דעכשיו המזבח חרב אף דיוכל להיות דע"י השתדלות מרובה וטירחה יתירה נוכל להשיג רשיון, מ"מ טורח זה למה, דמלבד דנראה מכיון דהוא חרב בעו"ה ליכא חיובא כלל, י"ל גם כן דאין צורך להשתדל, שהרי אף בזמן המקדש כמה תנאים כמו ריב"ב ועוד שדרו בחו"ל לא באו לירושלים להתחייב משום שמה"ד הם פטורים, וכו' וכש"כ כשהוא חרב די"ל דאין רצון השי"ת שנקריב, ומפ"ז כל התנאים הקדושים שהיו בירושלם אחר החורבן לא מצינו שהקריבו קרבנות אף שיכלו לבנות ולהקריב, והגם שיכלו להקריב גם בטהרה, וגם נראה דאף לא התאוו לזה כדמצינו אצל משה רבנו ע"ה שהתאוה לבוא לא"י כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, והוא מפני שידעו שאין רצון ה' שנקריב, כ"א עד שנשוב אל ה' ואז יבוא משיח צדקנו בב"א, וכן נראה במקרא שכתוב והשימותי וכו' ולא /תיבה כפולה במקור/ ולא אריח וכו' דהכוונה אף אם רצו לבנות מחדש ולהקריב לא אריח עיין שם.
וכהשלמה לזה נצטט בזה גם דברי ספר נחל אשכול על ספר האשכול במבוא אות /שתים עשרה/ שכותב בתוך דבריו בזה"ל: אך לפענ"ד אף אם יותן רשות לבנות מזבח והי' לנו אפר פרה להטהר אסור לנו להקריב, שהקב"ה ייעד ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ומזה מדייק הרמב"ם בפ"מ בפ"א דסנהדרין שקודם בנין ביהמ"ק צריך להקים ב"ד של סמוכין וכו' וא"כ כשייעד הכתוב ואשיבה שופטיך כבראשונה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק, מקום שהקרבנות מכפרין, מינה שמעינן דבלא סמוכין לא יקרא עיר הצדק וקרי' נאמנה עיין שם.
כן אציין גם להחיד"א ז"ל בספרו שמחת הרגל על הגדה של פסח ד"ה פסח שהיו אבותינו וכו' שכותב בהמשך דבריו שמשיג על היעב"ץ שכותב לומר שהיו מקריבין אחר החורבן, שהוא רחוק לומר כן וצריך ראיה מרז"ל, וכן כותב להוכיח מהר"ן שלא כמו שעלתה על דעת היעב"ץ דהיו מקריבין ק"פ בחורבן ע"ש. ויעוין מזה גם בנחל אשכול הנ"ל וברש"ש פסחים ד' ע"ד וכן בספר עבודה תמה בפתח השער, והדברים ארוכים (וכמה דיות נשתפכו וכמה קולמסין נשתברו על המסופר בכו"פ על המחשבה שעלתה כאילו על הר"ח מפאריש שבעלותו ירושלימה יקריב ק"פ, והסתום שבו מרובה על המפורש).
(ו) ומהאיסור החמור והנורא ליכנס גם בזה"ז בשטח המקדש כבר הארכתי לבאר בספרי שו"ת צ"א ח"י סי' א' פרק ט', ובחי"א מספרי סי' ט"ו צטטתי ממה שכתב להשיב בזה הגר"י זריהן ז"ל להרב בראווער על קו' דלתי לבנון שיצא לגבב היתרים בזה. וכעת נזדמן לידי כ"ע קול ישראל תאריך ט' ניסן תרפ"ח וראיתי שנדפסה שם מחאה נמרצה על הקו' הנ"ז מהגאונים הגר"א קלאצקין ז"ל מלובלין והגרי"ח /זאנענפעלד/ זאנעפעלד ז"ל, הגר"א קלאצקין יצא נגדו באריכות בדברים נוקבים חודרים חדרי בטן, וקורא להמתירים או להמטילים פקפוק בהאיסור בשם פורצי פרץ ולמחבר הקו' בשם חבר לפורצי פרץ לאותו דבר, וכי כל השומע יתפלץ לשמע דברי הבל כאלה, וההוגים והמצפצפים מטרתם לעשות מרכז הכפירה וחלול הקודש במקום המקדש. וכו' וכו'. והגריח"ז ז"ל שירטט והוסיף על מאמרו הארוך וז"ל: אני איני כדאי, וכל דברי הגאון האדיר האמורים לאמיתה של תורה"ק בודאי שחלילה לזוז מדבריו, וכל הקל בדעתו ידע שעונש כרת עליו, ולכמה פוסקים בעונש כרת נכלל גם קללת ערירי, בכן ראוי לצאת בו במחאה נמרצת שלא להביא אנשים ההולכים לתומם לידי מכשול גדול, גם על השוגג צריכים להזהיר ולאחר שמוזהר יחוש לעצמו עכ"ל.
(ז) ומה שמביא המו"ל של הס' דרישת ציון בשנת תרע"ט בהקדמתו משם ס' סלו סלו המסילה מאת הרה"ג הדרשן מוה"ר נתן פרידלאנד ששמע מהגה"צ ר' יוסף זונדיל סלאטער /סלאנטר/ ז"ל שהי' תלמיד מובהק של הגאון קדוש ה' ר' חיים מוואלאזין זצ"ל אשר כל דבריו וסיפוריו תמיד מרבו המובהק הגר"א מווילנא זי"ע, שהי' רגיל לומר משמו כדברים האלה: היינו אם נשיג רק הר הבית להקריב עליו קרבן תמיד פעם אחת הרי זה לאחר המעשה, והי' מדבר זאת בלשון אשכנז בזה הלשון אז מיר וועליך ארויף חאפין מיט דען קרבן תמיד אויף דען הר הבית איז שאן נאך אלעס. ומסיים על כן דזאת דעתו הנשגבה אשר קרני הודו קבירא בי מאז אשר שמע מרבו ורבו מרבו הקדוש הגר"א זי"ע עיין שם. לפי דעתי אין סיפור כזה יכול לקבוע למעשה כלל, ולאו מר בר רב אשי חתים עלה, וגם הסתום מרובה בו מעל הגלוי, ומה גם דמימרא כזאת נובעת ע"פ הרוב מתוך התשוקה העזה והגעגועים הגדולים שקוננים במיוחד בלבו של גדול בענקים, להגיע אל מטרה נכספת ונועזת, וכדי להביע עי"כ את המתי תבוא לידי ואקיימנה, ובפרט כשעיני כל מייחלים לכך, אבל בודאי המכוון במימרא כזאת גם, שמי יתן שנוכל להתגבר על כל המכשולים ההלכיים /ההלכתיים/ הכרוכים מסביב למיבצע נועז כזה כלל – ישראלי, ושתבוא על כך גם התגלות משמיא המרמזת כי אמנם הגיע הזמן הזה של עת – דודים והנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים. ופוק חזי לרבינו הגר"א ז"ל בעצמו בפירושו על שה"ש פ"ב פסוק ז' שמבאר כוונת הקרא של השבעתי אתכם שזה מוסב על בנין ביהמ"ק שמושבעים שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש שושנא דלעילא עד שיבא עיין שם, ואיך יתכן שידבר וייעץ כאילו על מציאת דרך של יציאה מאליהם (זיך ארויף חאפין), הא זה ג"כ גובל כאילו עוברים עבירה על השבועה הנ"ז שלא יצאו מאליהם וכו' עד שיבא, אלא ודאי כנ"ז שהשמועה לא מדויקת ושלכל היותר היתה זאת רק בבחינה של שיח קודש והתויה לדרך שיש בה משום החשת הגאולה לולא שמושבעים על כך, ואחרי שמושבעים לו אילו היינו זכאים להתגלות ושלא יעמדו בפנינו המכשולים הרבים בהלכה שהפיזור בגלותינו הארוך הביא אותנו לידי כך.
