בשר ויין לאחר קבלת שבת מוקדמת

זה נדון רחב בפוסקים, לענין מנין ימי אבלות, ולענין תפילין וספירת נקיים, אעתיק לך מה שכתבתי בענינים דומים:
נדון זה תלוי לכאורה במחלוקת הפוסקים (או"ח סי' תפט) אם ניתן לקיים מצות ספירת העומר בין השמשות. בשו"ע שם (סעי' ב) כתב, "המדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות", וכוונתו, דמעיקר הדין מותר לספור כבר בבין השמשות, הואיל וספירת העומר בזמן הזה דרבנן דספקו לקולא, אלא שהמדקדקים נמנעים מכך. אבל בביאור הגר"א שם חולק, וסובר שאף שספירת העומר דרבנן, אין היתר להכנס בבית הספק לכתחילה, ומה שאמרו דספקא דרבנן לקולא הוא רק שאם עבר ועשה אינו מחוייב לחזור ולספור. נמצא שנחלקו הפוסקים האם מותר לאדם להכניס עצמו לידי ספקא דרבנן לכתחילה. בס' אמרות טהורות (בוטשאטש) דן בשאלה זו, והכריע מכח דברי השו"ע אלו דמותר להכנס לספקא דרבנן לכתחילה. אמנם מדברי הר"ן בשלהי מסכת פסחים (כח ע"א מדפי הרי"ף) נתבאר להדיא כדברי הגר"א עיי"ש, וכן הכריע הב"ח בתשובותיו (סי' קכו).
מקור לדברי השו"ע בזה מצינו בדברי הגמרא בברכות (כה ע"א), שם שנינו, "ספק מי רגלים לפניו, מותר לקרות את שמע כנגדן", ומשום שהקריאה כנגד מי רגלים [שלא כנגד הקילוח] אינה אסורה אלא מדרבנן דספקו לקולא, הרי שאף לכתחילה הותר לבוא לידי ספק זה, וכדברי השו"ע.
ומכל מקום פשוט שאין להקל בזה אלא תוך י"ג רגעים ומחצה מזמן שהשמש נכסית מעינינו, דלאחר מכן, כיון שלדעת מקצת פוסקים נחשב כבר כלילה ממש (בן איש חי שנה א ויקהל ט, ובכף החיים סי' רלג ס"ק ה), אין להקל בזה אפילו בשעת הדחק. [ועיין בהסכמת הגרי"ח זוננפלד לס' נברשת ח"ב, ועיין עוד מש"כ בזה בשו"ת באר משה ח"ב סי' סא בדבר מנהג קהילות הונגריה לסמוך על שיטת ר"ת אפילו לקולא, והארכנו בנדון זה בספרנו משנת הכתובה פרק? סעיף ט"ז].
[בעיקר זמן בין השמשות מצינו פלוגתא דתנאי בשבת (לד ע"ב), וכך שנינו שם: "איזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר, כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר, בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו". ובפוסקים דנו, האם מחמת מחלוקתם נחשב הדבר כספק ספקא, ספק האם זמן זה שלפנינו הוא בין השמשות או יום גמור, וגם אם הוא בין השמשות, שמא כל עיקרו של זמן זה מן היום הוא ולא מן הלילה. ובמחצית השקל (סי' רסא ס"ק א) כתב דלא חשיב ספק ספקא, כיון דשני הספקות הם משם אחד, האם הזמן הנידון עתה הוא מהיום או מהלילה, וכ"כ בביאור הלכה (סי' שלא סעי' ה, וע"ע להלן שם סי' שמב ד"ה בין השמשות). אמנם בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' רלב) נראה דחשיב ספק ספקא, וראה מש"כ בזה התוס' בכתובות (ט ע"א ד"ה בעית), והרמב"ם (איסורי ביאה פ"ג הל' ב). וראה שו"ת מהרי"א (ח"ב סי' קלז ד"ה אמנם) בשם רבי יהונתן אייבשיץ, דבדרבנן חשיב ס"ס אפילו שניהם משם אחד. ואין לומר שספק בין השמשות נחשב ספק "חסרון ידיעה" דלא אזלינן ביה לקולא, דבדרבנן גם בכה"ג חשיב ספק ספקא, כ"כ בשו"ת משאת בנימין (סי' נ), הו"ד בס' מנחת יעקב (קונטרס הספקות סי' לד), וע"ע דעת תורה למהרש"ם (או"ח סי' רסא וסי' תסז), ושלא כדברי התוספות שבת שהביא המחצית השקל הנ"ל].
