מנהג לכסות ילדים בטלית בזמן ברכת הכהנים בביהכ"נ

הדבר ידוע בפרוש שהמנהג שבנידון הגיע מהיהדות של צפון אפריקה ממדינות תוניסיה ואיי ג'רבה, מרוקו ולוב, וגם אצל חסידי חב"ד. בקיבוץ גלויות בארץ ישראל אהבו את המנהג וכך הוא התחיל להתפשט בארץ ישראל בקהילות שונות ובעיקר בבתי כנסיות של הספרדים.
את כתוב להלן זכיתי ללמוד עפ"י שאלות ששאלתי את הרה"ג רבי מאיר מאזוז שליט"א רה"י כסא רחמים ב"ב, הרה"ג רבי אליהו כהן שליט"א כהן מיוחס מג'רבא ראש כולל הספרדי ע"ש רבי מאיר בעה"נ טבריה, הזקן ר' אליהו כהן נ"י כהן מיוסח מתוניס בנו של הרה"ג רבי עקיבא כהן זצ"ל בעל ספרים "מעשה עורג".

********************
מקור א'
ברכת הכהנים וקדושת בית הכנסת.
מובא במס' מגילה (דף כט ע"א) שדרשו את הפסוק "ואהי לכם למקדש מעט" – "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". מקור נוסף לדין "מורא מקדש" גם בבתי כנסיות, מפורש בדברי התורת כהנים (בחוקתי פ"ו ד) "והשמותי את מקדשכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות". ובזוהר הקדוש מובא (נשא, קה). וזה מה שמרן פסק להלכה בשו"ע בדיני קדושת בית הכנסת (ראה משנה ברורה סי' קנא ס"ק א-ב), "כי הם נקראים מקדש מעט ובמקדש כתיב ואת מקדשי תיראו שיהא מוראו של השוכן בה עליו".
ומשום שאיסור לנהוג קלות ראש בבית הכנסת כגון לעשות מעשה שחוק והתול (ראה בן איש חי ויקרא שנה א אות א' וראה גם בעולת התמיד סק"א), לפיכך אבות שהיו הביאים את בנים הקטנים לביהכ"נ כדי להרגיל אותם לביהכ"נ כדי שיספגו מקדושת המקום (כמו שמובא בירושלמי ביבמות (ח ב) לגבי אמו של ר' יהושע בן חנניה) בזמן ברכת הכהנים האבות היו תופסים את בניהם הקטנים קרוב ומכסים בטלית כדי שחלילה לא יבלבלו את הכהנים והמתפללים. וכך נפסק בקיצור שו"ע (קסה, ב) "ויש לחנך הקטנים שיענו בבית הכנסת אמן ושאר הדברים, ומשעה שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, אבל אותם שהם רצים ושבים ומבלבלים מוטב שלא להביאם". וגם נפסק במשנ"ב (או"ח צח סק"ג) מתוך דברי השל"ה (ח"ב פג, ב) שקרא תגר על המביאים ילדים קטנים שמשחקים ומרקדים בבית הכנסת ובזה מחללים קדושת המקום וגם מבלבלים דעת המתפללים, ע"ש.

***********************
מקור ב'
איסור להסתכל באצבעות הכהנים בזמן שהם נושאי כפהים.
שליחי חב"ד שנשלחו לחזק יהדות במדינות צפון אפריקה ואף פתחו שם ישיבות, הוסיפו תוקף למנהג זה כמנהג של רבם הרה"ג מנחם מנדל מלדי בעל "שולחן ערוך הרב" שמבוסס על פסיקה עפ"י מה שקבל מרבותיו הרה"ג מנחם מנדל מויטבסק והרה"ג המגיד ממזריטש שהיה ממשיך של הבעש"ט. הרב נהג שחסידיו יכסו את בניהם בטלית בזמן ברכת הכהנים כדי שלא יציצו על אצבועתיהם כזכר נשיאת כפים בבהמ"ק אשר השכינה היתה שרויה להם בין האצבעות (ראה טעמים במש"ב סי' קכח ס"ק פט ו-צב). ומכיון שבחב"ד כמו אצל רוב אשכנזים הרווקים לא מתעטפים בטלית (מג"א סי' ח ס"ק ג) לפיכך גם בניהם הרווקים הבוגרים היו מכוסים תחת טליתות אביהם.