וכמו"כ מה שמוסיף שם וכותב בקשר לזה ששמע גם מאחד מחכמי ירושלים שאמר שהוא מעיד בעדות גמורה שהוא שמע בכזאת מפיו של הרה"ג הצדיק ר' יצחק מלצאן מקעלעם ז"ל שאמר שכן שמע גם מאת רבנו הגאון הגדול ר' נפתלי צבי יהודא ברלין מוואלזין זצ"ל שאמר לו מפורש שדבר זה יש להם בקבלה איש מפי /איש/ עד הגר"א זצ"ל. גם זה אין להאמין שהנצי"ב ז"ל אמר בכזאת, ושכיוון לזה בפשטות, כי מצינו לו בספריו שכותב ההיפך מזה, דבהעמק דבר בחקתי כ"ו – ל"א ופ' ראה ט"ז – ג' כותב מפורש דלאחר החורבן אפי' אם המזבח היה עדיין קיים היו אסורים להקריב כל קרבנות שכתיב בהם ריח ניחוח, כדכתיב בס' ויקרא כ"ו – ל"א והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, זולת פסח שאינו קרב לריח ניחוח, (יע"ש גם בהרחב דבר בחקתי שם), וכך חזר וכתב מזה בפשטות גם בספרו שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' נ"ו עיין שם (ובספר עמק ברכה ד' ס"ו לא ראה מהכתוב מזה מפורש בדברי הנצי"ב ז"ל כנ"ז, אבל כותב ששמע שהגאון הנצי"ב ז"ל אמר כנ"ז וגם הסביר זאת, דכיון דבעינן שחיטת הזבח לשם ריח ולשם ניחוח, נהי דאין זה אלא לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד זהו משום דראוי לשם ריח ניחוח וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, אבל לאחר החורבן שהתורה אמרה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם והעידה התורה שהקרבנות שוב לא יהיו לריח ניחוח ונמצא ששוב אינם ראוים לריח ניחוח וע"כ אי אפשר להקריב דפסולים הם מטעם דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בהם ע"ש), והא בתמיד כתיב נמי לריח ניחוח, ואיך אפשר שהנצי"ב ז"ל אמר דבר בשם הגר"א ז"ל מה שהוא בניגוד לדעתו בהלכה, ושלא יזכיר עכ"פ שדעתו אחרת בזה, או שיבטל דעתו ויחזור מדבריו. אלא ודאי או שהשמועה לא נכונה, ואם היא כן נכונה איננה כפשוטה אלא נאמרה באופן הנ"ז שביארתי, וכדכותב באמת גם בהרחב דבר שם עד שיהיה הערה מן השמים. (ויעוין בכלי חמדה ס' פ' כי תבוא שנוטה לומר דגם בק"פ צריך ג"כ שיהא לריח ניחוח עיין שם, ואכמ"ל בעיקר דבריו שם).
והמדובר במשיב דבר שם הוא על התקופה שלאחר החורבן עד חורבן ביתר כיעו"ש, באופן שהיה עדיין המשכיות לתקופת המקדש, והמזבח קיים היה עדנה, (כדכותב שם כן בהדיא), והכל היה עוד מצוי כמקודם, אפר פרה, כהן מיוחס וכו' וכו', ולא היה עוד שום בעיות מזה, כפי שהתעוררו כעבור שנים מרובות ופיזור הגלות ואשר קיימות ועומדות, ועוד במשנה תוקף, כהיום הזה.
וזה שאיתא בירושלמי פ"ט דפסחים ה"א בלשון: ניתן לישראל לבנות בית הבחירה יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שני, כמה פירושים נאמרו על הך לישנא דניתן ואיכא דלא גרסי לה בכלל, ויש גם גירסא דבמקום ניתן צ"ל לפנות בית הבחירה, כיעו"ש בנו"כ, באופן שהמדובר הוא כשהיה עוד קיים וניתן לפנותו מגילולי ע"ז, וגם אי גרסינן ניתן, ג"כ אפשר לפרש שהכוונה על סמוך לחורבן וכנ"ל, וגם שפיר כותב לפרש הגאון ממונקטש ז"ל בנמוקי או"ח בהוספות שבסוה"ס הנדמ"ח, די"ל דכוונת הירושלמי על כגון בנין בית שני שהיה נבנה ע"י כורש באם נגמר בין פסח א' לשני או על לאחר ביאת גואל צדק. ויעוין מזה גם בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א ז"ל סי' ו' עיין שם. אולם מ"ש שם בנמאו"ח לפרש עוד די"ל דהירושלמי בזה לשיטתו במע"ש דבנין ביהמ"ק יהיה קודם ביאת המשיח, משא"כ אנן קיי"ל כבבלי והרמב"ם דביאת משיח קודם בנין ביהמ"ק ע"ש, לדעתי אין עוד הוכחה ברורה איך ששיטת הירושלמי בזה וכדכתבתי מזה בספרי צ"א ח"י סי' א' אות מ"ו וסי' ז' אות י' עיין שם.