שאלה זו עשויה להיות מצויה בקהילות אירופה בימות הקיץ, שהשקיעה מתאחרת הרבה, וברוב הקהילות מתפללים ערבית כשעתיים קודם הלילה, בעוד היום גדול, האם נעשה הזמן מכאן ואילך כלילה לכל דיניו. וג' ספקות בדבר גבי נדון דידן, האחד, אם אכן מחמת שנהגו בו כלילה והתפללו ערבית נאסרים הם בכל הדינים שזמנם ביום דוקא. השני, האם גר זה הבא להתגייר נעשה טפל עתה לקהילה זו, וכיון שהתפללו ערבית נעשה אותו הזמן כלילה גם לגביו ושוב אינו יכול לטבול, שהרי בשעת תפילתם היה נכרי ולא נטפל לבני הקהילה באותה שעה. והשלישי, אף אם נאמר שלגבי הגר עדיין הוא יום, מכל מקום לא יוכלו הדיינים לקבלו, כיון שהגרות משפט הוא, והם מנועים לעשות דין בזמן זה שלגביהם הוא לילה.
תחילה נדון בעיקר דין זה, היאך יחשב זמן זה שלאחר תפילת ערבית לגבי בני הקהילה לענין כמה מצוות שקיומן הוא ביום דוקא ולא בלילה.
מילת קטן ישראל אחר שהתפללו הקהל ערבית
על קטן ישראל, אם נימול ביום השמיני ללידתו אחר שהתפללו ערבית בעוד היום גדול, כתב בשו"ע (סי' רסב סעי' ז): "אין דבר זה תלוי בתפילה אם התפלל מבעוד יום, בין להחמיר בין להקל". ומקור דבריו בהגהות מימוניות (מילה פ"א הל' ח) בשם מהר"ם, ז"ל: "כתב מורי רבינו שיחי', דאינו תלוי כלל בתפילה אם קיבלו שבת מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר, אלא מיציאת הכוכבים". הרי שאף שנולד לאחר שהתפללו הקהל ערבית, דינו לענין מנין הימים כמי שנולד ביום, ואין להמתין עמו יום נוסף למילתו. וכן בנ"ד, אם לאחר שהתפללו ערבית נזדמן להם קטן שהיה זמנו לימול היום, מלים אותו מיד ואין דוחים מילתו למחר. ואפילו היא מילה שלא בזמנה, רשאים למולו אחר תפילת ערבית בעוד היום גדול, ולפי שזמן תחילת הלילה לענין זה אינו נקבע ע"י תפילת הקהל אלא עם יציאת הכוכבים.
מנין ימי אבלות ותפילין
אמנם, לענין מנין ימי אבלות כתב בשו"ע (יו"ד סי' שעה סעי' יא, וסי' תב סעי' יא) ע"פ המרדכי (מו"ק פ"ג סי' תתקכג) בשם מהר"ם: "התפלל ערבית ושמע שמועה שמת לו מת, אע"פ שלפני צאת הכוכבים הוא, מונה ז' ימי אבלות מיום המחרת ואותו יום אינו מצטרף, הואיל והתפלל ערבית כבר עשאו לילה.
ועפ"ז כתב בתרומת הדשן (סי' קכא) לענין קיום מצות תפילין באותה שעה, הובאו דבריו בשו"ע או"ח (סי' ל), שאם לא נזדמנו לו תפילין עד לאחר שהתפלל ערבית, לא יניחם אף שהחמה עדיין בראש האילנות, וכן פסק הלבוש שם [אמנם במשנה ברורה שם (ס"ק יז) הובא דהסכמת האחרונים (אליה רבה שם ס"ק ה, פרי מגדים שם משב"ז ס"ק ז) דכל שלא הניחם ביום יניחם אחר ערבית בלא ברכה, ורק אם כבר הניח ביום אין לו לחזור ולהניחם עתה שהתפלל ערבית, כדי שלא יהא כתרתי דסתרי. באליה רבה שם הוסיף, דכיון שמעיקר הדין זמן תפילין הוא בין ביום בין בלילה, וחכמים הם שתיקנו שלא יניחם בלילה שמא ישן בהם, לא חשיב תרתי דסתרי כ"כ (וראה שו"ת מהרי"ל סי' קנז שדן בלא תרתי דסתרי מדוע לא אסרו הנחת תפילין לאחר פלג המנחה אחר שהוא נחשב לילה לענין תפילת ערבית, וכתב דכיון שאינו זמן שכיבה בפועל, לא גזרו בו חכמים)].