******************
מקור ג'.
כידוע ברוב הקהילות בצפון אפריקה בחו"ל היו נוהגים מנהג אשכנזים כהנים היו נושאים כפים רק בתפילת מוסף של החגים, ובשאר הימים לא היו מברכים ברכת הכהנים.
ידוע שבקהילות יהודיי צפון אפריקה החמירו הרבה כדעת הרמ"א. הרמ"א פסק להלכה בדרכי משה (או"ח סי' קכח אות כא) שהמנהג הוא שלא לשאת כפים אלא רק ביום טוב. וזה מתוך דברי המהרי"ל שהטעם העיקרי שהכהנים לא נשאים כפים בחו"ל בגלל ביטול מלאכה, כי מחמת העניות והטרדה במלאכה וקושי הפרנסה הכהנים לא מברכים את עם ישראל בשמחה, ולכן יברכו רק בחגים ששם אין ביטול מלאכה ויש מצוה של "ושמחת בחגיך", ע"ש.
ומכאן הכהנים לא היו מברכים את הקהל ע"ג הדוכן, אלא שליח ציבור היה קורא את ברכת הכהנים מהסידור. ובינתיים הכהנים שבקהל (וכידוע באזורים אלו היו משפחות רבות של כהנים מיוחסים גם מבית ראשון וגם מגירוש ספר) הם היו מניחים ידיים על ראש בניהם ומברכים אותם בלחש כי זו מצוותם ובוודאי היו עושים אותה בשמחה כי מדובר בבנים, ואף היה להם על מה לסמוך כמו שמובא בחז"ל שבתפלת העמידה בחזרת הש"ץ אחרי "רצה" ו"מודים" זהו זמן עבודתם לברך את ישראל (עיין בדברי שו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א סי' יג) שמותר לישראל הלא כהן לברך ברכת כהנים שלא בשעת תפילה, אלא רק בזמן התפילה אסור משום שהיא השעה הראויה לברכת הכהנים מדאורייתא, ורק בזה אמרה התורה "אתם ולא זרים").
וזה מה אפשר לראות בפרוש אצל המבוגרים שעלו מאותן המדינות של צפון אפריקה שבזמן ברכת הכהנים הם מניחים ידיים על ראש בניהם, וכל הבנים מכוונים את הפנים כלפי אותו הזקן ולא לכיוון הכהנים, בדיוק כמו שעשו אבותיהם בחו"ל, ולבסוף הבנים מנשקים ידי אבא.
וכך כל יתר בני הקהילה למדו מהכהנים עד שהמנהג הפך לחלק מהנהגת התפילה ברגילות שם ואמנם עלייתם לארץ שכאן הכהנים נושאים כפיים בכל יום וטעם המנהג התבטל, עדיין ימשיכו במנהגם כנראה מתוך הדין "מנהג אבותינו תורה היא" (ראה בתוס' במנחות דף כ ע"ב). מכאן המנהג הזה שהיה נהוג מדור לדור וגם אצל גדולי הרבנים יוצאי אותן המדינות נהפך ל"מנהג הציבור" ולא מתבטל מדין "אל תיטוש תורת אמך". וראה בשו"ת הלכות קטנות (א', ט') שכתב שודאי לא יתן הקב"ה שמנהג שגוי יתפרסם אצל כל בני עמו, ולכן מנהג שנתפשט הוא ודאי אמיתי. ועוד עיין בדברי הרה"ג רה"י רבי מאיר מאזוז שליט"א באור תורה (אלול תשמ"ח עמוד תתר"ס) לשמור על מנהג זה.