ופירוש מחוור עוד יותר מצינו שמפרש בזה החסדי דוד על התוספתא פ"ח דפסחים ה"ב, דשם מובא ג"כ הך דניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, (ומבואר ביותר בפי' הארוך, דמסביב לתוספתא מובא מדבריו אך בקצרה) ומקשה החסדי דוד דדברים הללו כדברי הס' החתום. דלכאורה משמע דר"ל שדין זה אינו אלא אחר שנבנה ביהמ"ק והא ליתא כלל דפסח היה קרב ג"כ בבמה וכו', לכן כותב לבאר בעפ"י מה דאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין אההיא דחזקיהו שמצאו גולגולת של ארונה היבוסי תחת המזבח וא"כ באותו זמן נתקלקלה הרצפה או בנין המזבח והוצרכו לחתור ולחפור שם כדי לבנות המזבח מחדש ועי"ז מצאו הגולגולת, דאלא"ה איך לא נמצא ולא נודע דבר זה כמה שנים עד אותו הזמן בימי חזקיהו, וא"כ זהו הכוונה מה שאמר כאן (בתוספתא) שהיה זמן שניתן להם לישראל לבנות בית הבחירה, כלומר שהוצרכו לבנות מחדש ואז הוצרכה הלכה זו למעשה לדעת אם ציבור נדחה לפי שאירע זה קרוב לפסח, ופליגי בזה רבנן ור"י, אם בשביל הטומאה שנטמאו עם מציאת הגולגולת ציבור עושה פסח ב' או לא, דר"י סבר דאינן עושין, ובשביל זה הוא דביקש חזקיהו רחמים על עצמו לפי שהי' יכול להניחם ברצונם לעשות כולם בראשון בטומאה שטומאה דחויה, ומרבנן בני פלוגתא דר"י השיבו לו דלעולם אימא לך דטומאה דחויה ויפה עשה. הוא דביקש רחמים לא משום זה אלא לפי שעיבר ניסן בניסן עיין שם ביתר אריכות, ובאמת הך שמצאו בימי חזקיה גולגולת של ארונה היבוסי תחת המזבח מובא גם בירושלמי פסחים שם (ולפלא על החסדי דוד שלא הביא ממה שמובא על אתר) בסמוך להך מימרא של ניתן לישראל לבנות בית הבחירה, ועי"כ מתאמת ביותר פירושו זה של החסדי דוד, ובאופן שיוצא לפי"ז שהמדובר בירושלמי ובתוספתא בכלל על התקופה של בית ראשון וכשעמד עוד על תילו ורק הוצרכו לבנות בו כמה תיקונים ברצפה ובמזבח, (וכך נראה שפירש גם הגאון ר' אייזיל חריף ז"ל בספרו אבי הנחל בדרוש הא' של דרוש י"ג כיעו"ש), ואין למימרת הירושלמי בזה כל שייכות איפוא לענין בנית בית הבחירה או המזבח לאחר החורבן, (ובענין מציאת גולגלת ארונה היבוסי תחת המזבח יעוין בשו"ת כרם רידב"ז שהדפסתי בספר זכ"ש =זכרון שלמה= בסי' י' ששאלוהו דהיתכן שערך ג' מאות שנה עד שמצאוהו יהי' עבודת ביהמ"ק בטומאה, והשיב על כך באריכות (ומקום אתי כאן להודיע מה ששכחתי לציין שם, כי תשו' זאת לא היתה ממש כתובה בכ"י של הרידב"ז ז"ל רק מצאתיה מונחת בין תכריך כי"ק של יתר התשובות והדפסתי אותה בהנחה שגם תשובה זאת יצאה מתח"י), והזכיר שם בראש גם תירוץ החזון נחום שמתרץ דאפשר לומר דבימי אחז דנהרס ביהמ"ק קצת השליכו הפושעים או הנכרים במתכוון את הראש שם כדי להכשיל לישראל, ויעוין מ"ש בזה גם המשל"מ בפ"א מביה"ח הי"ג, שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ש"מ, שבילי דוד יו"ד סי' שע"א סק"ה, מעשה למלך ביהב"ח שם, ושו"ת מנח"א ח"א סי' ע"ו עיין שם ואכמ"ל).
והמסופר בב"ר פ' ס"ד אות י' שבימי רבי יהושע בן חנניה נתנה המלכות רשות לבנות בית המקדש (והכותים הפריעו וגרמו לבטל זה) היה זה ג"כ עוד לפני חורבן ביתר, יעוין בס' תבואות הארץ בחלק מעשה הארץ זמן א', ועוד. ודי בזה כאן.
(ח) אותם הדברים אמורים גם על המובא בספר ברכת הפסח סי' ט"ז בפתחא זוטא סק"ז בשם הגאון בעל דברי חיים ז"ל מצאנז, שאמר בזה"ל יש בכחנו לברר הלכה שמותר להקריב ק"פ בזה"ז, רק להמתין כל כך זמנים על קיום מצות ק"פ ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי ע"ש, וברור בעיני שהיתה זאת רק תשובה מחוכמת נגד ההסתערות מכמה גדולים בימים ההם להוכיח שאפשר להקריב קרבנות בזה"ז ושיש לעשות השתדלויות על כך אצל השלטונות, אבל למעשה סבור היה שאין גם אפשרות לכך מכמה בחינות חמורות בהלכה שיעמדו בעת שירצו לבצע הדבר, וכדי לפטור א"ע מהכניסה לויכוח בזה השיב התשובה המחוכמת האמורה, ואני מוצא סמוכין לדברי אלה ממה שנמצא כתוב בספר שו"ת ברכת חיים להגאון המפורסם הרב ר' חיים יצחק ירוחם ז"ל אבד"ק אלטשטאדט, בח"ב סי' ט' דמביא שם את אשר שמע מפי איש מיהמן כפי אשר יצא מפה קדוש רבנו הגה"ק בעל דברי חיים ז"ל, דאחר שקיבל הספר דרישת ציון העוסק בעניני גאולה קיבוץ גליות והקרבת קרבנות, לא חשך הבעל דברי חיים מתוכחת למחבר, ולא נתכוונו כל ראיותיו של הרב ר' צבי קאלישער ז"ל אצלו, וכי, הבעל ד"ח הפציר ברצ"ק שידין את ספרו הנ"ל בשריפה כי יצמחו מזה מכשולים ותקלות וח"ו תהי' התורה כשתי תורות וישראל אגודות אגודות עיין שם, וכל מבין לחש רואה מבין השיטין של דברים חריפים אלה הוכחה להשערתי האמורה וד"ל.
ואגב הרי גם מהדברים כפשוטם של הבעל דברי חיים ז"ל, הא ג"כ למדים שסבור היה עכ"פ שאין כל חיוב לכך בזמנינו, ולא עוד אלא שלא כדאי ליטול מעצמנו עשיה כזאת, ובאמרו בלשון לא כדאי בודאי כוונתו היתה שלא כדאי מבחינת ההלכה, יהיה מאיזה טעם שיהיה, וא"כ מה מקום לחומרא לצאת בזמננו בע"פ בזמן ההקרבה לדרך רחוקה?
(ט) ואותו הדבר גם בנוגע למ"ש המו"ל בהקדמה שם ששמע מפי אביו כי בעת שיצא הספר דרישת ציון בפעם הראשונה שמע מפיו של הגה"צ הבעל חפץ חיים ז"ל שאמר בזה"ל: אני מקוה שאולי יזכני ד' לעלות לירושלם עה"ק ולעבוד עבודת הקרבנות עפ"י דברי מחבר הספר הזה. ויש לומר דאם אמר בכזאת בודאי כוונתו היתה שאולי גם יוסרו עפ"י סוד ה' ליראיו ועפ"י הארה ממרום גם כל העיכובים שישנם לפי ההלכה לפי המציאות שלפנינו, ופוק חזי בספר ליקוטי הלכות של הגה"צ הזה על זבחים פ"ח בזבח תודה ד"ה שלמים שבעצמו שדא נרגא על הרוצים לפרש דברי הרמב"ם שלכן ס"ל דמקריבין היום קרבנות על המזבח אף על פי שאין בית, מפני דכיון דההקרבה הוא נגד חלל של פתח מקום המקדש מקרי לפני פתח אהל מועד ולא נתמעט רק היכי שההיכל הוא סגור נגדו, וכותב עליהם, דמ"מ נראה פשוט דעכ"פ אם על מקום ההיכל בנוי איזה בנין כמו שמצוי היום בעו"ה וממילא שוב אסור להקריב קרבנות על המזבח דהלא עכ"פ איננו שוב נגד חלל פתח אהל מועד, ואף על פי שלאחר מיכן חוזר שוב לדון להיתר עפ"י הרשב"א בשבועות דכשאין בית לא בעינן שיהיה נגד פתחו וממילא תו אפשר דגם היום כשר, אבל נשאר בצ"ע בזה, עיין שם.