כמו"כ הביא בתרומת הדשן (שם) מעשה בגדול אחד, שפסל גט שנמסר לאשה אחר תפילת ערבית [מחמת פסול גט שניתן בלילה, ראה רמ"א אבהע"ז סי' קכג סעי' ה], אף שהיה זה קודם צאת הכוכבים. וכתב, דה"ה לענין הפסק טהרה ושבעה נקיים, שאם פסקה בטהרה אחר שהתפללו הקהל ערבית, לא עלו לה ימים אלו למנינה, כיון שאינם שבעה ימים שלמים [וע"ע שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' לט, לענין מנין ז' ימי המשתה באופן שהיתה החופה לאחר תפילת ערבית ומבעוד יום, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' נא לענין השומע קדושה אחר ערבית, וראה שו"ת שבות יעקב ח"א סי' ח, וראה ברמ"א סי' יח סעי' שפסק עפ"ד התרומת הדשן שאין לברך על הציצית אחר תפילת ערבית אפילו עוד היום גדול]. וא"כ צ"ע, במה חלוק דין אבלות ותפילין ממילה, דלענין מילה פסק שו"ע שגם אם כבר התפלל ערבית בעוד היום גדול רשאי למולו עד צאת הכוכבים.
החילוק בין מילה לאבלות וגיטין
בתרומת הדשן (שם) דן בשאלה זו, וכתב, דלענין מילה הספק נולד ובא בידי שמים ואין כח ביד האדם לשנותו, משא"כ לענין הפסק טהרה ואבלות וכדו', שהנהגתו הביאתו לידי ספק, שהרי בידו היה שלא ליתן לה את הגט בזמן זה, וכן יכול בעל השמועה לדחות את בשורת האבלות למחר.
וביאור הדברים, דעיקר הסברא לומר שאחר שהתפללו ערבית יש להם לנהוג בזמן זה כלילה, אינו מחמת שע"י תפילתו אכן נעשה זמן זה לילה לגביו, אלא שמדיני הנהגת המצוות ואופן קיומם נאמרה הלכה שיתקיימו כולן בזמן המיועד לכך ובסדר נכון, וזה שהתפלל ערבית ולאחר מכן בא להניח תפילין או ליתן גט, נוהג בסדר קיום המצוות באופן הסותר זה לזה, ולכך הוא מנוע מלקיים מצוות אלו עתה אחר שכבר נהג בזמן זה כלילה. אבל כאשר נוצר ובא התרתי דסתרי הזה מן השמים ולא ע"י מעשיו, לא נאמרה הלכה זו, וחוזר הדין לעיקרו לנהוג לגבי זמן זה כיום לכל דיניו עד צאת הכוכבים.
אלא שע"פ דבריו אלו יתיישב רק אחד מן המקרים האמורים לעיל – כאשר הקטן נולד אחר תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים, והנידון בזה הוא לגבי מנין הימים אימתי למולו – אם דינו כמי שנולד ביום שלפניו או ביום שלאחריו. אבל כאשר הוא נולד בעיצומו של יום ודחו מילתו עד אחר שהתפללו הקהל ערבית, שוב אין למולו עד למחר. אמנם, התרומת הדשן והמהר"ם לא חילקו בזה, וצ"ע.
באופן אחר יש לומר, דחלוק דין מילה מאבלות וכדו', משום שחובת האבלות מוטלת על האבל עצמו שהתפלל ערבית, או שנכלל עם ציבור שהתפללו ערבית, ולכך אם ינהג עתה לגבי זמן זה כיום וימנה אותו כיום ראשון לאבלותו הוא "תרתי דסתרי", אבל המילה נעשית בקטן שנולד עתה, ואינו טפל לאנשי מקומו שהתפללו ערבית קודם שנולד, ולכן נחשב זמן זה לגביו כיום.