*****************

ושאלה אחרונה כיצד קרה שהמנהג שהיה מוגבל לקהילות מסוימות יום הופץ במהירות בכל המקומות בישראל.
בדורות האחרונים המנהג שבנידון התפשט מאוד בכל בתי כנסיות בישראל בגלל תכונה יפה שבו והיא מושכת לבבות אצל החוזרים בתשובה שחוששים שמעשיהם שעשו בעבר, ולפיכך חוששים מקדושת ברכת הכהנים ומחפשים מחסה תחת טליתם של הצדיקים או לפחות הנראים "כאנשי צורה" או לפחות אצל המבוגרים מהיושבים בבתי הכנסיות.
בסיעתא דישמייא בדור אחרון, היהודים הרחוקים במהלך חזרתם בתשובה לפני הכל נמשכים לעולם המיסטי של הקבלה (חסידות) שמושך את לבם בגלל אותו המופת יש בתורת הסוד. וזה ידוע שבהמשך חלקם עוברים לזרמים הקלסיים שביהדות. וזה קל להבין, שהרי ברוב המקרים תחילת חזרה בתשובה די סוערת ואדם מחפש נסים גלוים וקיצורי דרך להיכנס לעולם הקדושה הנכסף, והדרך של ליבון סוגיות בש"ס ופוסקים דורש הרבה כוחות יגיעה ועמל, הדבר מאוד קשה. ולכן בתחילת דרכו לעולם התשובה יהודי לומד את כל הלכה למעשה ממה שעניו רואות בשטח. ולפיכך המנהג של "ברכת האב" בזמן ברכת הכהנים זה מרגש ומקרב לבבות וגם מביא תחושת "ההתקדשות" אצל המתברך. וק"ו מכיון שמנהג שבנידון לא מופיע כהלכה פסוקה אלא דומה בחזותו למנהגי המקובלים זה מחזק אצלם עוד יותר את הצד סגולי שבו, ובכלל, כל מה שקשור לברכות מאוד מושך, ולכן המנהג התפשט בתוך קיבוץ גלויות דווקא בארץ ישראל ולא בתפוצות.
הרמח"ל במסיל"ש (בפרק יח – ביאור מידת החסידות) התייחס לחיפוש אחרי המנהגים המסטיים המושכים לב וקרא בשם "ההתחסדות", כ"כ: מדת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול, כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון, ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמתית אשר לבעלי המידות ההם, כי לא טרחו ולא נתיגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה. והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים, ומן המשכילים עמהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדיעה הנכונה, ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות, ווידוים גדולים, ובכיות והשתחויות גדולות ובסיגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג וכיוצא בדברים האלה. והנה לא ידעו כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה, וקצתם ראוים לפרושים, הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל, כי אם הטוב שבמנהגים האלה הוא ראוי להתלוות אל החסידות: אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אז"ל (אבות פ"ב): "לא בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", ע"כ.
ועוד שבעולם התשובה כל הזמן צריכים כוחות חדשים מכיון שקשה מאוד להתנתק מהטומאה ולהתעלות בקדושה נגד דעות המשפחה והחברים, ולכן מחפשים להתברך הרבה אצל הצדיקים, ולפיכך הקב"ה מוריד בכל דור צדיקים בעלי מופתים. והדבר גורם לעלית ערכה של ברכה אישית לעומת ברכת הכהנים שהופכת לדי מזולזלת. ויש לכך סיבות, ראשית כי הרבה מקרים מדובר בכהנים לא תלמידי חכמים גדולים אלא בעלי בתים פשוטים הבאים לביהכ"נ בבגדי עבודה, וגם הכהנים חוזרים תמיד על אותם הפסוקים ולא איזה ברכה אישית חשובה. וגם לצערנו לפעמים גם הכהנים עצמם לא ממהרים לעלות על הדוכן כדי לברך אלא מאריכים בתפילת העמידה, ויש כאלו שבמקום לברך יוצאים מביה"כ לענות לטלפון או לדבר עם חבר. ואף רצינות הכהנים בחלק מהקומות ירדה ויש יוצאים החוצה כדי לא לעלות על הדוכן ויש מדברים דברים בטלים בזמן נטילת ידיים או משוחחים שיחה ערה ביניהם בדרך אל הדוכן.