ולא זאת בלבד אלא דלהלן בפי"ג בזבח תודה ד"ה ואפי' מע"ש. מרמז בדבריו על חלק מהבעיות החמורות האחרות שישנן עוד בזה, ומסתייג על כן על ההלכה שסתם שם בפנים בליקוטי הלכות דמקריבין אף על פי שאין בית, ומזהיר שלא יטעו בזה וכותב וז"ל: ודע דאף שסתמנו בפנים דמקריבין בזה"ז אף על פי שאין בית, מ"מ יש להתבונן הרבה אודות שאר ענינים דחיינו אודות מקום המזבח ואודות מה שכולנו טמאי מתים, ואיך נעמיד המזבח על מקומו, וגם איך נקריב בטומאה באשר שאין לנו ציץ לרצות, וגם באשר שאין לנו כתב יחוס אם יש לסמוך על חזקה, וגם אודות תכלת שאנו צריכים להאבנט עכ"ל. ואיך יתכן איפוא שאמר אמירה החלטית כזאת כפי שמביא משמו המו"ל הנ"ל, שמצפה כאילו לזמן שיעלה ויזכה לעבוד עבודת הקרבנות עפ"י הס' דר"צ, אלא ודאי כנ"ז.
(י) ובקשר לעיכוב על הבנין העומד שם, יעוין בס' שו"ת שערי צדק (פענט) חאו"ח סי' צ"ו שהעיר בנוגע לזה מבחינה אחרת, והוא שאין אפשרות להקריב בזה"ז ולא ק"פ גם מכח זה, מפני היד השלוחה וכו' ואף שיותנו לנו רשות, והיינו, משום ששמו שקוציהם בביהמ"ק וגם עתה הוא כן, וכמ"ש קצר המצע מהשתרע וכו' ואיך אפשר שבמקום ביהמ"ק בצד א' נקריב לש"ש ובצד השני יעשו מנהגיהם, והיינו היד השלוחה במקדש ממש.
[ויעו"ש בשער"צ סימנים ק"ב ק"ד ממ"ש גם ממה שהוגד לו בחלום דלכו"ע א"א /להקריב/ קרבנות בזה"ז, דמאחר שא"א להקריב א"כ בשום אופן א"א להקריב בזה"ז, דמי יבנה מזבח דהא טמא מת אסור ליכנס במקום המזבח, וגם בזה"ז חייב כרת, ובזה אין לומר דטומאת מת הותרה בציבור, כי היינו דוקא לענין העבודה, משא"כ הבנין שאינו דוחה וכו', ומסיים וכותב: וכאשר הקיצותי ראיתי כי הדבר נכון מאד, עיין שם ביתר אריכות (ובספר שו"ת מהרי"א הלוי חאו"ח סי' פ"ח שהשיב על דבריו מדגיש בסוף דבריו שמה שכתב הוא רק לפלפולא בעלמא ע"ש) וכמו"כ יעוין מ"ש בזה גם בס' שו"ת מראה יחזקאל בדף האחרון של הספר שלאחר לוח התיקונים וההשמטות, וכן מ"ש ע"ד זה בס' צמח מנחם סי' י"א, וכמו"כ מה שמרחיב הדיבור בזה בנו של הבעל שערי צדק בספרו זכרון יעקב בדרוש הראשון שבחלק הדרשות עיין שם והדברים ארוכים].
(יא) ונזכיר בזה בסקירה אחת מה המה באופן כללי העיכובים הרבים בהלכה שישנן בזה, והמה: ידיעת כיון מקום המקדש והמזבח ומדתו ואיכות בנינו, חיסרון אפר פרה, ריצוי ציץ, כהן מיוחס, בגדי כהונה, שקלי ציבור, משמרות כהונה, טמאי מתים וזבים, ובזב הא לא הותרה בציבור, ורבים גם הסוברים דזה שטומאה הותרה בציבור הוא רק על ההקרבה אבל לא שיותר גם שיכנסו בטומאה לשם הכנת מקום המזבח ובניתו, ועוד ועוד, וספרים שלמים חוברו על כך ותשובות מרובות ומפוזרות בספרי הפוסקים נכתבו על כך, ותקצר היריעה מהכיל כדי לפרטם, וציינתי להם בספרי שו"ת צ"א ח"י סי' א' ובעוד כמה מקומות כיעו"ש, ומעתה צא ולמד, האם בחסר לנו כל אלה, והאם באין לנו איך שהוא לא נביא ולא חזון בנו וכעורים נגשש ונלך, ואין לנו לא אישים ולא ולא וכו' וכו', האם במצב כזה יוכלו להמנות עלינו על שאין מקריבין קרבן פסח עד שנצטרך עבור כן להחמיר על עצמו לצאת לדרך רחוקה כדי להסר מעלינו קיטרוג כזה? ומי יתן שלא יחשב עלינו עון ואשמה יותר מקיטרוג על עון ואשמה כזאת, ואני אומר אדרבה נהפוך הוא: רחמנא ליצלן מעון ואשמה כזאת שיחשב ח"ו עלינו אם נתאמץ ונעפיל לעלות ההרה לבצע דבר נורא כזה בטומאתינו שאנו נמצאים בהם בעו"ה באופן כללי בגופינו ובנשמותינו והדברים ידועים ומאד כאובים ומוטב שלא לפורטם בכאן, כי קשה עד מאד טומאת מקדש וקדשיו, וכדאיתא בתוספתא פ"א דשבועות ה"ב לאמר: היה ר"ש אומר קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה, שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחת, וטומאת מקדש מתכפרת בל"ב שעירין, כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בכל חדש וחדש שנאמר לכן חי אני נאום ה' אלקים אם לא יען את מקדשי טמאת וגו', קשין הן שקוצין ותועבות שעשית, וטומאת מקדש וקדשיו קשה מכולן עכ"ל, והדברים מזעזעים ומחרידים גוף ונפש ומסמרים שערות הראש.