אלא שגם לסברא זו יש לחלק לכאורה בין קטן שנולד אחר שהתפללו הקהל ערבית, לקטן שנולד בעיצומו של יום ולא נימול עד אחר תפילת ערבית, דכיון שכבר היה בעולם בזמן תפילת ערבית מסתמא נטפל לאנשי מקומו ודינו כמי שנימול בלילה.
עוד יש לדון לסברא זו, לפי מה שנתבאר בדרכי משה (יו"ד ריש סי' רסד) בשם אור זרוע (מילה סי' קז), שמצות המילה מוטלת על האב דייקא וחשיבא כמצוה שבגופו שאין לו למוסרה לאחר, הובאו דבריו בש"ך חו"מ (סי' שפב ס"ק א) עיי"ש שפלפל בזה הרבה. שא"כ אפשר שאף לגבי מילה תלוי הדבר באב ולא בקטן, וכיון שלגבי האב נידון זמן זה כלילה שוב אין לו למול את בנו באותה שעה.
אלא שעדיין יש לחלק ולומר, שכיון שגוף הספק הוא לענין הקטן – אימתי נולד ובאיזה יום חלה בו חובת המילה, וחובתו של האב היא רק תוצאה של הכרעת ספק זה, ממילא י"ל דלענין קביעת יום לידתו אזלינן בתר זמנו של הקטן שלא נטפל באותו היום לאנשי מקומו.
נמצא מעתה, שהחילוק בין אבלות למילה יתבאר בשני אופנים, או כדברי תרומת הדשן שמחלק בין דבר הבא בידי שמים לדבר התלוי בהנהגת בני אדם, או החילוק הנ"ל בין קטן שלא נטפל עדיין לאנשי מקומו, לאבל הנגרר בקביעת הזמן אחר ציבור המתפללים.
החילוק בין תפילין לאבלות
עוד י"ל בשיטת תרומת הדשן, דהנה מדבריו מבואר, שמעיקר הדין אחר תפילת ערבית קודם צאת הכוכבים יום גמור הוא, ומשום כך, לענין ספק הבא בידי שמים שלא היה בידו למונעו, לא חששו, וא"כ קשה, דהא ניחא לענין אבלות והפסק טהרה וכדו', שפיר י"ל דכיון שהיה מוטל עליו לדחות תפילתו ללילה ולקיים מצוותיו כסדרן מחמירים עליו שלא ימנה אבלותו ולא תספור לטהרתה עד למחר. אבל לענין מצות תפילין, היאך יתכן שמעיקר הדין הוא עדיין זמן המצוה ואפ"ה נאסר עליו להניחם, הרי הוא מבטל בכך מצוה דאורייתא. וצ"ל דהוא על פי מה שאמרו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכמו לענין תקיעת שופר ביום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת (סי' תקפח סעי' ה), שאסרו חכמים לתקוע שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה, דביטלו בתקנתם קיום מצות שופר דאורייתא.
שיטת הט"ז
בט"ז (או"ח סי' תר ס"ק ב) כתב לחלוק על דברי התרומת הדשן, ונקט, שאף אם התפלל ערבית לא נעשה אצלו הזמן שלאחר מכן כלילה לענין קיום מצוות היום המוטלות עליו, ומה שאמרו חכמים שינהג בזמן זה כלילה הוא רק לגבי אבלות והפסק טהרה, שבזה החמירו עליו לדחות את הספירה למחר, ועיי"ש שלענין קיום שאר מצוות שהן חובה, היא כעין קבלה בטעות.
וכתב לפ"ז, דקהל שלא נזדמן להם שופר ביום שני של ר"ה שחל בימים ה' ו' עד אחר תפילת ערבית של שבת, יכולים לתקוע קודם צאת הכוכבים אף שהתפללו ערבית, לפי שלא נאמרה הלכה זו לבטל קיום מצוה ואפילו דרבנן, אלא לדחותה בלבד.
