שאלה:
האם מותר-נכון, לנחם אונן?
"המשנה במסכת אבות פרק ד' משנה י"ח כותבת:
רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו.
הרמב"ם בפירוש המשניות שם הסביר: "זה פשוט, והם דברי מוסר בשפור החברות, ושלא יניח האדם דבריו אלא במקום המועיל".
והתפארת ישראל שם הסביר שסיבת הדבר: "דאדרבא, כשיראה שאין אדם מצטער בצערו, יצטער יותר". כלומר הניחום מעיד על כך שאינו מצטער עימו, כי עתה עדיין לא מסוגל לקבל ניחומים.
וכן הסביר הרב קהתי: "שבשעה זו אין אדם מקבל תנחומין".
ור' עובדיה מברטנורא מביא מקור להימנעות מלנחם בשעה זו: "שבשעת החורבן כביכול היה הקב"ה מתאבל בקשו מלאכי השרת לנחמו, ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני".
ביאור הגר"א שם מביא את המקור לכך: בישעיהו כ"ב: "אל תאיצו לנחמני".
אלא שלא מצאתי בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שאסרו לנחם בשעת אנינות.
האם כבודו יודע מה הדין? מה המנהג?
תשובה:
כפי שציינת נכון זה אכן לא הזמן לנחם את האבל, אלא להיות איתו ולהיות בשבילו, במילים טובות ומעודדות, לא בדרי ניחום על עצם הפטירה, בכל זמן יש לומר את הדבר הנכון והמתאים המתיישב על הלב, זה לא נושא של אסור ומותר אלא ההנהגה הנכונה בין הבריות. חז"ל לא מלמדים אותנו רק הלכות אלא גם הנהגות טובות ונעימות.
אגב יש שנמנעו מלנחם בשלושת הימים הראשונים לאבלות, ראה גשר החיים פרק כ', אמנם בזה כבר נפוץ המנהג שכן לנחם, והכל לפי הענין ולפי הרגילות.
בשורות טובות.