ורובא דרובא מהפוסקים דנו לאיסורא, ואפילו מאלה שהראו פנים משמחות היה זה כפי שכתבתי בתחילת דברינו רק לחיבת הקודש ובבחינה של דרוש וקבל שכר, ולכן מצינו מהם שנאחזו רק בנקודה אחת או שתים ועמלו להסיר מכשול זה או זה, ולעומת זה כיסו טפחיים וידעו גם ידעו לעומת זה שאבל עוד מכשולים רבים ועצומים עומדים עוד מנגד שקשה למצוא להם פתרון בזמנינו, ולכן אין מקום ללמוד כלל למעשה ממה שכותבים שעל מכשול פלוני או אלמוני אפשר להתגבר. זהו הדבר בנוגע לדעת רבינו הח"ס ז"ל בזה שרבות עמלו הבונים בו [ורובא דרובא לא נשאו פנים לפי ההבנה הפשוטה לכאורה מתשובתו בחיו"ד], וכאשר הארכתי להוכיח בראיות נכונות מדברי עצמו שלמעשה סבור היה ג"כ לאיסורא, כדיעוין בספרי שו"ת צ"א ח"י סי' א' אות מ"ה וסי' ה' אות א' וסי' ז' אותיות ז' ח', בחי"א סי' ט"ו יעו"ש באריכות. ואותו הדבר בכיוצא בזה מה שמצינו לגדולים אחרים שהפליטו בזה על נקודה שנגעו בה, כדיעוין לדוגמא בחזו"א נשים בה' פו"ר סי' ב' אות ז' שאגב דיונו שם בדין אם לעתיד לבוא יהי' לנו כהנים מיוחסים ושאפשר דבליכא כהן אחר לא העמידו דבריהם, מוסיף וכותב דלכן בזה"ז אי איתיהיב רשות להקריב ק"פ אין לבטל בשביל שאין לנו כהן מיוחס וסגי בבדיקת ד' אמהות וכו', וכוונתו שקופה דר"ל רק שלא יהא עיכוב מכח נקודה זו בלבד, וגם בזה חוזר עוד ומסתפק דאפשר שהעמידו חכמים דבריהם אף בכה"ג, (והרבה מגדולי האחרונים סוברים באמת כן בפשיטות) ולא עוד אלא שמזכיר גם מה שדנו עוד רבותינו האחרונים ז"ל מכח חסרון תכלת לאבנט כדיעו"ש, וכן יעוין ברידב"ז על ירושלמי תענית שהדפסתי בס' זכ"ש =זכרון שלמה= לד' י"א ע"ב בתוס' רי"ד ד"ה תקנתו קלקלתו מה שדן בנקודה שאין מי שיכיר בית אב שלו וכו' וכותב לומר דמשום זה לא הוי שום עיכוב להקריב בזה"ז אם יותן לנו רשות יעו"ש ואין ללמוד מזה באשר לא נגע כלל בנוגע ליתר הנקודות המרובות וכנ"ל ומבין השיטין של ד"ע ניכר גם שלא נחית להתעמק בהם וכדמעיר שם במאמר המוסגר בלשון ושמעתי בימי נעורי שיש ראשונים ז"ל שמפלפלין בזה מדוע אין מקריבין בזה"ז קרבן תמיד וליקח רשות ע"ז, והספרים הללו לא ידעתי, הרי שמעיד בעצמו, שרק מימי נעוריו שמע שמפלפלין בזה וגם שמעולם לא ראה מה שכותבים בזה.
(י"ב) וכפי שכתבתי כבר בספרי חי"א סי' ט"ו, לאור כל הבירורים נראה דיש לסמוך בשתי ידים על מסקנתו של הספר הנפלא עבודה תמה שחובר במיוחד על נושא זה שמסכם וכותב בזה"ל: סיומא דהא מילתא דזהו דבר ברור כשמש בצהרים בלי שום ספק וספק ספיקא שבעולם שאי אפשר להקריב קרבנות בזה"ז בשום אופן שבעולם, ומי שמתיר העבודה בזה"ז עתיד ליתן את הדין, שהוא מכשיל את ישראל, והוא מתיר כמה וכמה איסורים גדולים וחמורים, איסור כריתות ומיתת בי"ד ומיתה בי"ש והרבה לאוין, ואין לנו בתורה איסורים גדולים וחמורים מאלה, וא"א לנו בשום אופן שבעולם להקריב קרבנות עד אשר ישיב ד' את שבותינו ונעלה בציון ברנה, ובי תד' /ובית ד'/ יהי' נכון בראש ההרים וארמון על משפטו ישב עכ"ל.
(יג) מועט המחזיק את המרובה הוא גם מה דשדא נרגא הגאון הגר"י מקוטנא ז"ל בהסכמתו על הס' דרישת ציון וכותב: האומנם כי הגדיש מעכ"ת קצת את המדה בדבר הקרבנות, כי הוא דבר קשה מאד, אחר אשר אין היתר רק בקרבנות ציבור צריך שיסכימו ע"ז רוב ישראל והוא כמעט מן הנמנע כעת אחר אשר נתפזרו ישראל בעו"ה בכל כנפות הארץ בגופם ובדיעותיהם ואם מבחינת ההלכה התווכח אתו הבעל דרישת ציון בתוך ספרו שם ומאידך השיב על דבריו בספר כלי חמדה פ' שמיני וכתב שבמח"כ המחבר דרישת ציון ז"ל לא הבין כוונת מורו הגאון מקוטנא ז"ל כיעו"ש, אבל רוח ד' דיבר בו בהגאון מקוטנא ז"ל, ומבין השיטין של דבריו ז"ל נשמע דבר שיש להחיל אותו גם בנוגע לק"פ, ויש לו השלכות במיוחד לזמנינו אנו, והוא, הפיזור הגדול בהדיעות וההשקפות והבדלי הגישות השונות שזה נוטל לגמרי את האפשרות של איזה ביצוע שהוא, כי זה יביא ממש אנדרלמוסיא רוחנית שאחריתה מי ישרונה, ובמיוחד ומעל לכל כאשר לדאבונינו בעו"ה השלטון ויכולת הביצוע מסור בידי פורקי עול שדבר אין להם עם ההלכה, ומכריזים השכם והערב שההלכה לא מחייבת אותם ל"ע, ולא צריכים איפוא להיות חכם מיוחד כדי לראות הנולד מראש האיסורים החמורים מצדדים שונים שיעברו בסיטונות כאשר כך תותר הרצועה בזה, באופן שחובה מיוחדת גם מבחינה זו לסגור את הדרך ולהוריד לגמרי את הבעיה מן הפרק ולחדול לחשוב מזה כולל גם לא להחמיר לצאת לדרך רחוקה, כי כאשר נתבאר אין כל מקום לכך בהלכה.
(יד) כל האמור עד כה הוא גם אפילו בהנחה שכעת שונה המצב ממאז ומתמיד וכי בידינו הדבר לעשות בשטח הר הבית ככל העולה על רוחינו, אבל למעשה אין הדבר כן, ומאומה לא נשתנה כמעט בשטח זה, ואם רק יהינו להשתלט על השטח בפועל ובמעשים כלבנות מזבח במקומו וסידור פולחן המוני וזביחת קרבנות וכו', או אז יקומו נגדנו בחמת זעם מאות מליוני בני אדם שאינם בני ברית בעולם כולו, ויכריזו מלחמת קודש עלינו ואחריתה מי ישורנה, באופן שבכלל לא נתחדש לפנינו בזה דבר חדש המצריך עיון מחודש לאור שינוי המצב, ולא טובים אנו על כן מאבותינו ורבותינו הגדולים בדורנו ובדורות קודמים שמעולם לא העלו על דעתם שיש מקום למין חומרא כזאת לצאת בע"פ בזמן שחיטת הפסח לדרך רחוקה.
(טו) באשר על כן ולאור כל האמור והמתברר נראה ברור ופשוט שאין כל מקום להנמצא בירושלים שיחמיר על עצמו להמצא בע"פ בזמן שחיטת הפסח בדרך רחוקה, אלא אדרבה ונהפוך הוא יש מקום על להיפך, שהנמצא בירושלים יחמיר על עצמו להשתדל להיות בזמן שחיטת הפסח בדרך קרובה ביותר, היינו ללכת אל ועל יד הכותל המערבי ולומר שם פסוקי קרבן פסח וכו' ולהרבות בתחנונים לפני יושב מרום שיראנו בבנינו וישמחנו בתיקונו, וישמשו בזה כשליחי ציבור של המוני בית ישראל במקומות וארצות פיזוריהם, להתעוררותא דלעילא, וכפי שמצינו באמת בספר אלה מסעי למהר"מ חאגיז ז"ל שמספר שכן היה נוהג זקנו המהר"ם גלאנטי ז"ל, וכפי שידוע ומקובל שכך נהגו גם יתר הגדולים ואנשי מעשה שבכל הדורות.