[אלא שהוסיף, דכיון דהוא תרתי דסתרי, שנוהג באותו הזמן בכל חומרי דשבת ותוקע בשופר כבחול, יתקעו בלא ברכה, שהרי הברכה אינה מעכבת בקיום המצוה, לעומת זאת לענין מילה כתב להקל למולו אפילו בברכה, וטעמו בזה הוא, דאחר שמצינו שמצות מילה ביום השמיני דוחה את השבת שוב לא הוי כתרתי דסתרי, וכיון שמחוייב הוא למול באותה שעה שפיר מברך עליה. טעם נוסף יש בזה, משום שהתקיעה עצמה אינה אסורה מעיקר הדין, דהתקיעה חכמה היא ואינה מלאכה, אלא שחכמים אסרוה גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, ולכך כאשר הוא תוקע בלא ברכה נראה הדבר כתקיעת הרשות שהיא מותרת מן הדין, משא"כ לענין מילה, דבלאו הכי ניכר שעושה למצוה, וממילא אין כל תועלת בכך שמל בלא ברכה]. וראה שו"ת תורה לשמה (סי' קיז) שדן לומר על פי דברי הט"ז אלו, שמי שהתפלל ערבית בערב שבת מבעוד יום ונזכר שלא שילם שכר שכיר בזמנו, מותר לרכב על סוס כדי להביא לו דמים שחייב לו, דקבלת שבת באופן זה היא בטעות, אלא שלכתחילה הורה לו להשאל על קבלתו.
אמנם להלכה דברי הט"ז צ"ע, שהרי בהלכות תפילין (סי' ל) פסק בשו"ע להדיא כדברי תרומת הדשן, ונקט, שאם נזדמנו לו תפילין אחר שהתפלל ערבית אין לו להניחם, אף שמבטל עי"ז קיום מצות תפילין דאורייתא, ולפלא שלא הזכיר זאת הט"ז. וכבר עמד בזה הגאון רבי שלמה קלוגר בס' החיים שם (סי' תר).
יישוב שיטת הט"ז
בישוב קושיא זו, יעויין בסוגית הגמרא בעירובין (צו ע"א) ומנחות (לו ע"א), דנחלקו תנאי האם לילה זמן תפילין הוא או לא. ולהלכה קיי"ל (סי' ל שם) דלילה זמן תפילין הוא, אלא שחכמים תיקנו שלא להניח תפילין בלילה שמא ישן בהם ויפיח.
עפ"ז כתב בס' החיים (סי' תר), דכיון שמדאורייתא לילה זמן תפילין, א"כ אף שמקבל עליו זמן זה ללילה אינו מפקיע עצמו בכך מקיום מצוה זו, אין כל חסרון בקבלתו מדאורייתא, ואחר שמן התורה חלה קבלתו פוקעת ממנו מצות תפילין מאליה מחמת גזירת חכמים שלא יניח אדם תפילין בלילה שמא יפיח בהם. משא"כ לגבי שופר, דבזה צדקו דברי הט"ז שאינו יכול להחזיק זמן ללילה עד כמה שהוא מפקיע עצמו על ידי כך מקיום המצוה [כמו כן כתב בס' ערך השלחן (טייב, סי' תר) בטעם שהתירו להניח תפילין אחר ערבית, אלא שהוסיף דמ"מ יש בנותן טעם להתיר גם בתקיעת שופר וכדברי הט"ז, משום שהיא מצוה דרבים].
בשו"ת בית שערים (סי' כ) כתב, דכיון שלילה זמן תפילין הוא, ואינו אלא חששא בעלמא שמא יישן בהם ויפיח, אפשר שהזמן הקובע לדין זה אינו צאת הכוכבים אלא זמן השינה, וכיון שהתפלל ערבית חשיב כבר אצלו כזמן שינה, ולגבי זמן זה גופא שייך חשש חכמים שיבוא לישן בהם ויפיח. משא"כ לגבי שופר, דכל שלא בא זמן צאת הכוכבים עדיין יום הוא. [קצת צ"ב לדבריו, בגוונא שהקהל התפללו ערבית והוא לא התפלל עמהם, מדוע נעשה טפל להם ולילה הוא אצלו, הרי הוא עדיין מחוייב בתפילת ערבית ולא הגיע זמן השינה לגביו, ויש ליישב ודו"ק, ומ"מ יש בדבריו חידוש רב. וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' יג)].