******************
לסיכום הדברים,
1. ראשית, לא מבטלים את המנהג שאפילו איבד את טעמו עפ"י הפשט. ספרדים ובני עדות המזרח יוצאי צפון אפריקה שקבלו את המנהג זה במסורת מאב לבן ימשיכו בו. אמנם ישמרו על כל הכללי ההלכה של כובד ראש וכוונה על ברכת הכהנים שמברכים ולא של אדם פרטי שהניח ידיו על ראש בניו.
א. וזה אומר שגם אבי המשפחה שמניח ידיים וגם הבנים יכוונו את פניהם כלפי הכהנים ויכוונו על הכהנים המברכים לצאת י"ח בברכתם, ולא יחשבו שאבי המשפחה שמניח את ידיו ע"ג ראשם הוא זה שמברך בפועל ולא הכהנים.
ב. אב המניח את ידיים על בניו גם יכסה את פניו בטליתו ויעצום עיניו ולא יסתכל לכיוון הכהנים.
ג. המניח את ידיים ידע בפרוש שהוא לא מברך אלא שהכהנים מברכים ברכה דאורייתא כזכר מצוות ברכת כהנים במקדש.
ד. אין המניח ידיים יברך בלחש את ברכת הכהנים או פסוקים אחרים שמובאים בחלק מהסידורים, אלא יעמוד בדממה וביראה ובעניוה ויכוון על ברכת הכהנים (שו"ע או"ח סי' קכח סע' כג, כו-כז).
ה. לנוהגים במנהג אין לבקש מאדם זר (לא אביו ולא סבו) להניח ידיים על ראשו בברכת הכהנים, אלא אם כן מדובר בכהן תשוש כוחות או חולה שלא יכול לעלות על הדוכן.
2. יהודים מכל עדות ישראל ימשיכו במנהג זה כדי לתפוס ילדים קטנים תחת טליתם בברכת הכנים ע"מ שלא ירוצו בביה"כ וחלילה לא יבלבלו את הכהנים והקהל.
3. בארץ ישראל ברוב הקהילות ברכת הכהנים נעשית כל יום לפיכך אותם יהודים שומרי תו"מ שלא קבלו מנהג זה בדורות, לא ינהגו בו טרם כלל בחשש לבעל תוסיף. ואם בכל זאת ירצה יעשו שאלת רב פוסק בעל ידע במנהגי ישראל האם כדאי לו להתחיל במנהג זה או ששב ואל תעשה עדיף.
4. על רבני בתי כנסיות חובה קדושה ללמד את צבור המתפללים הלכות ברכת כהנים וחשיבותה על כל פרטיה ודקדוקיה.

בכבוד,
אורן אלכסנדר ס"ט, כולל צפת.

ברוך השם, שלמרות שהמנהג הזה מתפשט במהירות בעיקר בערי הצפון והדרום בכל עדות הספרדים, אף על פי כן זה שהזקן שמניח ידיים וגם מברך בלחש עם הכהנים הולך ונעלם, א"כ הדבר עדיין מצוי אצל מקצת המבוגרים שעלו לארץ ממדינות הגולה בצפ' אפריקה.
אולם רוב אלו שגדלו בארץ ישראל שותקים כשמניחים ידיהם על ראש הבנים, וזה מאחר שגדולי התורה הספרדים כמו הגר"ע יוסף זצ"ל שיצאו בתוקף ובפומבי נגד אמירת פסוקי המקרא בזמן שהכהנים נושאים כפיהם. וי"ל שבדקתי זאת על עצמי כאשר לפני כמה חודשים התפללתי בבית הכנסת עולי מרוקו ובקשתי מכהן מבוגר אחד שיניח ידיים על ראשי, והכהן הזה היה תשוש מאוד (הנתמך ע"י הליכון גלגלים וכבר לא יכול לעלות על הדוכן). והוא הניח את ידיו על ראשי ושמעתי בבירור שממלמל את נוסח הברכה יחד עם הכהנים המברכים על הדוכן.