ויה"ר מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה לראות בהחזרת שכינתו לציוי /לציון/ ובכינון בית מקדשו על מכונו, של מעלה מכוון כנגד של מטה ואז יצוה חידוש עבודת חדש מה להעלות בראש כל חודש ועבודת ראשון כל חודש היא תקדים תחילה לכל חדש (בפיוט לפ' החדש) ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבח לרצון ולריח ניחוח ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו בב"א.
בשולי התשובה:
בזבחים ד' ס"א ס"ב: תנן התם וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא, מאי טעמא וכו' כי אתא רבין אמר ר"ש בן פזי משום בר קפרא שיתין הוסיפו מעיקרא סבור וכו' אלא אמר רב יוסף קרא אשכח ודרש, ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל, כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה, בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי, אמר רבי אלעזר ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו, ור' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, ור' שמואל בר נחמני אמר מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת משם הריחו ריח אברים, אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד שהעיד להם על המזבח ואחד שהעיד להם על מקום המזבח ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית וכו'.
בספר ליקוטי הלכות בזבח תודה מקשה מכאן על הרמב"ם בפ"ב מבית הבחירה ה"ג שכותב שמזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ואין לגרוע ממנה [והיינו ל"ב אמות על ל"ב אמות כדכותב בה"ה], וזה נגד סוגיא זו שמבואר שיש להוסיף עד ששים, ומתרץ די"ל דאולי ס"ל דלפי מה דאמר רבב"ח א"ר יוחנן דשלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה ואחד מהם העיד להם על מקום המזבח תו לא צרכינן לתירוצא דרב יוסף, אלא דעשו בני הגולה זה ע"פ הנבואה, ומציין לדברי הרמב"ם בה"ד שם שמפרש בהדיא שהעיד להן על מדותיו עיין שם.
ואעיר בזה שהמנ"ח במצוה צ"ה סוף אות א' כבר הקדימו לבעל ליקוטי הלכות בקושיא הנ"ז על הרמב"ם, ובדבריו שם הרגיש ג"כ במה שמפרש הרמב"ם בה"ד שהנביא העיד להן על מדותיו, אבל כפי הנראה לא נחה דעתו בזה בהיות דמ"מ הא מבואר בהדיא בגמ' דיכולים להוסיף עד ס'. וגם מוסיף עוד להקשות מהא דהרמב"ם בעצמו פוסק בהלכה י"ז שם שמדת ארכו ומדת קומתו אינן מעכבין, ואיך פוסק כאן דאין מוסיפין ואין מגרעין, ונשאר בצ"ע.
ולחומר הקושיא אולי יש לתרץ ולומר דזה שפוסק הרמב"ם כאן דאין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנו כוונתו שלכתחילה יש לדקדק בזה שלא להוסיף ולא לגרוע, אבל בדיעבד לא פוסל אם הוסיפו או גרעו אם דקדקו עכ"פ על הריבוע וכדפוסק בהי"ז. (ויש לעיין בקרית ספר להמבי"ט ז"ל בפ"ב מה' בית הבחירה שם ובכוונת דבריו כיעו"ש).
אבל תימא בעיני על המנ"ח ועל הליקוטי הלכות מדוע שלא הביאו להקשות על הרמב"ם שפוסק שאין לגרוע ממנה מגמ' מפורשת בזבחים שם בד' נ"ח ע"א. דקשקיל וטרי בגמ' שם מאי כנגדן בקרקע, ומתרצת שם בפשטות לא צריכי דבצרי בצורי. הרי שהיה פשוט להגמ' בתכלית הפשטות שאפשר לגרוע ממדת המזבח, ורק ריבועו מעכב, וזהו שפסק באמת הרמב"ם בעצמו בהי"ז שם. ועל הרמב"ם אפשר לדחוקי ולתרץ כנ"ז שיפרש גם כוונת הגמ' שם, דר"ל, בעברי ובצרי, אבל לכתחילה אין לגרע, אבל לפלא עכ"פ על הגאונים הנ"ז איך שלא הזכירו מ"מ מגמ' מפורשת זאת.
ולתירוצו של הליקוטי הלכות שי"ל שלפי מה דאמרינן שאחד העיד לה /להם/ על מקום המזבח תו לא צרכינן לתירוצא דרב יוסף דדריש מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה, נראה לי להוסיף חיזוק לתירוצו בזה ולבססו גם בע"פ מה דאיתא בפ"ג דמדות מ"א, דמצינו ששם איתא טעמא אחרינא על הא דהוסיפו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב, והוא, מפני שנא' ביחזקאל מ"ג והאריאל י"ב ארך בשתים עשרה רחב רבוע אל ארבעת רבעיו עיין שם, ולפי"ז ממילא הא לא מוכח שיש גם להוסיף יותר, ואדרבא י"ל מדיחזקאל קבע צורת המזבח אין להוסיף על מדתו ולא לגרוע, וא"כ י"ל דמסתם משנה זו דמדות הוא שהוציא הרמב"ם את דינו הנ"ל שאין להוסיף ואין לגרוע. וזה שהוצרכו גם לנביא. יעוין בתו' זבחים שם ד' ס"ב ד"ה אחד, שעמדו ע"ז ומבארים דאי לאו עדות היה מקום לפרש כוונת הקרא דיחזקאל בגוונא אחרינא כיעו"ש.
[ויעוין במצפה איתן מה שמאריך בהקושיא דהא אין הנביא רשאי לחדש דבר, והתפארת ישראל על המשניות כותב לחדש די"ל דבנין ביהמ"ק שאני שהוא רק ע"פ נביא דכתיב הכל בכתב מיד ה' /עלי/ השכיל. ועיין מ"ש בזה גם בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' ר"ח וחיו"ד סימן רל"ו ובמנחת חנוך מצוה צ"ה עיין שם, ויעוין גם בספר תורת נביאים למהר"צ חיות ז"ל בקונטרס חקת עולם מ"ש בענין העדויות שהעידו השלשה נביאים עיין שם. ויעו"ש בתפא"י מ"ש גם לבאר מענין השיתין ומקום המזבח, וכן יעוין עוד בתפא"י פ"ג דמדות מ"א אות י"ג מ"ש לומר גם טעם אחר זה דבור של שיתין לא היה חשוב מחילה ממ"ש התוס' כאן בסוגיין, דהתוס' כותבים כיון שהוא צורך גבוה, והתפא"י שם כותב די"ל דהוא, מפני שנתגלה להם השתא דדוקא שיהיה מחילה תחת כל המזבח אסור, אבל רשאי להיות חלל השיתין תחת גג המזבח דהרי רוב המזבח סביב השיתין יהיה בנוי על מקום אטום ע"ש, וכמו"כ יעו"ש בתפארת יעקב בעל המשניות מ"ש לבאר בהא דאמרינן כאן בסוגיין אלא מזבח מנא ידעי ע"ש, ואין לדבריו שייכות למ"ש המהרש"א כאן בסוגיין כדיעו"ש, ויעוין גם מ"ש בזה בס' דרישת ציון במאמר העבודה אות ב' ובמאמר קדישין בתשו' להאבד"ק גרידיץ אות ד' ובהוספה למאמר קדישין אות ג' ובקו' הר צבי שם עיין שם. והדברים ארוכים.