באופן אחר כתב הגאון רבי שלמה קלוגר שם, ע"פ מה דקיי"ל שהנדרים חלים על דבר מצוה, וטעם הדבר נתבאר בנדרים (טז ע"א), שהשבועה חלה על ה"גברא", ומשום כך לא ניתן להפקיע קיום מצוה על ידי שבועה, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לקיימה. אבל הנדרים חלים ב"חפצא" – על המאכל הנדור, ולכן אדם יכול לאסור עצמו בהנאת אותו החפץ, אף שעל ידי כך נגרם בעקיפין שמפקיע עצמו מקיום מצוה.
כמו כן כאן, קבלת היום ע"י תפילת ערבית אינה באה במישרין לבטל מן המצוות, אלא היא חלה על עצם היום וממילא עשוי להיות שיגום הדבר לביטול מצוה, ולכן מועילה קבלתו וכמו נדרים שחלים על דבר מצוה [אלא דסברתו זו לא תתישב לשיטת הט"ז שסבר שאין כח ביד קבלה זו לבטל מצות שופר דאורייתא].
אלא שלפי"ז הקשה, מדוע אם פסק השו"ע לגבי מילה שמותר למולו אחר תפילת ערבית, ולא אמרינן שמחמת שהתפללו ערבית תדחה המילה למחר. ופי' הגאון רבי שלמה קלוגר, דהט"ז לשיטתו בזה, דסבר (יו"ד סי' רסב ס"ק ב) שמילת לילה כשרה בדיעבד, וכיון שאם לא יקיים עתה אחר תפילת ערבית את מצות המילה, יבטל דין יום השמיני לגמרי, נחשב הדבר כדיעבד ורשאי הוא למולו עתה אף שזמן זה נידון כלילה.
וחידוש גדול יש בדבריו אלו, שאף שזמן זה נידון כלילה לענין עיקר חיוב המצוה, מ"מ לענין מצות מילה ביום השמיני דינו כיום ואם ימול עתה יחשב שנימול ביום השמיני. וכמו שלענין כתיבת הזמן בשטרות אין כל חשיבות לזמן בו יבחר להתפלל ערבית, וודאי נחשב לענין זה כהיום שעבר. והטעם בזה כנ"ל, דעיקר מה דחשבינן זמן זה כלילה הוא משום דהוא תרתי דסתרי, וסברא זו אמורה לענין הנהגת האדם בסדר קיום מצוותיו ולא בהגדרת עיצומו של יום, ופשוט.
אלא שלפי סברא זו, אין למול לאחר תפילת ערבית אלא ביום השמיני, אבל בשאר ימים אין טעם להקל בזה כיון שהיא נחשבת מילת לילה דאינה כשרה לכתחילה.
בשו"ת זרע אמת (ח"א סי' סו) דן הרבה בסוגיא זו, ונקט דלא דיינינן זמן זה כלילה אלא לחומרא ולא לקולא, ולכן, לענין תפילין שאינו אלא בגדר "שב ואל תעשה", ימנע מלהניח, אבל לענין מילה שבלאו הכי אינו בשב ואל תעשה, דכל הנדון אינו אלא אם ימול היום או למחר, יסמוך למולו היום ויחשב עבורו זמן זה שלאחר תפילת ערבית כיום ממש.
שיטת הרמ"א בזה
בשיטת הרמ"א בזה יש לעיין, דביו"ד (סי' קצו) כתב: "יש אומרים אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול אינה יכולה לבדוק אז ללבוש לבנים ולהתחיל למנות מיום המחרת, מאחר דהקהל כבר עשו אותו לילה, ויש אומרים שמותר אפילו עשו אותו הקהל שבת. ונוהגים לכתחילה להזהר ובדיעבד אין לחוש".
ומבואר מדבריו, שהעיקר בזה שלא כדברי התרומת הדשן, אלא שראוי לחוש לדבריו לכתחילה. ומה שלא חלק על דברי השו"ע שהחמיר בזה בהל' אבלות, אפשר שסמך על מה שכתב בהל' נדה.
ולפי"ז י"ל שהט"ז בסי' ת"ר נקט בזה כשיטת הרמ"א, וממילא אין כל קושיא על דבריו משיטת השו"ע בהל' תפילין, דלדבריו גם לענין תפילין אין להחמיר בזה בדיעבד, ודו"ק.