ויעוין בס' שו"ת מגיד מראשית בחלק דרך הקדש שכותב לבאר דהא דהוצרכו לנביא שיעיד להם על מקום המזבח, הוא משום דבעינן בחלקו של טורף, ומתוך כך מתמיה על המסופר בכפתור פרח שהר"ח מפאריש ז"ל אמר לבוא לירושלם להקריב קרבנות בזה"ז וכו', וכותב דדבריו צריכים ישוב. דמנא ידע מקום המזבח ובחלקו של טורף כדי להקריב קרבן אף בזה"ז עיין שם.
ובכלל אפילו בדרך הסימון של חלקו של טורף מצינו חילוק בזה בין גמ' דידין /דידן/ לבין הספרי. דבגמ' דידן ביומא ד' י"ב ע"א ומגילה ד' כ"ו ובזבחים ד' נ"ג ע"ב וקי"ח ע"ב, איתא דרצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי. ואילו בספרי דברים ל"ג – י"ב. כתוב להיפך, דכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה. ויש להבין אם אין בזה חילוקי דעות באיזה צורה היתה זאת.
אמנם ראיתי בספר אדמת הקודש פרק שביעי שרוצה ליישב ההידורים שלא יצא סתירה מהספרי לגמ' דידן באופן זה, דזאת הנקודה אשר במקצוע צפונית מזרחית של הר הבית משם נמשך הגבול בין יהודה ובנימין לאורך הגבול הצפוני של הר הבית והלך מערבה מאתים וחמשים אמה (חצי הר הבית) עד השער הצפוני (שער טדי) משם נסב הגבול הנגבה ועבר בקו ישר דרך רוחב הסורג והחול, ונמשך בצד הכותל מזרחי של ביהמ"ק (ובצד פתחו של אולם) עד שהגיע לקרן מזרחית דרומית של בית החליפות – הדרומי, היינו לקרן מזרחית דרומית של ביהמ"ק, והקו הישר הזה המתוח משער טדי הנגבה עד קרן מזרחית דרומית של ביהמ"ק ארכו שלש מאות אמה (בערך), ומהרצועה הארוכה הזאת (שנמשכה מצפון לדרום) יצאה רצועה שניה (שנמשכה ממערב למזרח), היינו משני צידי פתחו של אולם נמשכה מזרחה רצועה שרחבה ל"ב וארכה (ממערב למזרח עד עזרת כהנים) נ"ג אמה, ובה היה מזבח בנוי, וגם הרצועה הקטנה הזאת היתה יוצאה מחלקו של בנימין (מהרצועה הארוכה מפתחו של אולם) ונכנסת לחלק של יהודה, כי אדמת יהודה מקפת אותה משלש רוחותיה. וזהו כוונת הספרי באמרו וכראש תור יוצא מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה ואלה שתי הרצועה ביחד היה מראיהן ותמונתן כראש תור, ודבריהם בברייתא (בגמ' דידן) שאמרו ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה בזבח /מזבח/ בנוי, כיוונו על שני צידי המזבח אשר שם צריכים להיות יסוד מזרחי ויסוד דרומי, שהם בחלקו של יהודה אף שנכנסו לבנימין עיין שם באופן שאין לפי"ז סתירה בין גמ' דידן לבין הספרי. אבל אין זה יוצא מגדר השערה בלבד, וכדברי הס' מגיד מראשית היו צריכים לכך בזמן בנין בית שני נביא שיעיד על כך, על חלקו של טורף, וכאז כן עתה אין אתנו יודע בזה עד מה שיודיעו לנו על כך מן השמים ואשר נקוה שזה יהיה ברצות ה' בב"א.
וכמו"כ בהא דר' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום, יעוין בהגהות יעב"ץ כאן ובתענית ד' ט"ז שכותב דמ"ש של יצחק ר"ל של עקדת יצחק, שנעשה שם אפר ממערכת העצים והאש והאיל, שהרי יצחק לא נשרף ע"ש. ויש להעיר דבב"ר (פרשה צ"ד) לא משמע כן, דשם איתא בלשון רואים אפרו של יצחק כאילו צבור ע"ג המזבח, ומהך לישנא של כאילו צבור משמע שהכוונה באמת לאפרו של יצחק עצמו. שרואים כאילו צבור ע"ג המזבח, והיינו, דמכיון שעקד א"ע, ומצידו היה מוכן לכך, נחשב לו הדבר כמעשה, וזכור על כן תמיד כאילו צבור ע"ג המזבח (ע"ש בפ' אשד הנחלים). ויעוין עוד בפרקי דר"א (פרק ל"א) דאיתא בשם ר' יהודה שבאמת פרחה נשמתו של יצחק כיון שהגיע החרב על צוארו, ורק אח"כ כיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים ויאמר אל תשלח ידך אל הנער חזרה הנפש לגופו והתירו ועמד על רגליו עיין שם, ולפי"ז מכיון שבפועל כבר פרחה נשמתו של יצחק יתכן שפיר לומר שנחקק במקום כאילו כבר נעשה אפר, ואותו רושם רוחני נשאר קיים ועומד לעולמים. ואין להאריך בכאן יותר].
והנה לקמן ד' ס"ג מצינו בזה להיפך דבמתניתין איתא: חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית ובכל מקום היתה כשירה אלא זה היתה מקומה. ואיתא בגמ': מאי קאמר, אמר רב אשי ה"ק בכל מקום היתה כשירה למליקתה אלא זו היתה מקומה להזאתה, תנינא להא דת"ר מלקה בכל מקום במזבח כשירה וכו'. ומשמע בפשטות שמליקה בכל מקום במזבח כשירה אפילו לכתחילה, אילו /ואילו/ מדברי הרמב"ם בפ"ז ממעשה הקרבנות ה"ו וה"ט יוצא שלכתחילה מצריך שימלוק אותה בקרן דרומית מערבית, ורק בדיעבד כל מקום מן המזבח כשר למליקתה. ויעוין מה שמאריכים בזה החק נתן והליקוטי הלכות.
ונראה להוסיף גם בזה בישוב דברי הרמב"ם. ולומר דהיה לו מקור הלכה מפורשת לדעתו ממקו"א, דהנה בכאן מגיה השט"מ באות ט' בגמ' דבמקום שכתוב מלקה צריך להיות כתוב מליקה, ונראה בכוונתו משום דמשמעות הסוגיין היא דמליקה בכל מקום כשירה אפילו לכתחילה, ואילו לשון מלקה משמע רק בדיעבד, לכן מגיה דבמקום מלקה צ"ל מליקה, שאז המשמעות דמליקה בכל מקום במזבח כשירה אפי' לכתחילה. אולם בתוספתא פ"ז דזבחים הלכה ב' מצינו שג"כ כתוב שם כפי שכתוב לפנינו בגמ' כאן בלשון מלקה ורבינו הגר"א ז"ל בהגהותיו אות ה' שם לא הגיה ע"ז כלל, ורק בבקום /במקום/ שכתוב שם בתוספתא בכל מקום בעזרה כשרה הגיה שצ"ל בכל מקום במזבח, אבל הגירסא של מלקה חזר וקיימה שכן צריך להיות. ונראה על כן לומר, כי דינא דהרמב"ם תלוי בחילופי גירסאות אלה דאי גרסינן מליקה משמע אפילו לכתחילה, ודלא כהרמב"ם, אבל אי גרסינן מלקה משמעות הך לישנא שהוא רק בדיעבד אבל לכתחילה בעינן שיעשה המליקה בקרן דרומית מערבית, וא"כ י"ל דלהרמב"ם היתה לו הגירסא מלקה שמשמעותה רק בדיעבד, וביחוד גריס היה כן בתוספתא שם, וכהגר"א ז"ל. ולהכי רק בדיעבד פוסק שם בה"ט שכל מקום מן המזבח כשר למליקתה, אבל לכתחילה שפיר מצריך בהלכה ו' שימלוק אותה בקרן דרומית מערבית. ויש להאריך.
עם החיתום
ולא אמנע מלצטט כאן גם נימוק חדש לאי אפשרות ההקרבה בזה"ז שכותב בזה בספר מתא דירושלים בירושלמי מגילה פ"א ה"א. הוא מביא קושית הכו"פ מדוע שאין אנו מקריבין עתה קרבנות הלא קיימ"ל ק"צ =קרבן צבור= בא בטומאה ונוכל להקריב תמידין ומוספין ופסחים, וכותב לתרץ, דלק"מ כיון דארץ צבי כתיב וא"י גמדא לה וקפדה /וקפצה/ לה (כדאיתא בירושלמי שם) ופי' בק"ע שנעשה גי או הר, וכן איתא בבבלי גיטין נ"ז ארץ צבי, למה משלה /נמשלה/ א"י לצבי מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו אף א"י בזמן שיושבים עליה רווחא ובזמן שאין יושבים עליה גמדא, וא"כ מכ"ש הר הבית ומקום המקדש וגם מקום המזבח גמדו וקפצו. ועפי"ז מוסיף לפרש באופן נאות הא דאנו אומרים בתפלה ומפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו ואין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך, דלכאורה יש כאן כפילות דברים, גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, אלא הפירוש הוא, דכשישראל גלו מארצם ונשאר הארץ במקומו הוי רק הרחקה אחת, אך עתה אשר גם הארץ גמדה וקפצה הרי הרחקה כפולה, וז"ש גלינו מארצנו ונתרחקנו גם מעל אדמתנו שגמדה ועי"ז אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתנו יעו"ש מה שממשיך עוד לפרש עפי"ז המשך התפלה של א"מ גלה כבוד מלכתוך /מלכותך/ עלינו וגו' ועפ"י פירוש הגר"א ז"ל בזה.
מובן שעפ"י ההלכה קשה לשמוע פירוש זה. זאת אומרת ללמוד עפי"ז דין למעשה, ובפרט שיכול לצאת מזה קולא לענין הנכנס בזה"ז בהר הבית ומקום המקדש המקובל וידוע מאז ומקדם שזהו המקום (ויעוין בספרי שו"ת צ"א ח"א סי' ה' אות ז' מה שהבאתי לסתור דברי הדמשק אליעזר על חולין שרוצה לטעון שלא ידוע כהיום הזה המקום הברור יעו"ש). אבל מאידך ראה זה מצאתי סייעתא לחידושו זה של המתא דירושלים בדברי מארי דראזין, דיעוין בש"ך עה"ת (מגורי האר"י ז"ל) בראשית ב' בד"ה ויהי האדם לנפש חיה, שכותב בתוך דברי וכדברים /דבריו כדברים/ האלה: ובזה יובן מה שאמר דוד שמחנטו /שמחנו/ כימות עניתנו, ואנו עתה בגלות אלף תקכ"ט שנה לחרבן לא נשאר מאלף הששי כי אם שש מאות וחמשים והיכן שמחה שישמחנו כימות שעיננו ולא חצי ימות שעיננו לפי שתם אלף הששי והשביעי חרוב, אם כן מוכרח הוא שיתארך היום והעולם ויתארך הגלגל עד שנשב בשלוה כימי העינוי, ולפי שעתה העולם הוא כפול ומכופל הולך ומתמעט בגלות לפי שנכפפה הקומה, ובזה תוכל להבין איך מקום השכינה מצומצם בין בדי הארון לפני ולפנים מקום שאפילו כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין ואחר כמה תפלות שהיו ישראל מתפללים עליו, איך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים, בית תורפה שלהם, אלא שנתקפלה ירושלים וגברה עליה קליפה של שאר ארצות, ואפשר לומר שבקיפול ארצות באה שום רצועה מארם עד שבנו שם בית התורפה שלהם והם חושבים שבנו בירושלים והם מכזבים, וכה"א הרחיבי מקום אהלך, עוד ראיה מפ' הנזקין ז"ל ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפי' ס' רבוותא דקניא לא מחזיק. א"ל ההוא מינאה שקורי משקריתו, א"ל ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושביה עליה רווחא ובזמן שאין יושביה עליה גמדא עכ"ל, הרי לנו בדברי הש"ך אותו הרעיון של המתא דירושלים וגם אותה הראי' מההיא דגיטין, וא"כ עכ"פ בנימוק האמור יש לו מקום עפ"י הסוד, ויוצא לנו איפוא בסיכומם של דברים שנוסף על הנימוקים החזקים שיש לנו עפ"י ההלכה שלא להקריב בזה"ז שציטטם ורמזתי עליהם לעיל בדברינו יש לנו גם נימוק עפ"י הסוד שלא להקריב בזה שום קרבן גם לרבות לא ק"פ, ואין כל בסיס לא לפי ההלכה ולא לפי הסוד להשתדל להמצא בדרך רחוקה בע"פ בזמן הקרבה. (ויעו"ש במתא דירושלים בפ"ד דשקלים ה"ב ופ"ו ה"א שכותב מדידיה לומר עוד נימוק לאי אפשרות ההקרבה מטעם דהמזבחות השלחנות והפרכות מעכבים זא"ז, וכיון דמזבח הזהב צריך להתחנך בקטורת ואנן מעלה עשן לא ידעינן דהוא א' מסימני הקטורת א"כ א"א לחנך מזבח הזהב, וכיון דליכא מזבח הזהב א"כ ליכא נמי מזבח הנחושת שמעכבים זא"ז וא"כ א"א עתה להקריב קרבן עיין שם, ואכמ"ל יותר).
נסיים איפוא בכמה בתים מדברי השירה הנשגבים והעמוקים משיר היחוד. –
ואיך נעבוד ואין לאל ידינו ולשריפת אש בית מקדשנו. ואיך נעבוד ואין זבח ומנחה כי לא באנו אל המנוחה. ומים אין להעביר זהומה ואנחנו לא נדע מאומה. מזבח אבנה בשברון לבי ואשברה אף רוחי בקרבי. רום לבי אשפיל ואת רום עיני. ואקרע לבבי למען ד'. שברי רוחי הם זבחיך. יעלו לרצון על מזבחיך.
עיני כל נשואות לשמים שירחם כבר במהרה בימינו על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו ויבנהו ויכוננהו על מכונו וזה יהא לנו האות כי אמנם ריחם עלינו ועל נחלתו שהנחיל לנו ושם קץ וסוף לגלותינו ובא תחילה וראש לפדיון נפשינו, ואזי יערה עלינו רוח ממרום, ויזרק עלינו מים טהורים לטהרנו, ומגדולינו עד קטננו נדעהו, ואו אז נדע גם איך לעבדהו בטהרת הגוף הלב והנפש ובנקיון כפים, כי אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים.
